ככה זה כשיש שניים

איריס הניקה ילידת 1962, תושבת ברלין, שימשה שנים כעורכת "דפי ברלין" בתוך היומון פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג. פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת שונים. הניקה תגיע ארצה לביאנלה בספרות שתחל ב-27 באוקטובר, ביוזמת מכון גתה וקרן היינריך בל.

Treffen sich zwei (כששניים נפגשים) הוא הרומן הראשון שלה. הוא מספר את סיפור אהבתו של יועץ מערכות לאישה נוירוטית. קטע ממנו מובא כאן בתרגום מיוחד ל-ynet של טלי קונס.

באמת מהר מאוד זה קורה עכשיו. תוֹמַס, עדיין עייף מהלילה שעבר והולך ונהיה יותר ויותר עייף, כי כל שעה זוללת אנרגיה ונהיית בחֶזקה זללנית יותר ככל שעייפים יותר מלכתחילה, ובו בזמן המום מפריצת הנס אל החיים הממשיים, הנס שאת היקפו האמיתי עוד לא היה אפשר בכלל להעריך – לא עבור תומס, כי הוא, דחוק ומחוץ כמו במיטת פְּרוֹקרוּסטֶס בשגרת יומו ההומה ורוחשת אנשים, עוד לא הספיק לחשוב על זה בכלל, ואילו זֶנטה, היושבת בגלריה הריקה מאדם, אמנם היתה יכולה לחשוב עד זרא, אבל תחת זאת רק חלמה לה, כי לא היה לה החומר הדרוש לחשיבה נאותה.

חסרו לה המספרים, התאריכים, העובדות על תומס – עד שבדעת שניהם כבר עלתה בינתיים השאלה אם כל זה קרה במציאות בכלל, אף על פי שנדמה היה להם שהם זוכרים זאת בבירור, או שאולי הייתה זאת רק אשמת החום, שאוחז אותם היום בטלפיו, ואחז גם אתמול ושלשום, כשהיו מתוחים מתח חשמלי גבוה ודרוכים כמו קשתו של קופידון חסר הבושה, שצחקוקו התופתי עוד היה תלוי באוויר.

ואילו הוא עצמו, לאחר שירה את חציו בלבותיהם בדיוק שאין שני לו, המשיך הלאה – בהלוך הרוח הזה היו שניהם כששבו ונפגשו, ולא אצלה בבית, מה שהיה יכול להיות מביך מדי, אלא למטה מול הבית של זֶנטה, מתחת לעצים המתנשאים גבוהים, שהעניקו לפארק בתעלה של מה שהיה פעם רובע לוּאיזֶנשטאדט פרספקטיבה נפלאה כל כך למרחקים, עד שבימים שבהם היו לאדם עיניים בראשו, הבליחו להם שם גניה של וילה ד'אֶסטֶה.

זֶנטה היא שהציעה שפשוט ייפגשו קודם אצלה מחוץ לבניין ואז יראו מה הלאה, אחרי שבשיחת הטלפון שלהם הגיעו מהר ומתוך תמימות דעים למסקנה שהם לא מכירים שום מסעדה שיוכלו ללכת אליה בערב הזה מכל הערבים, ובעצם לא יידעו זה את זה שממילא אינם רוצים לאכול יחד, אלא רק לא להרפות זה מזה. זאת הייתה בעצם הסיבה לכך ששבו ונפגשו כבר בערב הזה.

מותשים כמו שהם, מן השינה המועטה, מהחום הגדול, אף על פי שלא עברו אפילו עשרים וארבע שעות מאז שהכירו, what a difference a day makes, כי הנס הזה שנעשה להם בלילה שעבר, אסור היה לו ליפול לחור השחור של הזמן שבולע הכול בלי שיור ושלפיכך, כדי להרוג, היה מושך ומושך הכול עד אינסוף ואז עוד קצת, עד שהכול היה מתארך כמו אטריית ספגטי ואחר כך נהיה דק עוד יותר ולבסוף נקרע.

