בצעדי ענק

"מיקרוגמס" הוא סיפור פילוסופי על חיים במערכת שמש אחרת. הוא מציג את חיי האדם מנקודת מבטו של ענק גוליברי בשם מיקרומגס. וולטר (1778-1694), משורר, מחזאי, סופר, הוגה ופולמוסן, היה מעמודי התווך של תקופת הנאורות וממבשרי המהפכה הצרפתית

יהיו ודאי אי-אלה אלגבראים – תמיד יש באנשים הללו תועלת לציבור – שימהרו לאחוז בקולמוס ויחַשבו וימצאו שהיות שאדון מיקרומגס, תושב ארץ סיריוס, גובהו מכף רגל ועד ראש עשרים וארבעה אלף צעד, שהם שווי ערך למאה ועשרים אלף רגל, והיות שאנו, יושבי כדור הארץ, גובהנו אינו אלא חמישה רגל, והיות שהיקף הכדור שלנו הוא תשעת אלפים פרסאות – הם ימצאו, אם כן, שהיקף הכוכב שעליו הוא נוצר צריך להיות גדול בדיוק פי עשרים ואחת מיליון ושש מאות אלף מהיקף כדור הארץ הקטן שלנו.

וולטר (צילום: GettyImage)

אין בטבע דבר פשוט ורגיל מזה. אם נשווה את מדינותיהם של אי-אלה שליטים גרמנים או איטלקים, שאפשר להקיפן בתוך חצי שעה, לאימפריות של טורקיה, מוסקווה או סין, לא נקבל אלא תמונה קלושה של ההבדלים הכבירים אשר הבדיל הטבע בין כל הדברים ההווים.

אם אכן גובהו של הוד מעלתו הוא כפי שאמרתי, לא יתקשו כל פַּסלינו וציירינו להסכים שהיקף מותניו הוא כחמישים אלף רגל: יחסֵי מידות נאים בהחלט.

באשר לרוחו, הרי שהיא אחת המשכילות שבנמצא; דברים רבים הוא יודע, ודברים אחדים גילה בעצמו: בטרם מלאו לו מאתיים וחמישים שנה, כשעוד למד כנהוג בבית הספר הישועי של כוכבו, כבר הוכיח בכוח שכלו בלבד יותר מחמישים משפטים של אאוקלידס. דהיינו שמונה עשר יותר מבּלֶז פסקל, אשר אחרי שהוכיח (לטענת אחותו) שלושים ושניים משפטים מתוך שעשוע, הפך לגיאומטריקן בינוני למדי ולמטפיזיקאי גרוע ביותר.

לקראת שנתו הארבע מאות וחמישים, והוא כבר נער, ניתח הרבה מאותם חרקים זעירים שקוטרם קטן ממאה רגל ואין לראותם במיקרוסקופים רגילים; הוא חיבר עליהם ספר מעניין ביותר, אך זה הסב לו קצת צרות. המוּפתי של ארצו, שהיה קטנוני גדול ובור גמור, מצא בספרו טענות חשודות, מזעזעות, חצופות, כופרות, מדיפות ריח של מינוּת, ורדף אותו בלהט: השאלה הייתה האם צורתם העיקרית של פשפשי סיריוס היא כצורת החלזונות.

מיקרומגס הגן על דעותיו בחריפות שכל, והעביר את הנשים לצדו; המשפט ארך מאתיים ועשרים שנה. לבסוף, בצו המוּפתי, פסלו את הספר חכמי משפט שלא קראו אותו, ועל מחברו נאסר להראות את פניו בחצר המלוכה במשך שמונה מאות שנה.

נידויו מחצר שכל-כולה כרכורי סרק ועסקנות קטנונית לא ציער אותו במיוחד. הוא חיבר על המוּפתי שיר משעשע ביותר, והלה התעלם ממנו; אחר כך החל נוסע מכוכב לכוכב, כדי להשלים – כפי שנהוג לומר – את חינוכם של הרוח והלב. מי שנוסעים רק במרכבת דואר או בכרכרה ישתאו ודאי מאמצעי התחבורה שבמרומים: כי הרי אנחנו, על גבשושית הבוץ שלנו, איננו תופסים דבר שחורג מהרגלינו.

הנוסע שלנו היה בקיא להפליא בחוקי הכבידה ובכל כוחות המשיכה והדחייה. הוא עשה בהם שימוש כה מיומן, נעזר פה בקרן שמש ושם בשביט חולף, שיחד עם פמלייתו עבר מכוכב לכוכב כציפור המדלגת מענף לענף. בתוך זמן קצר עבר את שביל החלב, ועלי להודות שאף פעם אחת לא ראה, מבעד לכל הכוכבים שזרועים שם, את אותו זְבוּל רקיע אשר הכומר דֶרהָאם הידוע לתהילה מתפאר כי ראה מבעד לעדשות הטלסקופ שלו.

