השמאל בעת ההיא יידום

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", אמר קהלת בן דוד. אבל המלך הזקן והחכם מירושלים ידע שהכללות הן קלות מדי. לכן הוא הוסיף ופירט, וכתב את אחד מפרקי המקרא, פרק ג' של "קהלת"- שנחרת בזכרונם של דורות בזכות שניים ממקורות עוצמתה העתיקים של השירה: התמצות והקצב: "עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לשחוק".

קהלת המשיך ומנה עוד ועוד, וידע לסיים את המנין בחשוב ביותר: "עת מלחמה ועת שלום". אבל רק מלים מעטות לפני המלחמה והשלום מופיע עוד צמד: "עת לחשות ועת לדבר".

את ארבע המלים התמציתיות האלה שוכחים כעת רבים וטובים בשמאל הישראלי. עת לחשות והם לא מחשים. המלחמה האיומה שבין יהודים לערבים מביאה אסונות גדולים כל כך, עד שאין צעד אחד לשלום, ואין מילה אחת שנכתבת כדי לסמן את הדרך אליו - שאפשר להגזים בחשיבותם.

אבל מה קורה כאשר המלים יכולות רק להזיק? מה קורה כשאין, פשוט אין, מלים מועילות? מה קורה כאשר הלב מתפרץ לדבר, והשכל יודע שכל מה שתגיד יביא יותר רעה מטובה? בדיוק בשביל המצב המסובך והמוזר הזה נכתבו המלים "עת לחשות".

מי לא מכיר מצבים כאלה? מי לא הלך אל חבר אחרי שעשה טעות גדולה, וידע שהוא צריך לבחור בין האפשרות לשקר לו ובין האופציה להוסיף על כאבו, והבין שהנכון ביותר הוא לשבת איתו ולשתוק. כמה חוכמה היתה רונה רמון כשהציעה לנו לפני כמה ימים מה לא להגיד לה: "אל תגידו לי להיות חזקה. כבר הייתי חזקה".

אנו נמצאים כעת ברגע של קיפאון. אף אחת מן ההנהגות - נתניהו, אבו-מאזן, הנייה, מובארק, אסד, הסעודים, וגם האמריקנים, לא מוכנה לעשות צעד משמעותי כדי לשבור את מצב האין-פיתרון. וכשלא עושים, מדברים מלים שהדוברים עצמם לא מאמינים בהן. ביבי אמר או לא אמר "שתי מדינות"? בני בגין יודע שזה חסר משמעות. האמריקנים דורשים "הקפאת התנחלויות" או "ריסון התנחלויות"? כל ילד יודע ש"כלאם פאדי".

מה יכול השמאל לעשות כאשר מלים ריקות מתוכן ממלאות את האוויר? הוא יכול שלא להצטרף לחגיגת הפטפוט. הוא יכול לומר "עת לחשות".

כאשר ההווה סטאטי

אני מציע חלוקת עבודה: יש לשמאל חברי כנסת שצריכים להמשיך ולדבר כדי להזכיר שכל הקפאה היא אשליה, ואין מצב של כיבוש שיכול לקפוא לנצח. כל פחדני השינוי מעדיפים לחכות שהשינוי ייפול כמו פצצה על ראשם, במקום שהם עצמם יביאו אותו. את זה יזכירו להם נבחריו של השמאל בכל דיון בכנסת. יש גם צוות מצוין של "שלום עכשיו" שעוקב אחרי ההתנחלויות ורושם כל בית שנוסף, וכל תרגיל הונאה שנוסף. גם הם ימשיכו לכתוב מלים נחוצות.

אבל האזרח השמאלי והפובליציסט השמאלי שבוערת בו אש הדיבור, צפוי כעת להגיד או את הלא-נחוץ, או את המזיק. הספרי ויניב, למשל, כתבו מיסמך היסטרי, שמתחיל בדברים נכוחים אבל תולה את היעדר השלום דווקא ברודפיו. שלמה אבינרי ניתח את ההווה בפיכחון, אבל חזה שנים על גבי שנים של היעדר פיתרון, וכך נתן את ידו לתיזה ההרסנית של מירון בנבנשתי על הכיבוש "הבלתי הפיך".

כאשר ההווה סטאטי, אפשר לתת למלים לעשות גם את העתיד לסטאטי. אבל מי ידע בראש השנה של 1973 שביום הכיפורים שלאחריו יתהפכו כל היוצרות? מי ידע חודש לפני רצח רבין מה שידענו למחרת הרצח?

צרה אחרת של מלים מיותרות היא להתייאש מפתרונות טובים רק כיוון שהם נחסמים היום. כך הדיבורים שמתחילים להופיע בשמאל על "מדינה אחת". האם מי שאומר זאת מבין שהשחיטות ביוגוסלביה לשעבר יחווירו לעומת השחיטות ב"מדינה אחת" שבה כולם ישנאו את כולם?

יש לשמאל פיתרון שכעת רוצה בו העולם כולו, וגם רוב הישראלים: שתי מדינות, בלי זכות שיבה, עם חלוקת ירושלים, והחלפת שטחים ביחס של אחד לאחד. מייקל וולצר אמר שזה לא הפיתרון הטוב ביותר, אבל יש לו רק יתרון אחד: הוא הפיתרון היחיד. כל שאר האפשרויות הן המשך המלחמה. עם הפיתרון הזה אפשר לשתוק ולחכות בשקט ליום שמלים נוספות יועילו לו.

בתנאי אחד: שהישראלים ידעו שהשמאל איתם, ועם דאגותיהם, תמיד, בכל יום. אם נחשה כמה חודשים בנושא המדיני, ונפנה את רוב המלים והמחשבות אל הנושא החברתי, נכין את עצמנו היטב ליום שבו המלים המדיניות שלנו יהיו נחוצות שוב.

פרופ' נסים קלדרון, מבקר ספרות ומרצה באוניברסיטת בן גוריון