אבל על כל זה היה להישאר גמיש ומוחשי, כי הם הרי רצו להתלפף בזה או לפחות ללפף בזה את המזלגות שלהם. הנס היה צריך להיעשות שמן ודשן, להתמלא בהם, בסקרנות שלהם, בתאווה שלהם, בחיים שלהם. כי הרבה מאוד היה מוטל כאן על הכף. זה לא סבל דיחוי. אפילו אם האטריות יתפוררו! בקיצור: הם היו חייבים להתראות שוב מיד וזהו.

"נראה מה יקרה", אולי כך היו מתרצים בקלילות מעושה את רצונם לשוב ולהתראות בכלל אילו היו צעירים בעשרים שנה. בלי ספק היו מתנהגים אז על פי ספר החוקים המטופש של תושב ברלין הטרי, הלום החושים מן העיר הגדולה, מעמיד תמיד פנים שהוא קר ואדיש וסבור מן הסתם שככה ראוי להתנהג בסביבה האורבנית.

הם היו מעמידים פנים שהם רגועים לגמרי, באדישות תהומית היו מתייצבים ומופיעים ושוב פורשים, מדברים בטלפון רק אחרי יומיים, לכל המוקדם!, ואז, כשהייתה באה השעה לקבוע פגישה, היו טוענים שאין להם עכשיו כל כך הרבה זמן, שיש להם די הרבה "פגישות", ובשליטה עילאית היו מסתירים כליל את כל מה שמתפוצץ בתוך תוכם: בחיוך מיוסר היו אפוא מניחים לנס לעלות באש ומתחילים מתישהו להתמרמר על כך שהמצב שלהם מחורבן כל כך.

אבל למזלם כבר היו מבוגרים בעשרים שנה, כך שהדלת הייתה פתוחה לרווחה בפני הנֵס ולא היה עליו אלא להיכנס פנימה, הם השאירו את כל השטויות האלה מאחוריהם לפני זמן רב כל כך, עד ששכחו שהן קיימות בכלל, השטויות האלה, והיו מכחישים שהיו אי פעם חלק מחייהם. הם היו מבוגרים והיו להם לשניהם הבעיות שלהם, בעיות פרטיות לגמרי שלא חלקו עם איש. אבל היום לא היה זכר לבעיות האלה, הן עזבו אותם במנוחה, פשוט נמלטו אל הצל והתקררו להן בדרגת חום נסבלת בהחלט).

כלומר, אם להודות על האמת, הסיבות הטובות האלה לא ללכת לשבת איפשהו, אלא להיפגש ברחוב, היו טובות ממש רק בעיני תומס. הוא היה מרוצה שקרה נס ולא היה מבין בכלל מה יש כאן להתלבט. זֶנטה, מנגד, הייתה מבוהלת מכל העניין. כי היא, ברגע שקבעה אתו פגישה לערב, נזכרה שוב בדמותו הגשמית החורגת מן התוכנית, בבגדיו שנבחרו בחוסר כישרון, בתספורת שלו המצמחת פרא.

כל אחת מן התכונות האלה לבדה עשתה אותו לתופעה לא-אסתטית והספיקה כדי לעורר בה מבוכה להיראות אתו בפומבי. ועל אחת כמה וכמה הצירוף של כולן יחד! אלא שגם העיניים שלו היו שם. הן אמנם עדיין לא נצרבו במוחה, אבל לפחות זכרה היטב גם עוד בשעות אחרי הצהריים שהיו בעיניה עוצרות נשימה. כשדיברה אתו בטלפון חשבה בעיקר על העיניים שלו; כדי לראות את העיניים שלו, רק בגלל זה הסכימה לשוב ולהתראות אתו כל כך מהר.

בערב הזה מכל הערבים, בערב הזה, מאחר ששבו והתראו, הפיקה השמש אור בומבסטי, זרחה תחת שמים אפורים כפלדה לרוחב הרחובות והאירה את הבתים כמו בזרקורים, עד שנראו כאילו התרחצו והתאפרו ונערכו לקראת חגיגה גדולה. ברחובות העיר הגדולה והנהדרת הזאת, ההומה אנשים שמחים, נסעו שניהם מרובע רייניקֶנדוֹרף ומרובע שַרלוֹטֶנבּוּרג הביתה אל רובע קרוֹיצבֶּרג שלהם וירדו בתחנות האוּ-בּאן שלהם גֶרליצֶר בּאנהוֹף וקוֹטבּוּסֶר טוֹר, מיהרו אל דירותיהם במוּסקאוּאֶר שטראסֶה ובלוֹישנֶרדאם, התקלחו מהר ולבשו בגדים נקיים, הסתכלו במראה והיו מרוצים ממה שראו שם, אף שזֶנטה היתה חיוורת למדי.

ואז שעט לו תומס בצעדים גדולים בוואלדֶמַרשטראסֶה, וזֶנטה ירדה זהירה-זהירה במדרגות כי לבה הלם נגד צלעותיה כאילו רצה לזנק ולפרוץ מבית החזה שלה, וכשפתחה את דלת הבניין, כבר ישב ממול על גדר האבנים, והיא נעצרה מיד כי לא ידעה מה לעשות עכשיו.

עכשיו זה ברור, היא כבר לא אוֹנלַיין, היא נמצאת בלי צל של ספק בעולם התלת-ממד שמעבר למסך השטוח שלה, והעולם הזה התקיף עכשיו באכזריות ומכל הצדדים בבת אחת. מה הוא יושב על הגדר הזאת! היא לא הייתה מתיישבת עליה לעולם, כי הגדר הזאת נמוכה כל כך, עד שכבר כמעט יושבים על האדמה.

למרבה המזל הוא לא הסתכל לעברה ברגעים האלה, אלא לכיוון אוֹרַניֶנפּלאץ. ככה היה לה עוד רגע לעצמה, לפני שיצאה אל הלא-נודע. הוא שוב לבש מין חולצה כזאת עם פסים דקים, גם אם פסים אחרים מאתמול, והוא לבש אותם מכנסי ג'ינס כחולים-כהים, שהודקו באותה חגורת עור רחבה. כפות רגליו היו מונחות על האדמה לפניו, ברכיו כמעט הגיעו לכתפיו. את כפות ידיו השעין משני הצדדים על הגדר.זה לא נראה אלגנטי בכלל. קצות השערות שלו נלחמו בצווארונו. ומאחר שהפנה את ראשו לצד, ראתה עכשיו שאחורי הראש שלו שטוחים לגמרי.

נדמה היה שהוא שמח לראות אותה.

נדמה היה אפילו שהוא מאוד שמח.

כאילו שבעיניו הכול ממש נחמד כאן, ככה הוא נראה, ובכלל לא מודאג או מפקפק או משהו אחר. כאילו אין דבר

רגיל מזה שהם נפגשים כאן. כאילו הוא אדם רגיל וגם היא, כאילו הוא מין בן אדם כזה שאפשר פשוט לקבוע אתו פגישה והיא מאלה שהוא יכול לקבוע איתם פגישה.

כאילו הם כבר שייכים זה לזה איכשהו, גם אם רק בדרגה הנמוכה ביותר, רק מפני שהם מסתובבים באותם חוגים. אף על פי שלבש חולצות כאלה ושאחורי ראשו היו שטוחים לגמרי ושקצות השערות שלו התפצלו בדיוק בצווארון שלו, ואף על פי שאמר לה הבוקר כמו לזונה שהיה לו מאוד נחמד איתה, הוא הסתכל בה עכשיו כאילו אין דבר רגיל מזה שלא רק שקבעה אתו פגישה, אלא גם באה אליה.

אלא שהסתכל בה בעיניים האלה, בעיניים האלה שלו, עכשיו שוב נזכרה איזה עיניים יש לו, כי הן עמדו עכשיו ממול ונורו מהירות כחץ, גם אם לא ישרות כחץ, אל עיניה שלה.

עכשיו כבר אין דרך חזרה.

לכל כתבות המדור לחצו כאן