לצאת מהבועה: יין מבעבע זה לא רק קאווה

אחד מהקולגות שלי סיפר לי השבוע שעירית לינור אמרה משהו על כך ש"יש אלימות בגלל שהערסים שותים קאווה", או משהו כזה, וזאת בגלל ירידת המחירים של היינות המבעבעים הבסיסיים.

אז אני לא בטוח לגבי הערסים, נראה לי שאלה עדיין שותים בעיקר וודקה, אבל אין שום ספק שהקאווה תפסה פה כמו אש מבעבעת בשדה קוצים. זה, בעוד שיש יינות אחרים עם בועות, לא פחות טובים, ולפעמים הרבה יותר טובים. נכון, חלק לא קטן מהם יקר יותר, אבל עדיין, רבאק, יש חיים מעבר לקאווה. אם אתם לא מרגישים "שמפניה" אבל עדיין רוצים לפתוח בקבוק מבעבע או לפחות נתזים לשנה העברית החדשה, נסו את אחד מהבאים. כדבר המשורר, מובטח לכם ערב שיקל עליכם את הכל:

שְׁכֵנִי כִמְעַט שֶׁנָּגַע לַבַּקְבּוּק, וְהוּא כְבַד-שָׂפָה,

מְדַבֵּר צָחוֹת פִּתְאֹם: עַל-הַגֶּפֶן וְעַל-הָעֵנָב,

עַל-הוֹד יְקוֹד הַטֶּבַע בְּאֶרֶץ-חֶמְדָּה יָפָה,

עַל-אַהֲבַת אֵם לַבָּנִים – וּבְזִיו מַזְהִירוֹת עֵינָיו.

(אסטי ספומנטי. תרגום פרישמן לזנגויל )

פרוסקו

זה אחד ממבעבעי איטליה היותר אופנתיים היום באירופה. עשוי מענב לבן, צנוע, שבא מאזור ונטו – ונציה –באיטליה. מייצרים ממנו משהו כמו 30 מליון בקבוקי יין מדי שנה, ורק מיליון או שניים הם בקבוקי יין ללא בועות. כל השאר הם יינות נתזים, ברמות כאלה או אחרות של מיגוז.

הרעיון כאן הוא שלוקחים את היין, מכניסים אותו למכל גדול ומוסיפים לו שמרים וסוכר. נותנים לכל העסק הזה לתסוס ועוצרים ברמת המתיקות הרצויה (באיטליה יש יותר מתקתקתים). הגז שמתקבל וסגנון הקצף יותר עדינים ממה שמקבלים אם מוסיפים גז סתם בקו המילוי, אבל שומרים על רמת מחיר וזמני ייצור נמוכה וקצרים, בהתאמה.

פרוסקו תוכלו למצוא כאן מסוגים ושמות רבים ושונים. ריץ' פרוסקו מגיע בפחיות קטנות, והוא לא רע בכלל. נקי ועשוי היטב. ישנו האיל וינו די פואטי ('יין המשוררים') - יבש או פחות יבש, וגם הוא חביב ביותר, פרוסקו של פסקואה ופרוסקו פרימו V, שהאמת שאת שניהם אני לא מכיר, אבל נמכרים בסביבות 50 שקלים, והקאזביאנקה פרוסקו – שגם הוא יגיע למשהו כמו 55-57 שקלים לבקבוק. האחרון מגיע גם בבקבוקי 200 מ"ל, זולים יותר, והוא חביב ביותר, ומאוד "פרחוני" וקל.

עוד מאיטליה, תוכלו למצוא את היין של קרפנה מלוולטי, ששולח לכאן את הל'ארטה ספומנטיסטיקה. יין שרק בגלל השם שלו כדאי לקנות ממנו בקבוק (65 שקלים בערך). זהו ברוט רוזה, כלומר יין יבש, בגוון ורוד. עוד מותג הוא זה של וילה סנדי, ממנו תמצאו שני סוגים: אקסטרא דריי וברוט. לשניהם יש ארומות קלילות, אופיניות, של תפוחים ירוקים, ושניהם מרעננים וחביבים.

(צילום: ablestock)

למברוסקו

אם פרוסקו לא מספיק זול, נסו את יינות הלמברוסקו. לא כולם, אבל רובם יהיו זולים יותר. היין הזה גם הוא מגיע מאיטליה, אבל מאזור אחר, או יותר נכון ממגוון שלם של אזורים: פארמה, מודנה, רג'יו נ'ל'אמיליה (כולם, בעצם מחוזות של אמיליה). היינות האלה היו פופולריים להחריד בארצות הברית של שנות השמונים, וגם לא מעט באירופה, והם נמכרים כאן במחירים של30-35 שקלים לבקבוק (והשמועה אומרת שגם 25 שקלים).

