ברוגז עם אחמדינג'אד

אנחת רווחה שנשמעה כצפירת הרגעה נפלטה למרבה ההקלה מגרונה הדיפלומטי של מדינת ישראל אור להבוקר. הפחד הקיומי הנורא – שהייה בחדר אחד עם הילד הכי דוחה בשכונה הגלובלית, מחמוד אחמדינג'אד – התפוגג ואינו מאיים עלינו עוד. הכל הודות למשחק החוץ המרשים של נבחרת ישראל.

בטקטיקה מזהירה פינתה משלחתנו את אולם המליאה לפני שהשטן מטהרן עלה לבימה. הקפטן המסור, הוא ראש-הממשלה, התעלה על כולם כשנעדר ליתר ביטחון כבר מנאומו של נשיא ארצות-הברית. כך יצר שטח סטרילי וחיסל באיבו כל ניסיון למגה-פיגוע צילומי, שינציח אותו ואת המן הרשע בפריים אחד.

בזמנם הפנוי – איפה נשאר להם כזה בתוכנית אימונים כה מפרכת? – נידנדו מדינאי ישראל לכל נציג מערבי שנקרה בדרכם, שיהיה בן-אדם ויבריז איתם מהאולם, מה שיפדח לאללה את האיראני הקטן.

איזה מזל שאת העבודה העברית עשה בסופו של דבר אחמדינג'אד, בנאום אנטישמי, משתלח ומיתמם גם יחד. לרוב הגויים נהיה ממש לא נעים – והם אכן קמו ויצאו.

אבל ה"הישג הבינלאומי" שגרפנו הוא ממש לא העיקר. להיפך, הוא גונב את הפוקוס. מדיניות החוץ הישראלית מצטיינת במבחר היעלבויות, התעלמויות, החרמות וברוגזים.

ביצועים מרשימים כאלה הופגנו סביב דו"ח גולדסטון, שקיבל מאיתנו הכל – חוץ מהתייחסות עניינית. גם למיליטריסטים הגדולים, שקראו בקול בזמן המלחמה בעזה "נמאס לנו והחלטנו להוריד את הכפפות", לא היו מספיק ביצים כדי לעמוד על דעתם אחר כך, מול הביקורת הבינלאומית. במקום זה, בחרו להגיב בצורה בוגרת ומשכנעת: סיבוב גב, החמצת פנים, הצמדת כתף ללחי ומלמול "לא רוצים ולא רוצים".

השיטה עבדה כה יפה, שהוחלט לאמץ אותה שוב, בעצרת האו"ם. במקום להיות פרודוקטיבית, יוזמת, מובילת מהלכים ומחוללת שלום, חלילה – נוח כל כך לישראל הרשמית להתכנס בעלבון ילדותי, לשרך רגליים בדרכה הפתלתלה, העמומה, הלא אומרת והלא לא-אומרת, דרכה הביבית. מי שלא מאמין, מוזמן להאזין (אבל באמת להאזין) לנאומו הצפוי של ראש-הממשלה בעצרת הלילה.

ההצגה הטפשית לא מוצתה אמש במלואה. אם כבר גן ילדים מלא עכברים, אפשר היה להשתדל – ולהשיג – קצת יותר. מה הבעיה, למשל, להניח נעצים על כסאו של אחמדינג'אד במליאה, להתחבא מאחורי דלת היציאה ולהתפקע מצחוק כשהתחת הפרסי שלו מפונצ'ר? ומדוע לא נשלחו בחורינו המצוינים מהיחידה לאבטחת אישים אל חדר המלון של העריץ מארץ ההאייטולות, כדי להפתיע אותו באישון לילה במיטתו ולצבוע במשחת שיניים לבנה את פרצופו השעיר? זה כבר היה מלמד אותו מה זה להכחיש שואה.

למרות השאיפה ליצירתיות, יש רק שתי דרכים להתייחס בהן להבלים של נשיא איראן: התמודדות איתם, או התעלמות מהם. ויכוח ענייני, היסטורי, עובדתי, בנושא השואה הוא לא אופציה. אחמדינג'אד לא משחק במגרש הזה, לא מציית לכללים אלה ולא בונה במשנתו דבר מלבד פרובוקציה זולה וחלולה.

התעלמות, אם כן, היא כנראה הפיתרון היעיל ביותר (ודיפלומטים שהתמחו בהתנהגות ילדותית אמורים לדעת את זה). אלא שגם התעלמות, ככל דבר עלי אדמות, יש לבצע בתבונה. בלי להכריז על כך ברעש גדול ימים רבים מראש. בלי למשוך בשרוולו של כל העולם. בלי להימלט בהיסטריה מאפשרות חסרת משמעות של צילום משותף. בלי להפוך את האובייקט ממנו רוצים להתעלם לאייטם הכי מסוקר והכי חם. כל זאת למרות שהתעסקות קולנית כזו או אחרת בקשקושי אחמדינג'אד, מסיטה מעט את הדיון מנושאים אחרים, שפחות נוחים לישראל.

איפוק, קור-רוח, שלווה – בכלים אלה צריך היה לטפל בנאומו של נשיא איראן. אבל לא הלך. אתם יודעים איך זה עם בעלי-מקצוע ישראלים. ובכל זאת, המערכה לא תמה. לכן כדאי שנחפש ונמצא את הכלים האלה בארגז. אם ישראל הלוחמנית תחליט יום אחד להפציץ לאחמדינג'אד את הכור, היא תשוב ותזדקק להם.