לכתבה זו מצורף פוסטר של ניק קרשאו

נדמה שניק קרשאו נחשב ללא יותר מעוד קורבן של האייטיז, הערת שוליים בדברי ימי הפופ, שלא עשה דבר מאז שגזז את תספורת ה"מאלט" שלו ("תספורת אלי אוחנה"). אבל זו לא תהיה התמונה המלאה. למרות ששמר על פרופיל מוזיקלי נמוך - וזאת לא בדיחה על קומתו - קרשאו הגיע בשנות התשעים, לראשונה בחייו, למקום הראשון במצעד, בשנות האלפיים הוא שיתף פעולה עם המפיק של מדונה ולאחרונה אף זכה למחווה מלהקת "פלסיבו".

קרשאו, שהיה זמר השנה של ישראל ב-1984, הופיע ב"לייב אייד" מול 80 אלף איש ואף ניגן ב"ניקיטה" - אחד הלהיטים הגדולים ביותר של אלטון ג'ון, יופיע בישראל ב-6 וב-7 באוקטובר ברדינג 3 בתל אביב, וב-8 באוקטובר במבצר שוני בבנימינה. האם יצליח לרגש את המעריצים כמו שעשה בביקורו הקודם ב-1987, מול אלפי מעריצים (ואני ביניהם, נרגשת עד עמקי נשמתי)? בקרוב נדע.

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. קרשאו נולד לפני 51 שנה לנגן חליל וזמרת אופרה. בגיל 25, אחרי שהיה חבר בשתי להקות, הוחתם בחברת MCA כזמר סולו והוציא את הסינגל הראשון שלו, "I Won't Let The Sun Go Down On Me", שנכנס בקושי לרשימת 50 הגדולים בבריטניה.

שנה אחר כך, עם צאת אלבום הבכורה שלו, "Human Racing" (משחק מילים בין "מירוץ" לבין "הגזע האנושי") יצא השיר מחדש, והפעם כבר הפך להצלחה גדולה יותר, כשנכנס למקום השני בבריטניה. אצלנו הוא הגיע למקום השני במצעד השנתי של 1984 ברשת ג'.

הסינגל השני שלו, "Wouldn't It Be Good", כבר היה להיט מהרגע הראשון, בין השאר בזכות הקליפ שנחשב חדשני לזמנו וכיום בעיקר מעלה חיוכי נוסטלגיה: קרשאו, לבוש חליפת המסך-הירוק עליה הוקרנו אימג'ים שונים, גילם דמות מהחלל החיצון הנרדפת על ידי האנשים ומתקשרת עם כוכב האם בעזרת מכשיר פרימיטיבי במיוחד. אח, מהרגע שזה הוקרן ב"עד פופ" ועד לשנה אחר כך, הפך קרשאו לאביר הילדות שלי.

כאמור, "Wouldn't It Be Good" זכה השנה למחווה בידי פלסיבו, שהוציאו את החידוש בתור הבי-סייד של הסינגל "For What It's Worth".

צועד למטה

מאלבום הבכורה יצאו שני להיטים נוספים: שיר הנושא, וכן "Dancing Girls". אבל לנוכח ההצלחה העצומה של אלבום הבכורה שלו, הזדרז קרשאו להוציא עוד ב-1984 אלבום נוסף, "The Riddle".

האלבום הזה, שגם בו זכה שיר הנושא להצלחה רבה, כלל להיטים קצת פחות מצליחים: "דון קישוט" ו-"Wide Boy". מכאן החל קרשאו, שהותש מהשנה האינטנסיבית בחייו, לחוש ירידה הולכת וגוברת בפופולריות. כשהופיע בישראל ב-1987, זה היה בעקבות אלבומו השלישי, "Radio Musicola", שהתברר ככשלון יחסי.

מכאן החלה נוכחותו של קרשאו במצעדים להצטמצם לשיתופי פעולה עם מוזיקאים אחרים. ב-1991 עמד מאחורי הלהיט "The One And Only" של הכוכב-לרגע צ'סני הוקס. השיר הגיע לפסגת המצעד והיה למעשה השיר היחיד של קרשאו שהגיע למקום הראשון. שנתיים אחר כך התארח באלבום הדואטים של אלטון ג'ון, מעריץ ותיק של קרשאו, בשיר "Old Friend".

רוכבים על הנוסטלגיה

ב-1999 כתב ושר בלהיט היפהפה "Sometimes" של Les Rhythms Digitales (שם הבמה של סטוארט פרייס, מי שהפיק עבור מדונה את האלבום "Confessions on a Dance Floor"). הקליפ של השיר הוא אחד הקטעים קורעי הלב ביותר בכיכובן של בובות.

באותה שנה חזר קרשאו לאולפן והוציא את אלבום האולפן הראשון שלו מזה עשור, "Fifteen Minutes". שנתיים אחר כך הוציא את "To Be Frank" וב-2006 יצא אלבומו האחרון, "You've Got To Laugh".

כמו פול יאנג, גם קרשאו החל להשתתף בשנים האחרונות בסיבובי הופעות נוסטלגיים המחברים יחד אמני אייטיז. לפני שנה התארח במופע של הווארד ג'ונס (שבעבר נחשב לאמן מתחרה) לציון 25 שנה לפעילותו המוזיקלית ולפני חודש השתתף בפסטיבל "Rewind" לצד קים ווילד, ריק אסטלי, הווארד ג'ונס ובלינדה קרלייל.

כל אלה אולי לא יצוצו על הבמה בהופעותיו הקרובות של קרשאו ברדינג ובמבצר שוני, אבל גם בלעדיהם, יש מספיק זכרונות מתוקים להישען עליהם.