אני לא מתכוון להפוך אתכם למומחי למברוסקו, בעצמי לא ממש התעמקתי מעולם בנושא, אבל מלבד היות היינות קלים, פירותיים ובעיקר "שמחים", כדאי לדעת שיש בכל זאת ארבעה סגנונות עיקריים. גרספרוסה, סורבינו וסלמינו הם לרוב (לא תמיד) היינות החומציים יותר, והיבשים, ואילו הרג'יאנו הוא הלמברוסקו המתקתק יותר - amabile. מקור המתיקות הוא לא סוכר שמוסיפים לו, אלא תוספת של ענב מסוים שאת היין ממנו מתסיסים רק חלקית.

כל השאר עשויים מענבי למברוסקו ביחסים כאלה או אחרים, ללא זה. מבחינת סגנון ואופן הייצור, רוב יינות הלמברוסקו מיוצרים בשיטת שארמט – כלומר אותה תסיסה שנייה במכל, עליה סיפרתי למעלה. תסיסות שניות בבקבוק, כמו קאווה או שמפניה, הן כבר עניין היסטורי, ברוב המקרים.

סוגים בישראל

למברוסקו אמיליה – לבן, ורוד או אדום – הוא אולי המותג הנפוץ ביותר של יצרן בשם קוויקיולי. הוא מייצר גם סוגים אזוריים שונים, שבינהם תוכלו להשוות: קוויקיולי סלאמינו, גראספרוסה, ורגיאנו. העניין הוא שכל השלושה האלה הם דווקא מתוקים או מתקתקים, כל אחד ברמה אחרת (מה שדי דופק לי את התאוריה, אבל מילא).

במקביל לאלה אתם יכולים לנסות את הלמברוסקו של מדיצ'י ארמטה, האדומים, היבש, והמתוק – ואת ה"קונצ'רטו" האדום של אותו יצרן (מעט יותר יקר, מיוצר מלמברוסקו סאלמינו). אלה יהיו יותר "עזי טעם" מהיינות האחרים, לטעמי.

למברוסקו נוסף בשוק הוא זה של קיארלי - הלבן בעל ארומות ירקרקות קצת, של תפוחים, והאדום - קצת תות שדה, ויש שמות נוספים כמו סנטה אורסולה למשל, שאותו אפשר להשיג במחירים מצוינים בסניפי דרך היין. עוד תוכלו למצוא יינות של Civ e Civ, לבן, רוזה ואדום, מתקתק – במחיר של 25-27 שקלים.

המלבזיה של אמיליה

סוג נוסף של יינות איטלקיים בעלי מיגוז עדין פחות, frizzante, או יותר, הם יינות המלבזיה. מדובר ביין שעשוי מענבים ממשפחה ענקית של "מלבזיות" שונים, שנטועה בכל מיני מחוזות של איטליה. מה שחשוב לצורך הדיון שלנו הפעם הוא המלבזיה מאזור אמיליה, אותו אזור שממנו בא הלמברוסקו, וממנו מייצרים גם יינות מוגזים.

לקוויקיולי, אותו יצרן למברוסקו גדול, יש שני יינות מלבזיה בארץ. הבקבוקים ירקרקים, עטורי פרחים וכתובת מוזהבת. המחיר הוא משהו כמו 40 שקלים וזה יופי של יין: האמבילה, המתקתק, הוא בעל חבק צהבהב, ואילו היבש בעל חבק ירקרק.

ללא סיווג, וילה סנדי - מותג איטלקי נוסף - מגיש יינות נתזים לבן ואדום: הלבן עשוי ממוסקט – מה שמבטיח ארומתיות מתקתקה, ואילו האדום עשוי קברנה סוביניון וענים מקומיים. המחיר יהיה בסביבות 40 ש"ח, כמו מרבית היינות האחרים מסוג זה.

לסיום אספר על יינות האסטי ספומנטי, שבהשראתם פתחתי בכלל הפעם: יינות איטלקיים, ויינות המוסקטו ד'אסטי. ההבדלים בין אלה לאלה הם בעיקר מידת האלכוהול (7%-9% לראשונים, ו-5% לאחרונים), ועוצמת הבעבוע והלחץ, הנמוכים יותר במוסקטו ד'אסטי.

ישנם הבדלים גם בסוגי הענבים, במידות המתיקות וכד', אבל בשורה התחתונה מדובר ביינות מהנים מאוד, מתקתקים ולא יקרים. לצ'ינזאנו יש יינות אסטי ודומים להם שמיובאים לארץ, והם לא רעים בכלל.

אני בטוח שפספסתי פה ושם מותגים ושמות אחרים, אבל לא נורא, יהיו הזדמנויות נוספות. זכרו רק שאת כל היינות שהזכרתי הפעם יש להגיש מקוררים היטב. אפשר עם פיצה טובה, עם קרקרים ועליהם ממרחים מתובלנים, סרדינים, אבטיח, וכמובן בארוחות החג.

שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק "