הם מאשימים

תשע בבוקר. חביתה. אור שמש מלא. לא בדיוק פריטים שבאים יד ביד עם רוק'נ'רול, נכון? מצד שני, גם עבודות מרופדות בבנקים ובחברות הייטק, עוללים בבית וחיבוק חם מערוץ הילדים הם לא מאפיינים קלאסיים של הז'אנר. ובכל זאת, סינרגיה, אולי להקת הרוק'נ'רול הכי מצליחה בארץ, אוחזת בכולם.

אנחנו נפגשים בשעת בוקר מוקדמת בבית קפה בורגני לחלוטין. חברי הלהקה, ערניים רק כמו אנשים שאשכרה רגילים לקום בשעות כאלה, טורפים ארוחת בוקר ומקשקשים כחברים ותיקים.

סינרגיה, אוחזים בכל (צילומים: דרור בן נפתלי)

סינרגיה קיימת כבר שבע שנים, במהלכן עברה תהפוכות קלות בהרכב ובעיקר הצליחה לכבוש את השוק המקומי. למרות שהתקשורת לא חיבקה, בלשון המעטה, הם הצליחו להתחבב על הקהל, למלא הופעות ולזכות באינספור תארים, בהם להקת השנה בטקס פרסי עמ"י, הרכב השנה של רשת ג', גלגלצ ורדיו לב המדינה ואחרים. במרץ האחרון סימנה הלהקה עוד וי בכיבוש המיינסטרים, כששיתפה פעולה עם רמי קלינשטיין במופע אקוסטי.

החודש יצא האלבום "סינרגיה אקוסטית", שמתעד את המופע, והוא יושק בהופעה חגיגית שתיערך במועדון הזאפה בתל אביב ב־16.11. אני יושב עם רועי גפן (גיטרות ושירה) ורון הופמן (שירה וקלידים), מדור המייסדים של הלהקה. הם מלווים בתומר מייזנר (תופים) ובנואה נחייסי (גיטרה מובילה), שהצטרפו להרכב מאוחר יותר. עירון שבתאי (גיטרה בס), החבר החמישי, לא יכול להגיע.

אז מה הקשר ביניכם לבין רמי קלינשטיין?

גפן: "רמי הוא סוג של מושא להערצה. הרגשנו גם שהוא מתחבר אלינו בהרמוניות".

אבל הוא גם חנון, לא בדיוק רוק'נ'רול.

הופמן: "זה בדיוק מה שמעניין בזה. יכולנו לקחת אמן בז'אנר שלנו, למרות שאין ממש כזה, אבל בחרנו משהו אחר".

אין אף אחד בז'אנר שלכם?

הופמן: "לא".

בנואה: "יש את היהודים, אבל הם שונים מאיתנו. אני לא אומר טוב או רע, הם פשוט שונים".

גפן: "בקשר לרמי, הוא היה רוקר, אל תשכח. בשנייה שהוא נכנס לחזרה הוא הקפיץ לכולם את האנרגיות".

הופמן: "אומרים לנו, מה אתם פונים לרמי קלינשטיין, הוא מיינסטרים ואתם רוק'נ'רול. אבל בעיניי, להקה שזוכה פעמיים בתואר להקת השנה וזוכה בפרס שיר השנה, גם לנו יש איזו אחריות מיינסטרימית על הכתפיים שלנו. עם שיר כמו 'תראי זה אני', שלכל בן אדם במדינה יש אותו באייפוד, יש לנו סוג של אחריות. אני לא חושב שאנחנו מרגישים בשוליים. יש לנו הרבה יותר להיטים מאשר ללהקות שנחשבות מיינסטרים".

מיינסטרים? אין מצב

ההתעקשות של חברי להקת סינרגיה לתפוס את עצמם כלהקה שלא נחשבת מיינסטרים היא כמעט הזויה, בהתחשב בזה שהמוזיקה שלהם כונתה לא פעם צפויה, בנאלית ובעיקר, נוחה למשתמש הצעיר שלא מחפש עומק. החיבור שלהם לקלינשטיין, המכונה בהקשר זה "חנון", נראה דווקא טבעי לחלוטין כשמדובר בחברי הלהקה, שמנהלים חיים שלווים למדי ביומיום.

אנחנו? מיינסטרים?

