חיים על תפילה
"בון ג'ובי" מציינת 25 שנה לאלבום הבכורה שלה. שרון מולדאבי בודק את סוד הקסם של הלהקה, שמעולם לא נחשבה מאוד חדשנית או מוערכת, אך הצליחה לשמר את הצלחתה לאורך זמן
25 שנה חלפו מאז אלבום הבכורה שלה. רבע מאה, במהלכה אף פעם לא נחשבה לאופנתית או חדשנית וגם לא ללהקת קאלט, וקיבלה מהמבקרים הערכה רק במשורה, ורק במולדתה.
חלפו לפחות שלושה דורות ברוק, ולא קם שום אמן צעיר שהצהיר ש"קיבלתי השראה והושפעתי מבון ג'ובי", אבל ברבע המאה שחלפה היא מכרה למעלה מ-120 מיליון עותקים מאלבומיה, ואל מול כל השינויים בטעם הקהל ובתעשיית המוזיקה בכלל, היא משמרת את הצלחתה המסחרית בעקביות.
בון ג'ובי. השם הפך לכותרת הלהקתית (צילומים: Gettyimages)
הכל התחיל כשג'ון בונג'יובי היה בן 15 ונכנס לראשונה בחייו לעבודה באולפן הקלטות, כשרת באחד האולפנים היותר נודעים בניו יורק, ה-Power Station, שהיה שייך לבן דודו טוני. מאוחר יותר, כשהוחתם על חוזה הקלטות עם חבריו מילדות בניו ג'רזי, קוצר שם משפחתו האיטלקי והפך לכותרת הלהקתית.
נדרשו שני אלבומים עד לפריצה המיוחלת. זה קרה באלבום השלישי, "Slippery When Wet", בו נעזרה בשירותי כותב השירים המקצוען דזמונד צ'יילד. האלבום נמכר בעשרה מיליון עותקים אמריקניים, והביא שני להיטים ענקיים,"You Give Love A Bad Name" ו-"Living On A Prayer". ב-1986 הסולן טוב המראה הפך לאליל נערות, ומכל להקות המטאל שכונו באותן שנים "להקות שיער" והתמחו בלהיטים קליטים עם גיטרות קולניות, בון ג'ובי הפכה להכי פופולרית.
ג'ון בון ג'ובי. כיכב ב"סקס והעיר הגדולה" ו"אלי מקביל"
אבל המפתח לפענוח הצלחתה המתמשכת טמון באפשרות להגדיר אותה הפוך: לא להקת הרוק הכי פופית, אלא להקת פופ לכל דבר, שמשתמשת בעקביות בגיטרות חשמליות ומזוהה איתן. יותר מוואן היילן, ממוטלי קרו או מטוויסטד סיסטר, ויותר אפילו מהעמיתה האנגלית דף לפארד (ולמרות הנטיות הטווסיות המובהקות של הגיטריסט ריצ'י סמבורה), בון ג'ובי נותרה כל השנים נאמנה לחוקי הפופ, ולא לאלו של הרוקנ'רול. חבריה מעולם לא ביטאו או יצגו מרדנות, התרסה או מיניות מאתגרת, עמודי התווך של האתוס הרוקנרולי, אלא הקפידו על בניית להיטים עם לחנים קליטים, הפקות גרנדיוזיות ויעילות ושינויים על פי הצרכים המסחריים, תוך פקיחת עיניים מיומנות אל הקהל.
ב-1988, באלבום "ניו ג'רזי", הלהקה אולי שימרה את המכירות החזקות, גם הודות למסעות הופעות אינטנסיביים. אבל האדמה כבר רעדה תחתיה: הפיקסיז וגאנז נ' רוזס הכינו את השטח, ובראשית העשור הבא, נירוונה מחקה את כוח המשיכה המסחרי של המטאל, ו-U2 טרפו את אצטדיוני העולם אחרי "אכטונג בייבי". באותה תקופה, הקפידה הלהקה לבדוק בתיכונים בניו ג'רזי אילו מהשירים שהקליטה יכנסו לאלבומיה – צעד שקשה לדמיין, למשל, אצל קורט קוביין או אקסל רוז.
בהופעה עם ריצ'י סמבורה. נטיות טווסיות
ב-1992 בון ג'ובי יצרה את "Keep The Faith" שלהיט הנושא שלו התכתב עם U2 וצליליו החניפו לגראנג'. בון ג'ובי האיש יצא לפרויקטים עצמאיים, כולל משחק בסרטים ותפקידי אורח בסדרות כמו "סקס והעיר הגדולה" ו"אלי מקביל". בהרכב הקבוצתי נרשמו זעזועים זעירים, וסמבורה נעלב מהעדר הפוקוס עליו, אך פויס. אבל עקומת המכירות כמעט שלא נפלה, הישג נדיר ללהקה בסדר גודל שכזה. היא אמנם לא שיחזרה את הקף המכירות באמריקה בעשור הראשון לפעילות, אבל עברה למכור מיליונים באירופה ובעולם השלישי.
לפני שנתיים היא אפילו נכנסה היישר לראש מצעד מכירות האלבומים במולדתה, לראשונה מזה כ-20 שנה. זה קרה בעקבות הצלחת האלבום "Lost Highway", שכלל דואטים עם זמרות קאנטרי, והפכה ללהקת הרוק הראשונה שנכנסה גם לראש מצעדי הקאנטרי שם.
רוקנ'רול הצווארון הכחול
לבון ג'ובי יש מוסר עבודה קפדן ואחראי, כזה שאפיין את כותבי השירים המקצוענים של הפופ גם בימים שלפני הגיטרות החשמליות ולהקות הרוק, אך מעולם לא היתה לו תדמית מאדירה של "רוקנ'רול הצווארון הכחול", שאפיינה גיבורים אמריקאיים כמו ג'ון פוגרטי מקרידנס קלירווטר או ברוס ספרינגסטין. הוא גם גם מעולם לא כתב שירים גדולים כמו פוגרטי וספרינגסטין. אבל בדרכו, הוא מספק רוק יעיל להמונים, בידור לחלוטין נטול יומרות.
האלבום החדש. לא מאבדים את הדחף
"The Circle", האלבום החדש שיצא השבוע, כולל את הלהיט "We Weren't Born To Follow", שנכתב, לדברי החברים, בהשראת הופעותיהם בברלין לפני 20 שנה. השבוע הם אף הוזמנו להיות החלק האמנותי הזר בחגיגות לנפילת החומה ואיחוד העיר.
"The Circle" הוא אלבום עם יותר השפעות יו טואיות מבעבר, כולל ב-"Superman Tonight", שיר שחב הרבה ממילותיו, מהלחן שלו ומריף הגיטרה ל-"Who's Gonna Ride Your Wild Horses" של בונו ושות'. ויש כאן עוד המנון אצטדיונים בשם "לעבוד למען האדם העובד". מצד אחד בון ג'ובי הסולן עסוק כבר שנים בפעילות התנדבותית ובתרומות, תומך מוצהר במפלגה הדמוקרטית וחבר קרוב של הקלינטונים.
מצד שני, ניתן לדמיין את אחד מהסשנים לכתיבת השירים בהם ישבו בון ג'ובי, סמבורה, וכותב השירים השכיר הנוכחי שלהם, דארל בראון, וחשבו, בעקבות המשבר הכלכלי שהכה באמריקה, לתכנן המנון פועלים מעודכן לעשור השני של המאה. זה בסדר גמור, והיו בתולדות הפופ מספיק להיטים נפלאים שנולדו ממטרות
מסחריות טהורות (הרי הצלחה היא מניע יצירתי לגיטימי לא פחות מכל דחף אחר).
כל עוד לא איבדו מאום מהדחף הזה, וממוסר העבודה והמיומנות שלהם, סביר שבון ג'ובי ימשיכו במסעותיהם באצטדיוני העולם. אמנם לא משתרכים מאחוריהם שירים או אלבומים נחשבים, אבל במורשתם כן יוותר שובל של עשרות להיטי פופ לאורך עשרות שנים.
