שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    האם המוח אחראי להשמנת יתר?
    אנחנו שמנים כי המוח צורך אנרגיה רבה וגופנו תוכנת לאגור שומן, טוענים האמריקנים, ומתעלמים מזמינותו הבלתי-נסבלת של מזון עתיר קלוריות שמוצע בכמויות גדולות. מה הקשר בין מקדונלד'ס להתפתחות המוח באבולוציה?

    באפריקה אנשים גוועים ברעב, אך בעולם המערבי מתפשטת מגיפת השמנת היתר. בארה"ב, לדוגמא, סובלים כשני שלישים מהאוכלוסיה מעודף משקל. גברים אמריקניים שוקלים בממוצע 8 ק"ג יותר ממשקלם הממוצע בשנות השבעים, מספר הילדים השמנים בגילאים 6 עד 11 הוכפל, וברחבי ארה"ב דלתות, מיטות בבתי חולים, כיסאות גלגלים וארונות קבורה מורחבים ומעוצבים מחדש כדי שיותאמו לאנשים שמנים.

     

    מאמצים רבים מושקעים בנסיון לפענח את תפקיד המוח בוויסות התיאבון וצריכת המזון. עם העליה במשקל חלה עליה מדאיגה בשכיחותן של מחלות הלב ושל הסוכרת, וכ-9% מכלל ההוצאות הרפואיות בארה"ב נובעות ממחלות כרוניות הנלוות להשמנת היתר.

     

    מהו השינוי העיקרי שהביא לעליה המדאיגה במשקל האוכלוסיה? בספרם "האבולוציה של ההשמנה" מאשימים פאוול ושולקין את המוח. המוח, כידוע, צורך אנרגיה רבה. במשך כ-4 מיליון שנים עלה משקלו של מוח האדם מ-400 גרם ל-1,400 גרם. האנרגיה הרבה שנדרשה לקיום המוח שהלך וגדל באה על חשבון האנרגיה שנדרשה לתפעול מערכת העיכול.

     

    על מנת לתחזק את מוחם הגדול, פרימאטים (קופים ובני אדם) נזקקו למזון עתיר קלוריות שניתן לאגור בגוף בקלות. גרם שומן מכיל 9.4 קילוקלוריות, לעומת 4.3 קילוקלוריות בגרם חלבון. עקב כך, לאבותינו הקדמוניים עם הנטייה הגנטית לצבור שומן רב, היה יתרון הישרדותי עצום (במיוחד לנשים, מאחר שנשים רזות מדי אינן מבייצות ולכן אינן יכולות להעמיד צאצאים).

     

    על פי הסבר דרוויניסטי זה, בני האדם תוכנתו גנטית לעלות במשקל בסביבות עתירות מזון. אך בעוד שלציידים-לקטים היו הזדמנויות מעטות למצוא מזון עתיר קלוריות שייאגר בגופם ויגרום לעלייה במשקלם, הרי שבעולם המודרני תמורת כמה דולרים ניתן לרכוש בקלות חטיפים משביעים ומשמינים. תוצאת המעבר מהסוואנה באפריקה לארץ הממתקים היא היעדר תיאום בין גוף האדם לבין סביבתו. אך האם חולשתם של אנשים רבים למזונות עתירי פחמימות, סוכרים ושומנים היא אכן ביולוגית ובלתי-נמנעת?

     

    רוצים להגדיל בשקל תשעים?

    כלכלנים רבים טוענים שמגיפת ההשמנה בארה"ב נובעת לא רק מזמינות המזון, אלא גם מהירידה במחירי המזון והמשקאות הקלים בעשורים האחרונים, שהביאה לעליה בצריכתם. כלומר, המחיר קובע, ופשוט משתלם מבחינה כלכלית לאכול הרבה כי המזון המשביע זול.

     

    המזון התעשייתי מכיל רכיבים עתירי קלוריות שנועדו להגביר את הטעם, וחברות רבות משקיעות בפיתוח שילובים חדשים וערבים לחיך (כגון נאצ'וס עם שלושה סוגי גבינה) והתוצאה היא התמכרות לאכילת-יתר. מחקרים שנעשו במכרסמים מלמדים כי מוחם מגיב למזון מתוק ושמן כמו לקוקאין, ויש הטוענים שבמקום דיאטה יש לעבור גמילה מצריכת מזון מיותר.

     

    בשנות הששים תהה דיויד וולרשטיין, בעל רשת בתי קולנוע במערב התיכון של ארה"ב, כיצד להגדיל את מכירות הפופקורן. הרעיון המבריק שהגה: שקיות גדולות יותר. העליה במכירות הפופקורן לוותה בעלייה חדה במכירותיהם של המשקאות הקלים.


