עד מקסיקו נסעתי בעקבות צבי הים

אדם מן היישוב שנקלע במקרה לחוף הים של הכפר קולולה (Colola) שבמקסיקו וינעץ מבט על החול, יחשוב שנחת בטעות על אדמת הירח. האדמה החולית של החוף זרועה מאות רבות של "מכתשים" וחפירות. אולם מי שירים את הראש, יראה שהוא נמצא על חוף ים בתולי מדהים ביופיו וריק מאדם. מדרום יראה יער עבות וצפוף שיורד מגובה רב עד לקו החוף ממש, ומצפון ים טורקיז עמוק עם מערבולות מסוכנות – האוקיינוס השקט.

זוהי רצועת החוף של קולולה שנמשכת לאורך 12 ק"מ עד לכפר מרואטה. באזור הזה מתקיים מזה עשר שנים פרויקט שימור טבע בין-לאומי של צבי הים. אלפי צבות ים עולות על החוף בזמנים ובמקומות קבועים, מטילות עשרות אלפי ביצים ומיד חוזרות לים. התופעה הזאת מתרחשת בכל שנה באותם תאריכים.

הצבות מטילות בכל החופים ובמהלך כל השנה, תלוי במין שהן נמנות עמו. כך למשל, בחודשים מאי – ינואר כ-700 אלף צבות נוחתות בחופי מדינת ווחקה (Oaxaca) כדי להעמיד את הדור הבא. הן יחזרו בשנה הבאה באותו הזמן וישחו אלפי קילומטרים באוקיינוס כדי להטיל שוב ושוב.

קולולה נמצאת במדינת מצו'אקאן (Michoacan) שבדרום-מערב מקסיקו. המדינה ובירתה היפהפייה מורליה (Morilia) מופיעה ברשימת נכסי העולם של אונסק"ו. לחופים הבתוליים הללו, שחלקם שוממים מאדם, מגיעות נקבות של שבעה מיני צבי ים מתוך שמונה, כדי להטיל. עם זאת, כחצי מיליון ביצי צבים נחמסות בניגוד לחוק בכל שנה.

המקסיקנים הבינו את הפוטנציאל הטמון במחזורי ההטלה של צבי הים כמוקד משיכה לתיירים. ארגון ששמו "ויווה מקסיקו" הקים מערך פעילות והסברה שמושך מתנדבים מכל העולם לעסוק בשימור צבי הים במדינה ובהגברת המודעות לחשיבותם האקולוגית. במשך רוב חודשי השנה מגיעים כ-20-15 מתנדבים לתקופות של 20 יום כדי לעבוד באתרים שאליהם מגיעים צבי הים, ולשמר אותם. העבודה הזאת נעשית בעיקר באזור החוף שבין הכפרים קולולה ומרואטה, בשיתוף אנשי כפר קולולה, שהם מכניסי אורחים ומארחים למופת. כ-40 מאנשי הכפר נוטלים חלק בפרויקט המשותף עם המתנדבים, רובם נערים שמתחלפים בכל שבוע.

העבודה עם צבי הים נעשית בלילה, כי רק אז עולות הנקבות להטיל. כיצד הן יודעות לחזור בכל שנה לאותו החוף, החל מהגיען לבגרות מינית בגיל שנתיים לערך, ולחזור מיד לאחר ההטלה לאוקיינוס? כיצד יודעים הצבונים הבוקעים להגיח מהקן שבקרקע ומיד "לתפוס אזימוט" לכיוון הים ובהליכת צב להיכנס למימי האוקיינוס?

המחקרים הוכיחו שתהליך ה"החתמה" של הצבים על החוף הספציפי מתחיל מרגע שאימא צבה מטילה את הביצים באדמה ומכסה אותן. הצבים "מוחתמים" בתוך הקן, ובדרכם למים לאחר הגיחה ובעזרת השדה המגנטי של כדור הארץ הם יודעים לנווט את דרכם, ובמשך עשרות שנים יחזרו הנקבות לאותו החוף כדי להטיל ביצים. באחד הניסיונות שעשו סטודנטים על החוף הם לקחו צבונים שבקעו ומיד שמו להם על הגב מגנט קטן. המגנט שיבש להם את השדה המגנטי והם התבלבלו והלכו לכיוונים שונים במקום לרוץ מיד לים. גם האור משבש להם את חוש הכיוון. הנקבות עולות להטיל רק בלילה, ואם נאיר עליהן הן עלולות לנוע לכיוון האור ולא לים.

מלבד עלטה מעדיפות הצבות חוף חולי ללא סלעי חוף, כדי לעלות בקלות לחוף ולחזור מיד לים. תנועת האדם ברגל או ברכב תמנע מהן להטיל. זו הסיבה שהצבות מטילות בחוף קולולה – חוף חשוך עם מינימום פעילות אדם וטורפים כמו כלבים ושועלים. כדי למנוע פגיעה בביצים ובדור הבא מפעילים את פרויקט המתנדבים.

בכל לילה מתחלקים המתנדבים לצוותים, וכל צוות סורק את החוף בהליכה ומחפש בגזרה שלו צבות שעולות להטיל ובורות שבהם יש כבר ביצים. חלק מהקנים נשארים בשטח עם סימון בעזרת דגלון, וחלקם מועברים לחוות דגים על החוף בגבול היער, למקום המוקף בגדר מתכת כדי למנוע כניסת טורפים. כל קן בחווה נחפר בעומק של כ-80 ס"מ ובקוטר מטר.

צבה שחורה‏ (צילום: פרץ גלעדי)

1

2

3

4

5

6

בעזרת מתקן מיוחד מוכנסות הביצים שהנקבה הטילה זה עתה לתוך הקן. הקנים מוגנים בעזרת רשת מעוגלת שנעוצה בקרקע ובגובה של כ-20 ס"מ. הצבונים המגיחים לא יכולים לצאת מתוך הרשת, וכך ניתן לקחת אותם יחד ולהניח אותם על שפת המים יחד. משם הם כבר ימצאו את דרכם למים. גם כשהביצים מוגנות בתוך החווה הן עדיין לא בטוחות לגמרי. ציפורי המקאקו הדומות לעורבים מנסות לחמוס את הביצים. הן עומדות על עמודי הגדר עם כנפיים פרוסות כמו קורמורן ומחפשות כל הזמן ביצים. כדי למנוע מהן להתקרב לקנים מקימים הכפריים המקומיים רעשים שונים, כולל הפעלת זיקוקין בלילה ומדורה שדולקת כל הלילה ומבריחה את הציפורים.

קני הצבים נמצאים לכל אורך החוף ורוחבו. המרחק בין המים לתחילת היער הוא כ-100 מטר, וכל המרחב הזה מלא קנים שהמרחק ביניהם יכול להיות מטר או שניים. כמובן שלא ניתן לבדוק את כל הקנים ולאסוף את כל הביצים. בכל לילה של פעילות בחוף קולולה אפשר לראות כ-200 צבות שעולות או חוזרות מהטלה. תהליך העלייה מהחוף, חפירת הבור, ההטלה, כיסוי הבור והחזרה למים יכול לקחת כשלוש שעות שבהן לא ברור המקום שבו הצבה מטילה, כי היא מחפשת תנאים אופטימליים מתאימים, כמו טמפרטורה מסוימת ולחות מסוימת בקרקע. אם התנאים לא מתקיימים, היא נוטשת את החפירה ועוברת למקום אחר.

המתנדבים בודקים אם החפירה אכן הושלמה והוטלו בה ביצים או שהיא ננטשה. נערי הכפר שמלווים את המתנדבים מיומנים מאוד במציאת הביצים; בעזרת פנס ראש ומקל ארוך הם מאתרים את הצבות והקנים. כשמגיעים לקן דוקרים עם המקל כמו דקר של חבלנים בזהירות מסביב לבור. לאט לאט, במיומנות של גשש, מוצאים את מקום הקן על פי סימני פעילות הצבה, ואז חופרים בזהירות בידיים ומוציאים את הביצים.

הצבה עולה‏ (צילום: אן וסרמן)

1

2

3

4

5

6

7

הקן חפור בצורת חרוט כשבתחתיתו מונחות הביצים כמו ערמה של כדורי פינג-פונג. מין הצב נקבע על פי הטמפרטורה (בין 33-23) והלחות של הקן. למרות ההגנה על הצבים והביצים המצב רחוק מלהיות אידאלי. כפריים רבים עדיין מפריעים לצבות להטיל, רוכבים עליהן לשם שעשוע ובמקרים לא מעטים גם אוכלים אותן.

