מרסל דושאן ברוורס

שעות ארוכות ביליתי בביאנלה בהרצליה, ולא הספקתי הכל. בכל זאת, התחושה היתה שאני מתרוצץ הרבה ורואה מעט. היה שם די הרבה אמנים, אבל מעט מדי תוכן, מעט מדי מורכבות, מעט מדי אמנות. מטרתה המוצהרת של "הביאנלה השנייה לאמנות עכשווית" היא קירוב הקהל אל האמנות. האמצעי - הוצאתה מהגלריות אל חוצות העיר.

מעט מדי תוכן ומורכבות (צילומים: ג'קי רבינוביץ')

המהלך הזה הוא קצת כמו מרסל דושאן ברוורס; דושאן לקח עצמים מהחוצות, מהקשרם הטבעי, ושם אותם על פודיומים בגלריה, כדי שהזרות והתלישות שלהם שם תזעק לשמיים, כלומר - להבליט לבאי הגלריה עד כמה דברי החוצות, שלא בהקשרם הפונקציונאלי, מיוחדים ואסתטיים.

ייתכן והרעיון בביאנלה הוא הופכי: להוציא חפצי אמנות מהקשרם הטבעי בגלריה ולהניחם ברחובות סוקולוב ובן גוריון. זאת כנראה על מנת להוכיח לאנשים ברחוב שהאמנות אותה הם לא מתאמצים לראות בגלריות, היא אכן יפה אם שמים אותה בפסאז'ים, מאחורי שער העיר, בספריה העירונית או בבית גיל הזהב.

חדי התפיסה יבחינו כי המהלך הזה מקרב את ההר למוחמד ולא את מוחמד אל ההר. אבל כנראה שעיריית הרצליה הבינה אינטואיטיבית שגם זה לא מספיק, ולכן פיזרה כמה מוקדים של מופעי חוצות (מחול אמנותי, אבל גם רוק כמו להקת "נערות ריינס" ודי ג'יי) שימתיקו לבטח את הגלולה המרה.

בכל אופן, הסיבה העמוקה לכך שזה עדיין לא מצליח היא שבאמנות הזאת, העכשווית לכאורה, יש עדיין איזה אלמנט מרסל-דושאני. יש עדיין איזה זכר ישן מהרדי-מייד, שמקורו במילא בחוצות, ולא מכיוון דאדאיסטי, אלא יותר מתוך עצלות אינטלקטואלית. אולי מדובר באיזו נימה דקה של בוז למורכבות ולרב-משמעיות והעדפה למסרים בוטים (מה שלא מפריע לקומוניקטים להפליג בפלצפנות צדקנית להגנת המסרים הנבובים האלה).

סוסים עם טלוויזיות בין פסאז'ים

בפועל, שני המהלכים הנגדיים פשוט מתנגשים ומבטלים זה את זה. כך קורה שה"דוגמאות הסרוגות ממשי וכותנה" של אבינת גוטסמן, המוצגות לראווה בבוטיק שרה'לה, סוקולוב 59, אכן נראות ממבט ראשון כמו עודפי מלאי לא מוצלחים של בגדי אופנה. בכל אופן לא כמו "שחזור של המיתוס הפנטדיאי", "מושג המתהווה מן המתח שבין שני קטבים קוגניטיביים: עצמיות ושייכות".

שלטי חוצות או מיצגים?

יש גם בעיות מסוג שונה; "שלטי החוצות" של צלם האופנה בן לם הם בעצם פיתוחים מוגדלים של תצלומי ספורטאיות יפים ומקצועיים, התופסים ספורטאיות שונות בדיוק בשניות-המפתח של משחקן. מצד אחד הם נראים כמו שלטי חוצות של ממש, כמו פרסומות לנעלי ספורט בלי הלוגו, ומצד שני נדחקים בכוח למעמד רם ומתנשא מכפי שאולי התיימרו לו. הם "אמנות עכשוית" ש"הוצאה מהגלריה". במבט ראשון אפילו פחדתי שיש להם מסר חברתי.

