מי כמוהו

מה זה צבעוני, עושה נעים באוזן ומלא ציטוטים מ-40 שנה של מוזיקת פופ? פשוט מאוד: החדש של מיקה. כן, הזמר והיוצר הלבנוני הכי מוגזם מאז פול אנקה חזר. שנתיים חלפו מאז אלבום הבכורה שלו, "Life In Cartoon Motion" (עם הלהיטים "גרייס קלי", "Lollypop" ו-"Relax"), שנמכר בחמישה מיליון וחצי עותקים, ועכשיו יוצא "The Boy Who Knew Too Much", שמוגדר באופן מוצהר כאלבום ההמשך. גם עכשיו הכל עדיין טכניקולור, קציפתי וקליט, מציור העטיפה ועד אחרון הצלילים.

אבל אין לטעות: מאחורי הסאונד העולץ אפשר לשמוע מדי פעם מילים אפלוליות אפילו יותר משיר ממוצע של מוריסי. שורות לדוגמה: "אני רואה את המבט על פניה של אמא שלי, כשהבן שלה בפינה, מפורק. היא אומרת שהחיים שלי נגמרו" ("Dr John") ו"את לוקחת כדור, תוהה אם זה יתקן אותך" ("Blue Eyes").

מיקה, כמו לילי אלן, החזיר את הטכניקולור לעולם הפופ, אבל את הרקע השחור והעגמומי קשה לטשטש, עם מרד הנעורים והבלבול המיני שצפים בין השורות. למי שטרם זכה לשמוע אותו (אם יש מישהו כזה), את היוצר הצעיר קשה לקטלג. מיקה הוא מעין שילוב בין אוסקר וויילד ופרדי מרקורי, בין קורט וייל לאמא אווזה.

את פיירוז, עליה גדל לדבריו (בראיון לגארדיין אמר, "הבית שלנו ממש לבנוני: אנחנו מבעירים קטורת ואם תגיע אלינו, נכריח אותך לאכול תוך עשר דקות"), דווקא קשה לזהות בשירים קצפתיים כמו "Blame It On The Girls" או בלדות כמו "I See You". מאידך, את ג'ורג' מייקל קל כל כך לזהות, שאת השיר "Touches You", אפשר להאשים כמעט בפלגיאט מ-"Father Figure" של הכוכב המזוקן.

מיקה לא לבד בגל החזרה להתרפקות על תקופת הזוהר של "קווין" והדיסקו: קדמו לו "The Darkness" וכמובן "Scissor Sisters", שהציגו גם הן תדמית מוגזמת וגדולה מהחיים. אבל בניגוד אליהן, נראה במקרה של מיקה מדובר באופיו האמיתי, ושמזל שבחר להיות זמר פופ ולא בנקאי השקעות.

מעניין אם עד האלבום השלישי מיקה כבר יתבגר, יאזן בין החיצוניות הצבעונית והעגמומיות הפנימית ויצליח להימנע מהפיתוי לצטט אחרים לטובת טיפוח הקול האישי שלו. כך או כך, בטוח שגם אז יהיה מהנה לשמוע אותו.

מיקה, "The Boy Who Knew Too Much", הליקון