העבודה בפרויקט הצבים של קולולה אינה קשה, על אף התנאים הלא נוחים. במשך שעות היום, בחום של 35 מעלות, אפשר רק לרבוץ על החוף או על הערסל ולשחות בים. בשעות הלילה סורקים במשך כמה שעות את החוף בהליכה אטית עם פנסים ושקיות לאיסוף ביצים.

ביום נחים. בלילה מחפשים ביצים 

מתוך שבעה מיני הצבים שניתן לראות במקסיקו, שלושה מיני צבות עולים להטיל באזור שבין קולולה למרואטה. עונת ההטלות העיקרית היא בין אוקטובר לסוף ינואר, אם כי הנקבות עולות להטיל גם בשאר חודשי השנה. בכל שנה מגיעות לקטע החוף הזה כ-7,000 נקבות ומטילות עשרות אלפי ביצים, אך פחות מעשרה אחוזים מן הצבונים מצליחים להגיע לבגרות מינית. בעלי המזל שביניהם מצליחים להגיע לגיל מופלג של 100 שנים.

לכל מקטע חוף עולות רק בנות מין מסוים של צבות. כ-90 אחוז מההטלות בחוף קולולה הן של מין הצב השחור (negra). כעשרה אחוזים נוספים הם מהמין הקרני (golphina בשפת המקום). לצערי לא הצלחתי לראות את המין הנדיר והגדול ביותר בעולם – הצב הגלדי (laud בשפת המקום). הוא מגיע בעיקר לחופי קוסטה ריקה ובחה קליפורניה. מדי שנה מתגלים בחוף קולולה רק כעשרה קני צבים מהמין הזה. זהו צב שדומה לדינוזאור קטן – על גבו ארבע שדריות חדות ובולטות, משקלו מגיע ל-500 ק"ג ואורכו כשני מ'. קוטר הקן בחלקו העליון מגיע לשני מ', עומק הקן מגיע ל-60 ס"מ ותקופת הקינון נמשכת כ-65 ימים.

נקבת הצב הקרני עולה לחוף להטיל רק אחת לשלוש שנים. תנועתה הכבדה והאטית ומשקלה העצום הופכים אותה למטרה קלה לטורפים על ארבע ועל שתיים. תהליך חיפוש מקום לקן והחפירה יכול לארוך שעות רבות, ובניגוד לשאר הצבים, בדרך כלל נקבת הצב הקרני חופרת את הקן הכי רחוק מהמים, מה שגורם לכל התהליך להימשך זמן רב.

כדי לבדוק את יעילות ההתערבות בקינון מחולק החוף לארבעה אתרי עבודה. שני אתרי הטלה אינם מטופלים ומהווים מעין קבוצת ביקורת לאתרים המטופלים. הסיכוי של הביצים לשרוד במקומות ללא טיפול והשגחה קלוש. כל הנתונים של הצבים שנבדקים נרשמים – מספר הביצים בקן, מספר הקנים, תאריכי ההטלה, מיני הצבים, המרחק של הקן מקו המים, עומק הקן, ואורך השריון שנמדד בעזרת סרט מדידה המונח תמיד על צוואר הסורקים.

כמה מחקרים נעשו בנושא הצבים. אחד מהם נוגע לכתמים לבנים שנמצאים בכמויות על השריון של רוב הצבים. מייחסים אותם לטפילים ופטריות, ונבדקת סיבת הופעתם והשפעתם (אם בכלל) על הצבים. בסך הכול עדיין רב הנסתר על הגלוי בכל מה שקשור לביולוגיה ולהתנהגות של הצבים.

• פרץ גלעדי הוא איש רשות הטבע והגנים מרחב גולן.
  

• תודה ליניב לוי, מנהל המרכז לשימור והצלת צבי הים של רשות הטבע והגנים על ההערות. תודה לארגון GO ECO
  

• מצאת קן של צבי ים באחד מחופי הארץ? מצאת צב ים פצוע או מת? טלפן למרכז לשימור והצלת צבי הים של רשות הטבע והגנים שמקום מושבו במכמורת - 6911*
  

• הכתבה פורסמה בגיליון אוגוסט של הירחון "טבע הדברים".