כמה ולמה לשלם תמורת שליט?
שאלת שחרורו נוגעת לעתיד שמתכננת ישראל לפלסטינים בשטחים. להמשך השליטה בהם נדרש מחיר
עשרות פרשנים כלכליים יעזבו הכל בשביל להסביר מדוע היחס שקל-דולר הוא כפי שהוא. מאמר בעיתון, דקה בתוכנית כלכלית, חצי דקה בחדשות. הכל הולך. ההסברים מגוונים. הריבית עלתה, נתוני האבטלה בארה"ב השתפרו, הנגיד קנה סכום דימיוני של דולרים. לעומתם, אף פרשן לא ניסה להשיב על שאלת יחס המרה אחר: חייל אחד שנשבה על ידי חמאס כששירת במוצב ליד כרם שלום, תמורת מאות פלסטינים שהחמאס דורש.
לכאורה, הדיון בנושא ער, אך למעשה הוא מסתכם בשתי עמדות: הראשונה היא שאין לבצע את העיסקה בשל יחס ההמרה הגבוה. השנייה היא שיש לבצע את העסקה כמעט בכל מחיר על מנת לשמר את החוזה בין חיילי צה"ל לבין החברה הישראלית. לפי הגישה השנייה, מתיימרת החברה הישראלית לקבל כל יחס המרה בעסקה לשחרור חיילים מהשבי. אלו כמו אלו מקבלים את היחס עצמו, אך אינם בוחנים את הסיבה לכך שהוא כל כך גבוה.
יחס המרה הוא ביטוי מספרי נוח לתיאור ערכו של הדבר שאותו מעוניינים הצדדים להחליף. הוא מתאר את עוצמת רצונו של כל צד במה שמחזיק השני, ואת יכולתו להשיג זאת.
במקרה של גלעד, עוצמת רצוננו לראות אותו בבית, תימדד במספר האסירים אותם נסכים לשחרר תמורתו. יחס ההמרה קל לחישוב במקרה הזה, מאחר שבידי החמאס שבוי אחד בלבד. זהו החלק שמעסיק את הפרשנים. מהו יחס ההמרה המתאים. אך לגבי יכולתם של הצדדים להשיג את הדבר שאותו מעוניינים להמיר - שבויים - אין כל דיון.
התמורה שמבקש חמאס עבור שחרורו, גבוהה מכמה טעמים.
- יכולתו של הצד הישראלי לשבות פלסטינים גדולה לאין ערוך מיכולתם של הפלסטינים חסרי הכוח הצבאי לשבות ישראלים. ה"הישג" שרואים הפלסטינים בחטיפתו של גלעד הוא עניין של מה בכך, ביחס ליכולתה של ישראל לשבות פלסטינים כרצונה. בהכרח, יוצרת יכולת לא מוגבלת זו של ישראל אינפלציה שמורידה את ערכו של כל אסיר פלסטיני, בדיוק כפי שאינפלציה כלכלית מורידה את ערך המטבע. אם יחליט בנק ישראל להכפיל את כמות שטרות הכסף בשוק יקטן ערכו של כל שטר בחצי.
- הציבור הישראלי מודע אמנם למחירו של שליט באסירים, אך אינו מודע למספר האסירים הפלסטינים שמוחזקים בבתי הכלא הישראליים, ובוודאי שאינו מודע לסיבות לכליאתם. נכון לסוף חודש אוגוסט, היו במשמורת שב"ס 7,285 אסירים ועצירים
ביטחוניים פלסטינים תושבי הרצועה והגדה. במשמורת הצבא היו עוד מספר עשרות בודדות.
גם אם נחסיר ממספר זה את אלו שיש להם דם על הידיים, ניווכח שלקיחת פלסטינים בשבי היא כלי שלטוני שישראל עושה בו שימוש תדיר, וככזה הוא לא נתפס כבלתי מוסרי. זאת בשונה מחטיפתו של החייל, שנתפסת כפשע.
כשהצד שיותר מ-7,000 מבניו יושבים בכלא, על מאות אלפי קרובי המשפחה והמכרים שלהם, עושה מעשה דומה באחד מבנינו - המודעות לבעייתיות של יחס ההמרה לא עולה. היחס נותר גבוה.
ביקורת ציבורית רבה מוטחת גם ביחסם של השובים לשליט, לעומת היחס שמקבלים האסירים הפלסטינים בישראל, שזוכים לביקורים מסודרים של משפחותיהם ושל הצלב האדום וזוכים לתנאי כליאה נוחים יחסית.
אך משנחטף שליט, האם באמת מצפה מישהו ששוביו יאפשרו ביקור אצלו? הרי אם רק ידעו בישראל מהו מקום הימצאו, היו פותחים במבצע צבאי לשחרורו - שספק אם הוא יכול להצליח. לכן אולי בוחר צה"ל שלא להוציאו לפועל, למרות ידיעת המיקום. הפלסטינים יודעים היטב היכן נמצאים יקיריהם. אך האם יעלה מישהו בדעתו שיבצעו פעולה לשחרור אסירים פלסטינים מכלא מגידו או כלא נפחא? יחסי הכוחות אינם מאפשרים זאת.
שאלת שחרורו של גלעד איננה רק שאלה של יחסי המרה ושל יחסה של החברה הישראלית לחייליה שנפלו בשבי. היא בעיקר שאלה לגבי העתיד שמתכננת מדינת ישראל לפלסטינים ולשטחים שבהם הם חיים. להמשך השליטה בפלסטינים והפעלת הכוח העצום הנדרש לשליטה זו יש מחיר. ולאסונו, גלעד משלם אותו בישיבה בלתי נסבלת בשבי החמאס. על החברה הישראלית להבין זאת ולפעול לשינוי מיידי של המצב. יחס ההמרה ישתנה בהתאם.
דוד זונשיין, פעיל שמאל
לפנייה לכתב/ת 