    אנשים צורכים יותר כשנותנים להם כמויות גדולות יותר (צילום: index open)

     

    עשר שנים לאחר מכן הצטרף וולרשטיין למועצת המנהלים של מקדונלד'ס. הוא טען שאנשים לא יקנו שתי שקיות קטנות של צ'יפס כדי לא להראות גרגרנים ויעדיפו לקנות שקית אחת גדולה. הרשת החלה להציע שקיות בגדלים שונים, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

     

    שיטת ה-supersizing אכן עובדת. בספרו Mindless Eating מתאר בריאן ווזניק מאוניברסיטת קורנל סדרת מחקרים בהם צרכו האנשים משמעותית יותר מזון כאשר הוצעו להם כמויות גדולות יותר.

     

    לדוגמא, בהשוואה לאנשים שקיבלו קופסאות פסטה קטנות וצנצנות רוטב קטנות, הנחקרים שקיבלו קופסאות פסטה גדולות וצנצנות רוטב גדולות בישלו 20% יותר ואכלו את כל הכמות. בעשרים השנים האחרונות תפח הבייגל האמריקני המפורסם מ-140 ל-350 קלוריות. אדם שצורך בייגל אחד ביום יוסיף למשקלו ק"ג מיותר בחודש.

     

    לפטין וגרלין

    בשנים האחרונות חלה פריצת דרך בהבנת המנגנונים הנוירוכימיים המווסתים את משקל הגוף. ב-1994 התגלה ההורמון לפטין, המיוצר בתאי השומן בגוף ותפקידו לאותת לתאי העצב במוח על הרגשת רעב (רמות נמוכות) או שובע (רמות גבוהות). יש הטוענים כי ללפטין תפקיד חשוב יותר בוויסות התיאבון משל זה של האינסולין, המופרש בלבלב.

     

    ניסויים בדימות של תפקודי מוח הראו כי כאשר נבדקים שרמת ההורמון לפטין בדמם היתה נמוכה צפו בתמונות של מזון, חלה עליה ניכרת בפעילות באזורים של רשת התגמול העצבית במוחם. בהשוואה לצפיה במאכלים כגון ברוקולי, צפיה בתמונות של מאכלים טעימים במיוחד, כגון עוגת שוקולד, גרמה לעליה משמעותית בפעילות העצבית ב-nucleus accumbens, אזור המתווך את הרגשת העונג. לפטין, אם כך, מווסת את התיאבון על-ידי הפעלת מרכזי העונג במוח.

     

    כאשר שמנים שנולדו עם מוטציה גנטית בגן המקודד ללפטין קיבלו את ההורמון, חלה ירידה במשקל גופם, אך במהרה הסתבר כי אלה מקרים נדירים. מרבית הסובלים מעודף משקל מייצרים לפטין בכמויות גדולות, אך גופם פיתח עמידות להורמון ולפיכך הם חיים בתחושת רעב מתמיד, גם לאחר ארוחה עתירת קלוריות.

     

    ממחקרים חדשים עולה כי יש הבדלים בין גברים לנשים בוויסות של משקל הגוף. להורמון אסטרוגן יש השפעה דומה לזה של לפטין על דיכוי התיאבון, וזו כנראה הסיבה שנשים בגיל המעבר עולות במשקל.

     

    הורמון נוסף המווסת את התיאבון הוא גרלין, המופרש בבטן ומאותת למוח שהגיע הזמן לאכול. כאשר אנשים בדיאטה יורדים במשקל, רמות ההורמון בגופם גבוהות (דהיינו הם חווים הרגשת רעב) וזו הסיבה שרבים מתקשים לשמור על המשקל החדש ומעלים שוב את הקילוגרמים שהשילו במאמצים רבים. מחקרים חדשים בודקים אם עיכובה של הפרשת הגרלין יביא לירידה ארוכת-טווח במשקל.

     

    לתאי עצב יש קולטנים להורמון מלנוקורטין-4 המדכא את תחושת הרעב. מחקרים בעכברים הראו, כי כאשר מופעלים קולטני המלנוקורטין-4 בהיפותלמוס ובאמיגדלה חלה ירידה משמעותית בשומן הגוף ובחשק לאכול, ואילו הפעלת הקולטנים באזורים אחרים במוח גורמת להגברת התיאבון ולעליה בצריכה הקלורית. ממצאים אלה עומדים בבסיס המאמצים לפתח תרופות חדשות לוויסות משקל הגוף בבני אדם.

     

    ועד שתימצא, אם בכלל, גלולת הדיאטה האולטימטיבית, ממליץ ארגון הבריאות העולמי לממשלות לאמץ תכניות לעידוד אכילה נכונה ואורח חיים בריא, שכוללות "מס שומן" שיוטל על חטיפים עתירי קלוריות, שיפור תכניות ההסברה בבתי הספר, בקרה על הפרסומות למזון ושתייה, הגבלת המזון הנמכר במקומות ציבוריים והקצאת מסלולי הליכה ורכיבה על אופניים בערים הגדולות.

     

    אלומית ישי היא פרופ' לחקר המוח באוניברסיטת ציריך שבשווייץ

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים