כחול

מעולם לא שמעתי על אריק טברלי המנוח עד שנתקעתי בעומס תנועה אנושי מול היאכטה שלו במרינה של קאן. סירת העץ הקטנה לא נראתה מיוחדת בשום אופן, אבל מיגנטה צקצוקי מצלמות מכל מי שעבר לידה. השעה היתה 11 בבוקר, שעה לפני מועד הפתיחה של הסטייג' הלפני אחרון בסדרת מירוצי היאכטות העתיקות "רגאטה רויאל". במרינה עגנו כמאה יאכטות קצרות וארוכות, גדולות וקטנות. חלקן שחזורים נאמנים למקור; אחרות ענתיקות אמיתיות מימי מלחמת העולם השנייה או אפילו מסוף המאה ה־19. כולן עשויות מלאכת מחשבת של עץ וברזל, שמורות כאילו יצאו זה עתה מהמספנה ונמצאות בכשירות מלאה להפלגה תחרותית. כל כך הרבה קלאסיות, אמרתי לעצמי, וכל הפלאשים משזפים דווקא סירה שחורה פושטית שעונה לשם "פן דיואיק II"? מי זה המגה־סלב שהפליג עליה?

ובכן, אריק טברלי היה קצין בצי הצרפתי שחצה לבדו בשיט את האוקיינוס האטלנטי במסגרת מירוץ ה־OSTAR. ב־1964 הפליג הספן תכול העיניים וצרוב השמש הזה מפלימות שבאנגליה לניו יורק - עניין של 2,900 ק"מ בקו ישר - והגיע ראשון מבין 15 המשתתפים. זה לקח לו 27 ימים, 3 שעות ו־56 דקות, וכשהוא שב הביתה העניק לו הנשיא דה־גול את אות לגיון הכבוד הצרפתי - הרבה בזכות ההישג האדיר וקצת בגלל שבמקום השני, בהפרש של יומיים וחצי, השתרך לו שייט בריטי.

"בפעם הבאה ניקח סירה אחת גדולה" 

ממש בימים אלה נמצאת ג'סיקה ווטסון, בת 16 מאוסטרליה, במסע להקפת העולם ביאכטה ורודה שהיא מנווטת לבדה. לצידה עומדים חמישה עשורים של התפתחות טכנולוגית בתחום עזרי השיט, וגם שלל מעריצים שמלווים אותה בסירות קרובות. זה לא יוריד כלום מההישג שלה אם היא תצליח להקיף את העולם, אבל זה בהחלט מוסיף לסיפור של טברלי, שחצה את האוקיינוס אשכרה לבד בסירה שבאורגינל מתוכננת לשמונה אנשי צוות. רוב הסירות שהשתתפו במירוץ ההוא לא צוידו אפילו במכשירי קשר, ועל ג'י.פי.אס כמובן שלא היה מה לדבר. האיש, בקיצור, הרוויח ביושר את הפלאשים.

טברלי נחשב עד היום לדמות המובילה בעולם השיט הצרפתי, גבר שבעקבותיו יצאה אומה שלמה להרפתקאות בים. עם השנים הוא הספיק לנצח שוב בחציית האוקיינוס למשיט יחיד, להשתתף פעמיים במירוץ להקפת העולם, לנצח במירוצים לחציית האוקיינוס השקט - בין סן פרנסיסקו לטוקיו, וגם בין לוס אנג'לס לטהיטי - ובסוף למות בים.

בקיץ 1998 עשה טברלי את דרכו לסקוטלנד על הפן דיואיק II כדי לחגוג את יום ההולדת ה־100 לסירה במספנה הוותיקה של וויליאם פיפ. הצוות שלו בדיוק עסק בהורדת המפרש הראשי ובהעלאת מפרש סערה כשהמנור - אותו מוט מאוזן שמחובר לתורן - חבט בו בעוצמה והעיף אותו אל המים השחורים. הוא היה בן 66 במותו הכמעט ספרותי מדי.

"טוב, זאת הפלגת הפוקר הכי גרועה שהייתי בה"

העוברים והמשבים

לצידי על הרציף בקאן עמדו אריאן וחסן. היא פריזאית לשעבר שגרה בדובאי ומנהלת משם את קשרי הלקוחות המזרח תיכוניים של "פנראי", יצרנית שעוני היוקרה והספונסרית של הרגאטה רויאל. הוא צלם של מגזין שיט טורקי שגר באיסטנבול, אוהב את ישראל ושונא שווארמה. כשנתקלנו בהתקהלות סביב הפן דיואיק II היינו בכלל בדרכנו אל הרציף של היאכטות הגדולות - אלה שמגיעות עד לאורך של 50 מטר, נראות כמו ספינות פיראטים ומתקדמות במים באמצעות שבעה מפרשים ויותר. על אחת מאלה היינו אמורים לבלות יום שלם כאנשי צוות, ולהתחרות במירוץ שיתחיל ב־12 בצהריים על הדקה. בכל זאת, שעונים וכאלה.

חסן הצביע על עוד כמה סירות בשם פן דיואיק שעמדו על הרציף. הוא אמר שגם הן היו שייכות לטברלי, ושאפילו אצלם בטורקיה - מדינה שהתרבות הימית שלה דומה מאוד לזאת של ישראל, כלומר לא נורא קיימת - סוגדים לו. אריאן הסתכלה על המים הכהים שבין הסירות ואמרה שבצרפת טברלי יותר מפורסם מקפטן נמו, ושחבל, כמה חבל שהים לקח אותו. 

המשכנו בדרכנו אל הרציף של היאכטות הגדולות. היא בשתיקה נוגה, הוא מצלם ללא הרף, ואני בוהה בסבך התרנים המתנדנדים במרינה וחושב על גיבורי השיט שלנו - ענבר, פרידמן, צוברי ומשיח - ואיך ההישגים המפוארים שלהם מתגמדים לנוכח ההרפתקאות של טברלי על פני שבעת הימים.

ברציף של היאכטות הגדולות נשארה רק "טוויגה", ספינה שנבנתה ב־1909 כדי שאיזה דוכס ספרדי יוכל להתחרות ראש בראש מול ידידו הטוב ביותר, מלך ספרד. עשרות פעמים התחרו ביניהן היאכטות האלה, וטוויגה תמיד הגיעה מיד אחרי המלך. רק במירוצים שהמלך לא השתתף בהם זכתה טוויגה במקום הראשון, ללמדכם שיש דרג ויש זרג.

כאילו כדי להמחיש את הנקודה האחרונה, הסקיפר של טוויגה ישב על הסיפון והריץ דאחקות על בקבוק שמפניה עם חברים בזמן ששני אנשי צוות צעירים נתלו על ראש התורן וביצעו תיקונים אחרונים. כל זעזוע, ולו הקטן ביותר, טילטל את התורן ואיים להעיף אותם המיימה. אם תמיד חלמתם לטפס אל ראש התורן של ספינת מפרש עתיקה, להשקיף משם אל הים ולצעוק "יבשה", הייתם צריכים לראות אותם. זה היה גורם לכם לחתום ויתור מיידי על הרעיון האידיוטי הזה.

הסקיפר שמח מאוד לשמוע שאנחנו מעוניינים לצאת איתו להפלגה, אבל רמז בעדינות שקלושים הסיכויים שיהיה היום איזשהו מירוץ; לא היתה טיפה של רוח, וכשאין רוח אי אפשר לערוך מירוץ מפרשיות.

למרות התחזית המתסכלת, סירת מנוע יוקרתית אספה אותנו אל אזור התחרות. על הסיפון פגשנו חבורה של עיתונאים מגרמניה, כתבת בריטית מקומטת מז'אנר ה"משלמים לי כדי לנסוע בעולם, לאכול במסעדות פלצניות ולהפליג על יאכטות", ועוד בריטית פחות מקומטת ויותר בלונדינית שרוב הזמן השתזפה על הסיפון. כשיצאנו אל המפרץ הרחב נאלצנו לעצור רגע כדי לעכל את הנוף: עשרות יאכטות שגילן המצטבר עומד על יותר מ־2,000 שנה כיסו את הים מאופק עד אופק. ב־12 בדיוק התחילה להישמע תרועת צופרי ערפל מכל עבר, והתרגשות הורגשה בסירת העיתונאים: המירוץ מתחיל.

כעבור שלוש דקות התחילו אנשי הצוותים ביאכטות לפשוט מדים ולקפוץ למים. הסקיפר שלנו אמר שהמירוץ היומי בוטל כנראה, והצביע על הדגלים שלא התנופפו על תורני הסירות שמסביב. ככה זה: כשאתה בא לרכב על גדול איתני הטבע, אתה צריך להבין שאתה ולוח הזמנים שלך די זניחים.

"קבל, שחור לכיס הימני העליון" 

כמה פעמים שרפת פלסטיני

כשהגיעה ההודעה הרשמית על ביטול המירוץ קבע הסקיפר שאין סיבה להתבאס. אם אין מירוץ היום יהיה אחד מחר, ואם לא מחר אז בשנה הבאה. יש זמן. אחר כך הוא ניסה לנחם את כולם והסביר שהעמיסו לו על הסירה את המזון שלנו וגם כמה בקבוקי יין, ושהוא ישמח לעגון באיזה מקום יפה לצהריים. גם אנחנו שמחנו.

שנייה אחרי שהעוגן ננעץ בקרקעית החולית כבר קפצו הגרמנים למים בתחתוני הסבא שלהם. היינו במפרץ טורקיזי בין שני איים קטנים, ולאט לאט שלח החום את כולנו אל המים הקרירים. הצנונית הבריטית ציינה באוזני הבלונדה המשתזפת שהגרמנים כל הזמן מחפשים סיבות להתפשט, שהצרפתים כל כך מלאים בתשוקה לים שהם שוכחים להתקלח, ושהבחור מישראל שכל הזמן מסתכל אל הים נראה לה מסוכן. היא כמובן לא תיארה לעצמה שכולנו מדברים אנגלית. אחר כך היא התפתלה בהסברים על טיבו של ההומור הבריטי הידוע, וכדי לרכך את אווירת הלינץ' ציינה שהיין הלבן ממש ספלנדיד, ושבמקרר יש בקבוק שלם לכל אחד מאיתנו.

חוץ מנוכחותה המעיקה של המקומטת, זה היה אחר צהריים של פעם בחיים. אוכל צרפתי משובח, יין אלוהי, חבורה של זרים על ספינה במפרץ אקזוטי ושיחות על החיים היפים של אנשים שבאמת יכולים לממן לעצמם את כל זה. במונקו, מרחק כמה קילומטרים משם, התקיימה באותם ימים תערוכת הספנות השנתית. שרי אריסון בדיוק מכרה שם את היאכטה המפוארת שלה, "מיי שנטי", בקצת יותר מ־100 מיליון דולר. זה סוג האנשים שעליו דיברנו: כאלה שיש להם מספיק כסף כדי לקנות חלומות. ובמקרה של אריסון גם למשכן חלומות של אחרים, אבל לא באתי להשבית שמחות.

למרות היין והאוכל המשובח, הגרמנים עשו פרצוף של "באנו לעבוד" ותיחקרו את אריאן על הקשר שבין שעוני פנראי לעולם היאכטות. מתברר שלא מדובר (רק) במעשה של יחסי ציבור שנועד לפרסם שעונים שבחיים לא יהיה לנו כסף לקנות: פנראי הוקמה בפירנצה ב־1860, ועוסקת מאז בייצור מצפנים, מדי עומק, ברומטרים ושאר ציוד מדידה ימי לצי האיטלקי ולציים צבאיים אחרים ברחבי תבל. למעשה, ברוב שנות קיומה לא פנתה החברה אל השוק הפרטי. השעונים המסיביים עם רצועות העור הגסות שהפכו בשנים האחרונות לאחד מסמלי הסטטוס הנחשקים באלפיון העליון - לישראל הם מיובאים על ידי "פדני" - הם בכלל שעוני צלילה מקצועיים, שהיו בשימוש עוד בתקופה שהדוצ'ה מוסוליני שר "אוונטי פופולו" ברומא.

השמש היין והים לקחו אותנו לסיבוב שהתחיל בשיחה על נפלאות הים התיכון, ונמשך בזיוני שכל אירופיים על עתיד המזרח התיכון. הרחק מאחורינו נגררו כל היאכטות העתיקות בחזרה אל המרינה. לקראת שקיעה, כשסופסוף הואלנו לחזור ליבשה ולהתנדנד שיכורים מהתחת על המזח, גילינו שכל המרינה מלאה בארגזים ריקים של שמפניה.

היה נדמה שאף אחד לא מאוכזב מביטול המירוץ. במקומו נערכה ברחבה המרכזית תחרות משיכת חבל בין הצוותים השונים, וכולם היו שיכורים נורא ושמחים נורא. אחר כך הסביר לי עורך שיכור של מגזין שיט בריטי שמשיכת חבל היתה אחת הדרכים המסורתיות של רב החובל לבחור אנשי צוות; כיוון שיש לי ניסיון כלשהו עם עורכים שיכורים התגלגלה השיחה שלנו די יפה, והתדרדרה רק כשהצנונית העלתה שוב את נושא עתיד המזרח התיכון. בדיוק עמדתי לשאול אותו על איזה מהענתיקות הוא הפליג בבוקר כשהיא דחפה את האף וניסתה לברר אם הייתי בצבא שהוריד זרחן על עזה.

אריאן, שקלטה בחושיה הצרפתיים שהשולחן נמצא על סף משבר דיפלומטי, עשתה את מה שהצרפתים יודעים לעשות הכי טוב: תוך שניות הגיע לשולחן סומליה עם בקבוק יין חדש וכולנו השקנו כוסיות, הבענו תקווה לשלום עולמי ולרוח במפרשים, וקינחנו בברכת "שלא נשתה מי ים".

"עאלק בית ספר ימי, המורה בחיים לא תראה אותי" 

אין לי ארץ

כשחזרנו מהמסעדה הזמינה אריאן את חסן ואותי לדרינק אחרון של יום בלי רוח בבר של המלון. ישבנו שם בין התמונות של כל שחקני הקולנוע שפוקדים את קאן בעונת הפסטיבלים, ודיברנו בשקט על האהבה שלנו לים.

היא סיפרה על זיכרונות ילדות מחופשות עם המשפחה שלה בריביירה, על ארמונות בחול ורחצות ליליות. הוא דיבר על סירה של חברים בים מרמרה, על ווייקבורד ועל דגים בגריל ישר מהחכה. אני התגאיתי בעובדה שבדיוק לפני שהגעתי שחיתי עשרה קילומטרים במקום שבו ישו הלך על המים, ויום אחר כך השלמתי עוד עשירייה בים התיכון. סיפרתי להם שבדיוק עברתי לגור כל כך קרוב לים שאני שומע את הגלים מהמיטה שלי, ושאין דרך טובה יותר להירדם. אמרתי שהתמכרתי לכחול הגדול, ושאני כל הזמן עסוק בחיפוש ובלמידה של דברים שאפשר לעשות בו - שחייה, צלילה, גלישה, שיט, חתירה - כמעט בכל יום ובכל מזג אוויר אפשרי. אמרתי גם שכשאין לי מה לעשות בים, אני אוהב סתם לשבת ולהסתכל עליו. לא יודע למה, זה פשוט עושה לי טוב לראות הרבה מים מתחת לאופק רחב ורחוק.

כשהמלצר הניח לפני את כוס הבלוויני השלישית שלי ביקשתי שנרים כוסית לחיי הים, המקום השפוי האחרון שנשאר במדינה הפסיכית שלי. הנוצרייה והמוסלמי הסתכלו עלי בתמיהה, אז הדגמתי באוזניהם את האמירה הזאת דווקא דרך היבשה. סיפרתי שבתור אדם שאוהב הרפתקאות יש לי אופנוע שמסוגל לחצות מדבריות ולגמוא יבשות בקלילות. יצירת מופת מוטורית שהקדימה את זמנה, ושהאב הרוחני שלה ניצח ארבע פעמים בראלי פאריז דקאר. אמרתי לחסן שבין הבית שלי לבית שלו באיסטנבול יש פחות מ־2,000 קילומטר. אם יום אחד יתחשק לי אני יכול להניע ולסגור את המרחק הזה בשלושה־ארבעה ימים. פחות מעשר עצירות לתדלוק, ואני מצפצף לו מהשווארמה שמתחת לבית ועולה לפרק לו את הברזים במקלחת. יש רק סיבה אחת שבגללה המסע הזה הוא בלתי אפשרי: אני נושא דרכון ישראלי.

כל מסע על האופנוע שלי אל מחוץ לגבולות המדינה, הסברתי לטורקי ולצרפתייה, יצטרך להישאר בתקופה הקרובה בגדר חלום. לבנון וסוריה הן כמובן מחוץ לתחום; בירדן ניסה פעם טרוריסט על אופנוע לחסל את המלך חוסיין, ומאז צריך לעבור שבעה מדורי גיהנום כדי להיכנס לשם ברכיבה; עם מצרים חתמנו הסכם שלום שלא מאפשר מעבר רכבי שטח דרך חצי האי סיני. אם בכל זאת בא לי לצאת ולגמוא מרחקים, אני צריך להעלות את האופנוע על ספינה או להסתובב במעגלים בחצר האחורית: בנגב, במדבר יהודה, או בעוד כמה מטרים רבועים שעדיין לא בנו בהם התנחלות או גטו חדש לזוגות צעירים של איזה מגזר מקופח.

אני כלוא בתוך גבולות המדינה שלי עם עוד כמה מיליונים שמחציתם חיים בפרנויה עתיקה מכך שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים. ואם זה המצב, אמרתי ולגמתי מהוויסקי, אז אין לי ברירה: אני חייב לאהוב את הים. זה החלון היחיד החוצה, שסתום השחרור היחיד בסיר הלחץ המטורף שאליו נולדתי. המקום היחיד שנמצא מחוץ לבית המשוגעים, שבו אף אחד לא יכול לתבוע זכות ראשונים על אדמה, פשוט כי אין אדמה. רוקנתי את הכוס בשלוק נוסף, הבטחתי לחסן שאני בא לבקר ברגע שיהיה שלום עולמי, והצעתי שבינתיים נתפלל לרוח חזקה ונלך לישון.

בקרוב אצלי

ברבע לחצות היום הבא החלה לנשב מעל המרינה רוח קלילה של חמישה־שבעה קשר. המירוץ הוזנק בול בזמן, ושוב מצאתי את עצמי חולק יאכטת יוקרה מנועית עם חסן, אריאן, הבלונדה המשתזפת והבריטית עם הטאקט. הרוח החלשה והמסלול, שנע בהקפות כנגדה וממנה והלאה, חייבו את הסקיפרים לתזמון מושלם של החלפות מפרשים בשביל לא לאבד מהירות. היו כמה רגעים של כמעט־התנגשות, אבל חוץ מזה היה די משמים. אחרי שעה של מירוץ הכריזה הצנונית שהיום יש במקרר יותר מבקבוק לאדם, ושכדאי להתחיל לחשוב איך מחסלים אותם. מיד הסכמנו שלא נספר לאף אחד שוויתרנו על הסוף, והורינו לסקיפר לכוון את החרטום אל גן העדן הקטן שבין שני האיים.

כשחזרנו למרינה הלכתי להביט שוב בפן דיואיק II. צוות היאכטה כבר היה עסוק בקיפולים אחרונים ובהכנות למסע הביתה, ואני דמיינתי שאני אוחז במוט ההיגוי, מניף מפרשים וחוצה אלפי קילומטרים של אוקיינוס. יום אחד, הבטחתי לעצמי, גם אני אחצה את האוקיינוס האטלנטי ביאכטה. גבר לא יכול לבקש לעצמו הרפתקה רומנטית גדולה מזאת, לצלוח ים מיבשת ליבשת באמצעות הרוח והזרמים כשמסביב 360 מעלות של אופק, של בדידות, של ים. כשזה יקרה, לא אשכח לשתות כל ערב לזכרם של חוצי האוקיינוסים: ארים כוסית לוואסקו דה גאמה, כריסטופר קולומבוס, ג'יימס קוק, וכמובן גם מסייה אריק טברלי.