כאמור, מיצגים שונים נדחקו לתוך פסאז'ים, בכמה מקרים היה מדובר בעבודת וידאו-ארט המפוצלת לשני מסכים או יותר. קשה היה להבין בכל החנויות הצבעוניות מי לתצוגה ומי למכירה. מה גם שלופ בן 13 דקות ובו אסירים מבית סוהר בלגי עושים קסמי קלפים - זה לא מעניין וגם לא עמוק אמנותית, כפי שמציג זאת הטקסט על עבודתה של יעל דוידס בתכניה.

העבודות המוצלחות יותר היו דווקא במוזיאון עצמו

מופע המחול "לוחם עדין" של שלי פלמון איננו "בוחן את הסטריאוטיפ הכרוך במושג הכוח ואת החיבור בינו ובין גוף ותנועה" כלל וכלל. הוא מתמצה באישה במדי שוטרת העושה כאילו היא מכוונת תנועה, ושאר כוריאוגרפיה ברורה יותר ופחות, המכילה אחוזים משתנים של מחיאות כפיים.

בפסאז' אחר שסומן במפה שבחוברת ההדרכה חיפשתי ולא מצאתי כלום. מוכרת מאחת החנויות הבינה שאני מבאי הביאנלה ואמרה בנונשלנטיות: "הנה, הפלסטיק האדום הזה". הישרתי מבטי אל מספר לוחות צבעוניים-שקופים שנתלו שם, אני די משוכנע שהיא עבדה עלי, אבל עד עכשיו לא לגמרי בטוח.

אגב, הנהלת הפסטיבל כתבה שהצטרפות לאחד הסיורים המודרכים מבטיחה שתדעו בדיוק מה יצירה ומה לא, ורצוי להצטרף מהסיבה הזאת בלבד, ולאו דווקא מההסברים. פסלם של פיל וגליה קולקטיב הוא דוגמה לכך. ההסבר שהתלווה (הפסל מבקר בחריפות את הקפיטליזם) רק חידד את שטחיות היצירה הזו.

היו גם קוריוזים כמו מצפה הכוכבים בגרסת "עשה זאת בעצמך" (עשוי מצינור בתוך מבנה עץ) של הלל רומן,

שכוחו לאו דווקא בערכו האומנותי אלא בערכו הפונקציונלי. קוריוז נוסף היה ארכיון תקליטים היסטוריים של דני גל באלם לב העיר, ובו מאות תקליטים תיעודיים של הצהרות, נאומים וראיונות היסטוריים.

העטיפות מנקרות עיניים, אבל זה לא בדיוק מה שציפיתי כשהובטחה לי אמנות מודרנית. אם כבר קוריוז, דווקא מומלץ ביותר לראות את אוסף כלי הפריטה העממיים של אבי פטימר, המוצג לראווה בגלריה העירונית, שד' בן גוריון 8.

מבין העבודות המוצגות דווקא בתוך מוזיאון הרצליה, "קופסאות אור" של איתן בן-משה היא בהחלט מעניינת, וה"דימויים הדיגיטליים" של עמי שביט מרשימים ושווים הצצה. מיצב הוידאו של נבט יצחק, "שפה לנאמנים", מרוויח את רוב חינו מהמוזיקה הכורדית שהוא מכיל, שבקעה בעצם מהזורנה של צדיק זכריה ותוף הדהולה של יעקב עובדיה.

אבל ללא צל של ספק העבודה היפה ביותר בביאנלה היא "The Kitty Genovese" - סרט וידאו נסיוני בן 26 דקות מאת תאי שני הלונדונית. הסרט מוצג בין מספר עבודות וידאו נחותות לו בסינמטק הרצליה, סוקולוב 29, והוא מושקע, משונה, נועז ומלא מסתורין.