אינני בא לטעון כי מר דרהאם לא ראה נכונה, ישמרני האל! אלא שמיקרומגס היה שם, תצפיותיו מדויקות על פי רוב, ואיני רוצה לחלוק על איש. בעקבות פנייה מוצלחת הגיע מיקרומגס לכוכב שבתאי. אמנם היה רגיל לראות דברים חדשים, אך ברגע הראשון שבו נגלתה לעיניו קטנותם של הכוכב ושל יושביו לא הצליח להתאפק וחייך חיוך של התנשאות שגם החכמים ביותר שוגים בו לעתים.

כי הלוא שבתאי גדול רק פי תשע מאות מכדור הארץ, ואזרחי העולם ההוא אינם אלא ננסים שגובהם כששת אלפים רגל. הוא ואנשיו קצת לגלגו בתחילה, בערך כמו שמוזיקאי איטלקי צוחק בבואו לצרפת למשמע המוזיקה של לוּלי. אולם בחוכמתו הבין בן סיריוס עד מהרה כי יצורים חושבים אינם בהכרח נלעגים רק משום שגובהם ששת אלפים רגל.

אחרי שהדהים את בני שבתאי, התרועע עמם. הוא קשר ידידות אמיצה עם מזכיר האקדמיה של שבתאי, איש חריף שכל שלמען האמת לא גילה דבר, אך ידע לתאר להפליא את תגליותיהם של אחרים, והיה לו כישרון לא-מבוטל לחרוז חרוזים קלילים ולחשב חישובים מסובכים. אביא כאן, להנאת הקוראים, שיחה מיוחדת במינה שניהל מיקרומגס באחד הימים עם האדון המזכיר.

פרק ב: שיחתם של תושב סיריוס ושל תושב שבתאי

השתטח הוד מעלתו ארצה, והמזכיר קרב אל פניו.

"יש להודות," אמר מיקרומגס, "שהטבע מגוון עד מאוד".

"כן", אמר בן שבתאי, "הטבע הוא כמו ערוגה, שפרחיה..."

"אה," אמר האחר, "עזוב את הערוגה שלך".

"הוא כמו", שב המזכיר ודיבר, "כמו עדת נשים בלונדיניות ובּרוּנטיוֹת, שתכשיטיהן..."

"מה לי ולבּרוּנטיוֹת שלך?" אמר האחר.

"אם כך הוא כמו חדר מלא בציורים, שמתארם..."

"לא, לא!" אמר הנוסע. "שוב אני אומר לך, הטבע הוא כמו הטבע. למה לחפש לו השוואות?"

"כדי לסבר את אוזנך," השיב המזכיר.

"אני לא רוצה שיסברו את אוזני", השיב הנוסע, "אני רוצה שיחכימו אותי. ראשית אמור לי כמה חושים יש ליושבי הכוכב שלך".

"יש לנו שבעים ושניים", אמר חבר האקדמיה, "ומדי יום ביומו אנחנו מתלוננים על מספרם המועט. הדמיון שלנו מופלג מצרכינו; נדמה לנו ששבעים ושניים חושינו, הטבעת שלנו וחמשת ירחינו מגבילים אותנו. ולמרות כל סקרנותנו ותשוקותינו הרבות, יצירות שבעים ושניים חושינו, עוד נותר לנו זמן למכביר להשתעמם".

"אני בהחלט מבין", אמר מיקרומגס. "לנו בכוכב שלנו יש קרוב לאלף חושים, ועדיין מציקה לנו איזו התאווּת סתומה, איזה חוסר מנוח שחוזר ומתרה בנו בלי הרף שאנחנו כקליפת השום, שיש יצורים הרבה יותר מושלמים מאיתנו. נסעתי פה ושם; ראיתי בני תמותה שמאוד פחותים מאיתנו, וראיתי כאלה שמאוד נעלים עלינו; אבל לא ראיתי מי שמאווייהם אינם מרובים מצורכיהם האמיתיים, וצורכיהם אינם מרובים מיכולת סיפוקם. ייתכן שיום אחד אגיע לארץ שדבר אינו חסר בה; אך עד כה לא הגיעו לאוזני שום ידיעות מהימנות על אודות הארץ ההיא".

אז התישו בן שבתאי ובן סיריוס את כוחם בהשערות; אולם מקץ טיעונים רבים, מבריקים עד מאוד ורעועים עד מאוד, היו צריכים להגיע לעובדות.

"כמה שנים אתם חיים?" שאל בן סיריוס.