לשלושה מהם יש ילדים (גפן, הופמן ושבתאי), לשניים האחרים יש חברות, והם מנהלים ביניהם דיאלוגים חביבים שמזכירים בעיקר חבורה מהצופים. בנוסף מתהדרת הלהקה בתדמית של להקת הייטקיסטים, המבוססת על כך שלחבריה יש גם עבודות אמיתיות. ביומיום רועי גפן הוא איש שיווק, רון הופמן הוא מנהל חשבונות בחברת הייטק, עירון שבתאי הוא יועץ בבנק לאומי ותומר מייזנר הוא די.ג'יי חתונות. רק בנואה נחייסי חי ממוזיקה בלבד.

"אני חושב שהעובדה שיש לנו עבודות מחוץ ללהקה היא חלק מהסוד שלנו", אומר גפן. "אף פעם לא היינו רעבים ללחם, אז היינו פנויים למוזיקה נטו. זה יצא דבר טוב. זה גם עוזר לא לשים אותך במגלומניה. גם אחרי הופעות ענק, כשעשרות אלפי אנשים צורחים את השם שלך, אתה יודע שבבוקר אתה קם והולך לעבודה. זה מכניס אותך לפרופורציות".

אבל אולי מגלומניה זה מה שמעניין בלהקות. אולי העובדה שאתם חבר'ה רגילים קצת מורידה מהסקס אפיל של הלהקה.

הופמן: "אבל ממילא בישראל זה חיקוי עלוב למגלומניה. זה הכי משחק. חיי אמן בארץ זה לא זוהר. גם האמנים הכי גדולים בישראל עוברים תקופות קשות. למשל לשלמה ארצי, שזכה במפעל חיים, היתה תקופה שהוא היה רעב ללחם. כן, יש אמנים שאנחנו מכירים, ואני לא אגיד מי, שחיים בסרט של עצמם. אבל זה רק הם עם עצמם, הסביבה לרוב מסתכלת על זה בזלזול".

ועדיין, זה הוציא לכם תדמית של חנונים שעושים רוק'נ'רול.

גפן: "אין לנו בעיה עם זה. אני גם לא בטוח שזו התדמית. מי שמכיר אותנו באמת, יודע שאנחנו לא כאלה. זה קשור לזה שאנחנו עובדים בעוד עבודות. לצורך העניין, העבודה של הופמן, שזה הכי קרוב אצלנו להייטק, היא מה שקיבעה את התדמית. אבל חוץ ממנו אף אחד לא עובד בהייטק, אז אני לא יודע למה זה ככה".

מייזנר: "בסדר, לאנשים יש את התדמית של כוכב רוק שמתעורר בבוקר עם בקבוק וויסקי, ואנחנו לא כאלה. הנה, עכשיו תשע בבוקר ואנחנו יושבים איתך ואוכלים חביתה בבית קפה. עצם זה שהגענו בזמן אומר משהו".

גפן: "זה גם אולי בגלל החיבור שיש לנו עם הקהל, שזה מפתיע. תמיד הקהל היה בהלם שאנחנו אחרי כל הופעה יורדים ומדברים וכו'. זה מאוד לא רוק'נ'רול טיפוסי".

הופמן: "אני לא חושב בכלל שיש כיום רוקיסטים בגרסה של שנות ה־70, שמזריקים מאחורי הקלעים והורסים בתי מלון. אני לא חושב שזה קיים. אולי אם היינו חיים בארצות הברית היינו חיים בסרט אחר, אבל פה אין לזה מקום".

בואו נדבר רגע על הביקורות. באופן מסורתי כמעט, שוחטים אתכם כל פעם שיוצא אלבום. אתם אחת מהלהקות המושמצות ביותר בתקשורת הישראלית. למשל, האלבום האחרון שלכם קיבל חצי כוכב ברוב הביקורות שנכתבו.

מייזנר: "בוא נגיד שאנחנו סובלים מזה. אנחנו לפעמים לא מבינים מה רוצים מאיתנו".

בנואה: "אבל אנחנו גם בוגרים בקשר לזה. עד עכשיו בקושי פתחנו את הנושא בראיונות".

גפן: "ממילא בסוף אתה מודד את זה בקהל. מבחן ההופעה הוא מה שקובע וההופעות שלנו מפוצצות. הקהל מגיע, הקהל אוהב, אז תודה רבה. זה שהתקשורת לא אוהבת, אז מה".

