האמן והפסל בוקי שוורץ הלך לעולמו

האמן והפסל הישראלי בוקי שוורץ הלך לעולמו שלשום (ג') בהוספיס של בית החולים איכילוב לאחר חודשים בהם נאבק במחלת הסרטן. שוורץ היה בן 77 במותו והותיר אחריו רעייה ובת. הוא הובא למנוחות היום (ה') בשעה 15:30 בבית העלמין ירקון שבפתח תקווה.

שוורץ, מהאמנים הישראלים הבולטים בדורו ומחלוצי אמנות הווידאו בישראל, נולד בירושלים ב-1932. עם סיום לימודיו במכון אבני בתל אביב עבד כשוליה של הפסל ואדריכל הנוף יצחק דנציגר. ב-1959 עקר ללונדון, שם היה לדמות מפתח בחממה שנוצרה בבית הספר לאמנות "סנט מרטין". בתחילת שנות ה-70 עבר להתגורר בניו יורק, עיר בה המשיך ליצור ולהציג במשך שנים ארוכות.

"העץ הנדיב", עבודה של שוורץ (צילום: שלום בר טל)

השימוש שעשה במדיה האלקטרונית כחלק אינטגרלי מיצירתו היה פורץ דרך באמנות הישראלית. יצירותיו זכו להצלחה בישראל, באירופה ובארצות הברית וייצגו את ישראל לראשונה בין היתר בביאנלה בוונציה (1966), בביאנלה של מוזיאון וויטני בניו יורק (1981) ובדוקומנטה בקאסל (1987). בין פסליו הבולטים אפשר לציין גם את "עמוד הגבורה" ביד ושם בירושלים.

בין הפרסים בהם זכה ניתן לציין את פרס קרן תל אביב, פרס דיזנגוף מטעם מוזיאון תל אביב, מענק קרן פולוק-קראזנר מניו יורק ומענק וחברות בקרן גוגנהיים. מזה שלוש שנים היה בוקי שוורץ חבר במדור לאמנות פלסטית במועצת התרבות. במסגרת פעילותו זו ניסה לקדם ולדחוף אמנים צעירים מחוץ לטווח המיינסטרים.

"בוקי שוורץ יכול היה לעשות לעצמו קריירה אדירה בחו"ל אבל הוא היה ישראלי ובחר לחיות וליצור פה", אומרת עידית עמיחי, ראש מדור אמנות פלסטית ומוזיאונים במנהל התרבות, "היה לו כבוד למקום הזה והוא ניסה לשנות מבפנים. הוא היה בין האמנים הראשונים בארץ שעבדו עם וידאו והפך את המדיה הזו לחלק משפת האמנות. האמנות שלו הצטיינה בהיבט שכלתני, מושגי, אבל יחד עם זאת היה בה, כמו בו, הומור ומשחק. הוא היה דמות משמעותית באמנות האקספרימנטלית ובאמצעים פשוטים הצליח ליצור אמנות מתעתעת ומתוחכמת. גם כאדם היה לו הומור ציני ואת המבט הנוסף הזה על החיים".

בשנה האחרונה לחייו המשיך שוורץ לעבוד על יצירת דגל מונומנטלית שהולכת ומתגבשת באילת. "דרך החוגגים", שיצר בשיתוף עם האדריכל צבי דקל ובתמיכת

חבריו שהתגייסו כדי לממש את החלום, משחזרת את הדרך שעוברת בוואדי שחמון בה נמצאו שרידים של עולי רגל למכה. לאורך מקטע של 250-300 מטרים יוצבו 150 דמויות ברזל שיסמלו סילואטות בגובה אדם של עולי הרגל.

"הפרויקט הזה היה הדבר היחיד ששימח אותו בימיו האחרונים. ההתמודדות שלו עם המחלה היתה אצילית, הוא לא קיטר ולא התמרמר על הגורל, הוא שמח ביצירה הזו שנרקמת וזו היתה נחמתו כשנפרד מהעולם", אומרת עמיחי.