"אה, מעט מאוד", ענה האישוֹן מכוכב שבתאי.

"בדיוק כמו אצלנו", אמר בן סיריוס. "גם אנחנו תמיד מתלוננים על שנותינו המעטות. נראה שזה חוק טבע שתקֵף בכל מקום".

"אויה!" אמר בן שבתאי, "אנחנו חיים בסך הכול חמש מאות הקפות גדולות של השמש (תקופה שמקבילה בערך לחמש עשרה אלף שנים לפי מִניננו). אתה רואה, רק אנחנו נולדים וכבר מתים. הקיום שלנו הוא נקודה, משך חיינו – שבריר רגע, הכוכב שלנו – חלקיק זעיר. בקושי מתחילים לרכוש קצת חוכמה וכבר בא המוות, עוד בטרם קונים ניסיון. אני כשלעצמי לא מעז לתכנן שום תוכניות; אני נדמה בעיני כטיפת מים באוקיאנוס עצום. אני מתבייש, בעיקר מולךָ, בדמותי הבזויה בעולם הזה".

השיב לו מיקרומגס: "לולא היית פילוסוף, הייתי חושש לצער אותך בגלותי לך כי חיינו ארוכים פי שבע מאות מחייכם; אבל אתה הרי יודע שכשמגיעה השעה להשיב את הגוף ליסודות היקום, ולהפיח חיים בטבע בצורה אחרת – מה שנקרא למוּת – כשמגיע זמנה של התמורה הזאת, אין זה משנה כלל אם חיית נצח נצחים או יום אחד.

הייתי בארצות שבהן חיים פי אלף שנים מבארצי, וגם שם שמעתי תלונות. אך בכל מקום ישנם אנשים ישרי שכל, שיודעים לשמוח בחלקם ולהודות ליוצר הטבע. הוא פיזר ברחבי היקום שלל רב של צורות מגוונות, במין אחידות ראויה להערצה. לדוגמה, כל היצורים החושבים שונים זה מזה, אך כולם דומים זה לזה ביסודם, ביכולתם לחשוב ולהתאווֹת. החומר נמצא בכל מקום; אך בכל כוכב יש לו מגוון אחר של סגולות נבדלות. כמה סגולות כאלה אתם מונים בחומר שלכם?"

"אם אתה מתכוון לאותן סגולות", אמר בן שבתאי, "שבלעדיהן אנו סבורים כי הכוכב הזה לא היה יכול להתקיים כמות שהוא, הרי שמניינן שלוש מאות, וביניהן שטח, אטימות, יכולת התנועה, כוח הכבידה, יכולת ההתחלקות וכן הלאה".

"מסתבר", ענה הנוסע, "שעבור מקום מגוריכם הקטן די בעיני הבורא במספר הקטן הזה. בכל מקום ומקום אני מתפעל מחוכמתו; בכל מקום אני רואה הבדלים, אך בכל מקום אני רואה גם תואם מידות. הכוכב שלכם קטן, וכך גם יושביו; יש לכם מעט חושים; לחומר שלכם יש מעט סגולות: כל זה הוא מעשה ידיה של ההשגחה. איזה צבע יש לשמש שלכם, כשבוחנים אותה היטב?"

"לבן צהבהב", אמר בן שבתאי, "וכשאנחנו שוברים אחת מקרניה אנחנו מגלים שיש בה שבעה צבעים". "השמש

שלנו אדמדמה", אמר בן סיריוס, "ויש לנו שלושים ותשעה צבעי יסוד. מבין כל השמשות שהתקרבתי והסתכלתי בהן, אין ולו אחת שדומה לרעותה, ממש כשם שאין אצלכם שתי פנים שדומות אלה לאלה".

לאחר ששאל כמה שאלות כגון אלה, למד כמה ישויות נבדלות במהותן מונים תושבי שבתאי. נודע לו שמניינן שלושים, ובהן אלוהים, החלל, החומר, ישויות בעלות נפח שחשות, ישויות בעלות נפח שחשות וחושבות, ישויות חושבות שאינן בעלות נפח, אלה שחוקרות את עצמן ואלה שאינן חוקרות את עצמן, וכן הלאה.

בן סיריוס, שבעולמו מונים שלוש מאות ישויות, ועוד שלושת אלפים גילה במסעותיו, הדהים עד בלי די את הפילוסוף משבתאי. לבסוף, אחרי שסיפרו זה לזה מעט ממה שידעו והרבה ממה שלא ידעו, אחרי שהתפלפלו במשך הקפה שלמה של השמש, החליטו לצאת יחדיו למסע פילוסופי קטן.

וולטר, מיקרומֶגָס, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 103 עמ', הוצאת נהר ספרים