דוקאטי סטריט-פייטר - אז תגיד חיובי

+ כל מה שהוא יודע לעשות

- כל מה שאתה לא

מגן החום של האגזוז דוחק את העקב החוצה מהרגלית הימנית. לכידון חסרים בערך סנטימטר וחצי מכל צד. יחסי ההעברה ארוכים באופן די מיותר. עכשיו, זהו. לא תשמעו יותר תלונות וטענות בכל שאר המבחן הלא-מקצועי והל-אובייקטיבי הזה שלפניכם. כי להתלונן על משהו במכונה סופר־משובחת כמו הדוקאטי סטריט-פייטר (תגידו אתם "לוחם רחוב") זו חזירות לשמה, או פשוט חוסר מקצועיות.

וכדאי שתדעו שממש לא קל לי לכתוב על האופנוע הזה. יצא לי לרדת ממנו ליד כמה וכמה חברים מביני עניין, שהתגובות שלי קצת בילבלו אותם. אחד הגדיל לעשות ודפק לי בפנים ש"כל עשרת האופנועים האחרונים שבחנת היו הכי טובים שיש", לפחות במשהו. צודק, השמוק הרומני. באמת היתה בגיליונות האחרונים של בלייזר סדרת יציאות מעולות, כל אחת בתחומה.

אבל אז נזכרתי גם שהוא שמוק רומני, וגם שזו בדיוק העבודה שלי - למצוא מתוך היצע האופנועים בישראל את הטריפים האופנועניים האמיתיים. הסיבה לכך שיש לא מעט כאלה, נעוצה בין השאר ביבואני ארצנו, שטורחים להביא לכאן שיאים טכנולוגיים וחדשנות תפיסתית, ואפילו מעמידים אקזמפלר בתור אופנוע הדגמה.

בקיצור, יש הסבר מצוין לזה שאני מכתיר כאן אלופים ברציפות כבר כמה חודשים טובים. ועכשיו שיגידו לי כל הרומנים: מה לעשות שהסטריט-פייטר של דוקאטי מגמד כמעט את כולם?

סכום חלקיו הנעים

ראשית דבר בסטריט-פייטר, היא האקזוטיות הנדירה. תבינו, הייתי מהילדים האלה שמדפדפים במגזינים ומפנטזים על יצורים כאלה. לרצות אחד כזה - נניח בימוטה, או הונדה RC45, או דוקאטי 916 - לא היה בכלל העניין; עצם הידיעה שמכונות כאלה קיימות, הספיק לי כדי להתמוגג משילוב ביזארי של אטרף ונחת. ההשקה של הדוקאטי החדש בתערוכת מילאנו האחרונה, גרמה לי להרגיש פתאום בדיוק ככה; לא תכננתי או אפילו דמיינתי שאי פעם אניח את הטוסיק על אחד כזה. עובדת קיומו סיפקה אותי לגמרי.

עכשיו תארו לעצמכם איך היה לעמוד מעליו עם המפתח ביד. זה מסוג הרגעים שעושים לך סדר בקופסה ופורסים בפניך את הפרספקטיבה במלוא הדרה, מעמד שגרם לי להעריך מחדש וכנדרש את המקום בו אני נמצא היום - את המעבר מילד שגדל במדינה שרואים בה אופנועים כאלה רק במגזינים שהדודה הביאה מחו"ל, לבן זונה בר-מזל שמקבל את היצירה הזו למבחן ליד הבית. וכל זה פחות משנה אחרי שמשכו מעליו את הכיסוי בהשקה העולמית, כן?

כדי לקלוט את גודל העסק ולהצדיק את נאומי הפתיחה שלי, צריך לומר שהסטריט-פייטר משתייך לסדרה הגבוהה של דוקאטי. לא עוד מונסטר-מולטיסטראדה-היפרמוטארד סטייליסטיים, עם מנועים מקוררי אוויר. אלא מכונה שהשורשים שלה נעוצים עמוק באחת מהיסטוריות המירוצים המפוארות שידע עולם האופנועים. 20 שנה של שליטה במסלולי הסופרבייק עם נוסחה אחת מנצחת: שלדת מסבך צינורות פלדה ומנוע L-טווין מקורר מים, עם ארבעה שסתומים לצילינדר שמתזמנת מערכת הדזמו הנצחית של דוקאטי.

זה התחיל ב-851 של סוף האייטיז, התקדם במעלה הספרות ל-888 ואז ל-916 האגדי, המשיך ב-999 שלא בדיוק כיכב במכירות וב-1098 שהציל את הכבוד האיטלקי, והגיע עד האחרון והעדכני בשושלת המוטרפת הזאת, ה-1198. רק כדי לסבר את האוזן, כל הדגמים האלה שנמכרו לקהל הרחב, היו רייסרים עם פנסים ומראות, פשוטו כמשמעו וללא פשרות.

הסטריט-פייטר הוא בדיוק אחד מהרייסרים האלה, רק בלי פלסטיקה ועם כידון יותר רחב. למעשה, הוא ההגדרה המילונית של שמו: המנוע שלו הוא קומבינציה בין שני המנועים האחרונים המוזכרים, ויש לו רק חמישה כ"ס פחות (155) ממנוע ה־1098 עליו הוא מבוסס.

אגב, חמשת הסוסים הנ"ל הוקרבו לטובת כוונון ליניארי ופחות בעיטות ברוטליות שמתאימות רק למסלול, מה שלא מונע ממנו להשמיע קקפוניה רוטטת של אוושות ונקישות מכניות בסל"ד סרק, שמעידות על אחת משתיים. או שהמנוע עומד להתרסק ולשבוק חיים עוד רגע - או שהוא פשוט חזק כמו פר, ובגלל זה הוא גם מעודן כמו פר עם חוט דנטלי סביב הביצים. ואתם מכירים את עיקרון "התער של אוקאם": כשיש הסברים אפשריים שונים לאותה תופעה, יש לבחור בפשוט ביותר.

בניגוד לכלים אחרים שעברו מיתון ובגלל זה איבדו מהעוקץ, המנוע כאן נוגח בך כבר מ-2,500 סל"ד, וטורח להתפוצץ בין 8,000 ל-10,000 סל"ד כאילו היו לו ארבעה צילינדרים. מין משאבת תאוצה מטורללת שלא נותנת לך להחזיק פול גז יותר מכמה שניות כל פעם. משיכה של המנוע אל האזור המועד לפיצוץ בקצה העליון בהילוכים שני-שלישי-רביעי, היא חוויית תזזית שמתחילה בגרגור באס מחרמן - ונגמרת אחרי יותר מ-200 קמ"ש בשערות עומדות על העורף.

אבל הקטע הגדול כאן, הוא שלא המנוע הוא הקטע. הסטריט-פייטר בנוי על מערכת שלדה ומתלים מגורזנת ברמות ובאיכויות שעושות לי להתפייט עד שאני מתפדח. אם חשבתי שאני מסוגל להעריך מכלולים איכותיים וראש הנדסי מוכוון רכיבת-קצה, פתאום בא משהו ומלמד אותי שיש הרבה מעבר לזה. תחושות שלא ידעתי שקיימות, ולכן גם לא ידעתי לדרוש אותן. לא ידעתי שקיימים בלמים כאלה, לא ידעת שמתלים יכולים לעבוד ככה על אופנוע כביש ספורטיבי, לא חלמתי שיש דיוק ושמירת קו כאלה. וזאת חוויה מעשירה ומענגת מכל הכיוונים.

מי שתכנן את האופנוע הזה היה מקצוען אמיתי, וידע טוב-טוב מה הוא עושה: יצירה שמשמרת בדיוק את מה שטוב ברייסרים המוטרפים, רק בלי האכזריות. במקומה הותכו פנימה כמה תכונות שהפכו אותו לאופנוע יומיום אזרחי מהמרגשים שחוויתי. ומדובר בנגיעות קטנות, לעיתים בלתי ניתנות לזיהוי מחוץ לדף הנתונים, שרק מהנדסים מחוננים יכולים להכניס לך באופנוע ולצלוף בול במרכז המטרה. אלמנטים כמו זרוע אחורית ארוכה יותר בשלושה וחצי סנטימטרים, שלדה מקוצרת, או זווית מזלג פתוחה בדיוק במידה הנכונה כדי לקבל חבילת התנהגות - הנה שוב המילה הזאת - משובחת.

כל הנתונים הטכניים הנ"ל ומכלול התחושות שהם מייצרים, עטופים במסמר המטאפורי האחרון בארון האובייקטיביות העיתונאית שלי: העיצוב. גם כאן הייתי יכול להתנסח בעדינות, אבל עזבו אותי הפעם. האיטלקים הבני זונות האלה הביאו פה יציאה כל-כך יפה, שכמעט גורמת לך לבכות מרוב שאתה רוצה כזה. הפרופורציות זכריות-קרנפיות, משורטטות בקווים זורמים ומעודנים על סף האנדרסטייטמנט. אפילו ההנדסה הכי שחורה לוקחת חלק באימפקט החזותי, לרמה שבה אף אחד לא טרח להסתיר את כל הצנרת סביב המנוע, כי זה מנוע של 1098. וככה בדיוק נראית המפלצת המכנית הזאת כשמורידים ממנה את הפיירינגים.

ואפרופו סכומים

הסטריט־פייטר הוא קונספט, נופך, היסטוריה, גישה. תכונות אמורפיות שגורמות לקהל מבין עניין, לקנות דווקא את החולצה שכתוב עליה דוקאטי, או את משקפי האוקלי עם הלוגו של האופנועים מבולוניה. אופנועים מסוגו הם המעיין הנובע של הדוקאטיות הרגשית, הגרופית, גם אם ראית אותו רק בתמונות.

אולי הוא לא יהיה דגם היסטורי ולא יחיה לנצח בתודעה האופנוענית, מכיוון שדברים כאלה לא קורים יותר בעולם שלנו. הרי לא יהיו יותר ענקים כמו הביטלס, פינק פלויד, אלביס או מדונה; יש היום המון מהכל, כך שלא יקום עוד מלך כביש אחד שישלוט תקופה ארוכה וייכנס לספרי ההיסטוריה. אבל איך שלא תהפכו את זה, הסטריט-פייטר עשוי בדיוק מהחומר הנצחי הזה.

כמה תעלה לכם חתיכת נצח? 149 אלף שקל. לא מעט כסף, אבל אם אתם מאלה שחשוב להם השיקול הכלכלי, אז תעשו לי טובה: לכו לעשות סקר שוק לפני שאתם קונים את המאזדה הדו-גלגלית שלכם, תבדקו כל חודש כמה איבדתם במחירון, ותעזבו אותי בשקט.

נשמע טוב, אבל האמת קצת שונה. האופנוע הזה כל-כך מגניב, שגם אם היה לי כסף לקנות אותו, לא יודע אם הייתי הולך על זה. לא בגלל המחיר, אלא בגלל סיבה הרבה יותר מטומטמת: לא בא לי להרוס את החוויה, עם החשש מהאכזבה שבלפגוש גיבור ילדות או להתחתן עם מלכת הכיתה.

אין בי שום רצון לחרב את זיכרון המפגש עם היצור הזה באפרוריות של חיי יומיום וטיפולים וביטוחים מקיפים וצריכת דלק, וכל מיני פאקים קטנים שצפים על-פני השטח רק עם הזמן. אני מעדיף שהסטריט-פייטר ייצרב אצלי במוח על סף שלמות, כמו שאני זוכר אותו מהיומיים וחצי שהיו לנו יחד.

ולמי שבכל זאת לא הבין

מנוע: בימים שכל אופנוע ספורט בנפח ליטר מפציץ הספקים של בין 180 ל-200 כ"ס, 155 כ"ס לא נשמעים הרבה. אבל הם כן; הכל עניין של אופי העברת הכוח ותחושת החיות מהמנוע, ובעניינים שכאלה המנוע הזה כייפי לאללה. על הצליל המחוספס כבר דיברנו, אבל על היכולת לשלוח את האף לשמיים בשחרור קלאץ' לא זהיר, עוד לא. וגם לא אמרנו כלום על האקסטרות הקטנות והמגניבות שאתה מקבל דווקא כשאתה לא מצפה להן, ובסל"דים שאתה לא חושד בהם. קיצור של יחסי ההעברה במשהו כמו 15% (אפשרי בהחלפת גלגלי שיניים) היה עושה את החגיגה יותר גדולה, ומביא אפילו כוכב שישי - *****

פוזה: מסתכל לפרארי ישר בעיניים - *****