בנואה: "נגיד, האלבום 'מרגיש אחר', קיבלנו עליו ביקורות איומות, קטלו אותו מכל הכיוונים. והנה, קיבלנו אלבום זהב. אז מה זה אומר?".

ילדים, חביתות ורוקנ'רול

גפן: "אני יכול להגיד לך מהיכרות אישית עם המבקרים שחד משמעית הם לא מבינים על מה הם מדברים. חלקם מוזיקאים מתוסכלים, חלקם סתם ממורמרים, והם באים לריב, פשוט מאוד. העבודה שלהם זה לרשום משהו בעיתון שייצור איזשהו דיון או פרובוקציה. המניעים הם לאו דווקא הביקורות נטו".

בנואה: "מה תגיד על זה שפתחתי עיתון וכתוב שם על הסולו גיטרה שלי, רק שאת הסולו הזה בכלל הופמן עשה על קלידים? זה שמבקר לא מזהה את הכלים, אומר משהו".

גפן: "יש גם ביקורות לא ענייניות, שלא אומרות שום דבר על המוזיקה. מדברים על איך אני מציג נגנים, על האופי שלנו, על איך אנחנו נראים, לא על מוזיקה בכלל".

מייזנר: "לא תראה בטקס הגראמי את המנחה יורד על להקה אחרי שזכתה פעמיים, כמו שיורדים עלינו פה בתקשורת. ראינו בגראמי האחרון קטע מלוכלך שקניה ווסט עשה וישר כל התעשייה קפצה עליו. פה זה לא ככה".

זו לא התעשייה, זה כמה עיתונאים שלא אוהבים אתכם.

מייזנר: "לא מסכים איתך. גם בתעשייה הישראלית יש זרמים שבחדרי חדרים מדברים עלינו. יצא לי לשבת בשולחנות עם אמנים ולהקות שלא ידעו שאני מסינרגיה ופתאום נשפך שם רפש לא נורמלי. הפרגון פה לא גדול. נוצרה איזושהי תרבות שהגיעה בגלל הביקורות. המצב עכשיו הוא שהכי מגניב גם למבקר וגם לאמנים שתופסים מעצמם 'מגניבים' לומר שסינרגיה זה חרא.

זה פשוט משהו מגניב ואופנתי להגיד. הם לא שמעו כלום, לא יודעים מה זה, לא יודעים כמה שעות השקעת באולפן, לא יודעים שעבדת בארצות הברית, לא יודעים כלום. הם יודעים שהמבקר שיושב בפיג'מה בבית החליט שזה חרא, והאמן שמופיע בקפה ביאליק עם כל המ־גניבים לא אוהב אותנו, כי אין מאחורה צפצופים וסינטים משנות ה-80, וזהו".

הופמן: "אני גם חושב שהגענו לכאלה שיאים שנורא קל לירות עלינו חיצים, כי אנחנו למעלה".

מייזנר: "נכון. מי הלהקה הכי שנואה בעולם? קולדפליי".

בנואה: "מגניב, זו חברה טובה".

הופמן: "יש בישראל אהבה לקטע הציני, זה נורא 'נכון'. בארצות הברית אין מצב שיזמינו אותך לראיון באם.טי.וי ושעה

שלמה יחפשו אותך, ירדו עליך, ישאלו אותך שאלות מתקילות. כאן עושים את זה בלי הפסקה. נגיד, זכינו בטקס של ערוץ הילדים, שזה אחלה הישג. אני צריך להתנצל על זה?

כי אז הגיע מראיין של גיא פינס, ולא הפסיק לרדת עלינו כל הראיון. 'מה, אתם להקה של ילדים?', 'אתם חנונים?', בדיוק מה שאתה שואל עכשיו, רק לא בצורה נחמדה, אלא פשוט ברשעות. אז עצרנו את הראיון באמצע, והוא התנצל והראה לנו רשימת שאלות שהמערכת הכתיבה לו. אני צריך לבקש סליחה שאנחנו להקה מצליחה? שהילדים אוהבים אותנו? למה לא? לא מבינים בתעשייה בארץ שאם הם יורים על עצמם, המצב לא יהיה טוב".

את הראיון המלא עם חברי סינרגיה ניתן לקרוא בפנאי פלוס החדש