דין שונה לסרבנים משמאל

ברגע שהורם בכותל שלט סרבנות הפינוי הראשון על-ידי טירוני שמשון, נשמע רפלקס הגינוי המוכר. כולם התייצבו בחזית הגינוי – נתניהו וברק, האלופים במיל' שטרן ועמידרור, וגם מתן וילנאי כמובן - שהעמידו את כל הסרבנים לסוגיהם מימין ומשמאל אל הקיר וירו בכולם.

לא שאין דמיון בין סרבני הפינוי מהקצה הימני של המפה לבין הבלתי-חיילים סרבני הגיוס מהקצה השמאלי. שתי הקבוצות מורכבות מצעירים בעלי עקרונות, שמעמידים את האידיאולוגיה שלהם מול ומעל החוק.

באדם מבוגר וקצת חסר חוט שידרה הרוצה לרצות את כולם (ואני מתכוונת אלי ולא לראש ממשלתנו) הם מעוררים הערכה ואף געגוע ללהט נעורים נשכח. אך כאן מסתיים הדמיון. הכנסת שתי הסרבנויות לסל אחד, שלא לומר לתא אחד בכלא שש, היא עוול. מדובר בשתי קבוצות אידיאולוגיות שונות לחלוטין בעלות דרכי פעולה אחרות לגמרי.

אצל סרבני הפינוי, מהווה הגיוס לצה"ל מעבר להיותו חוק מדינה, גם ערך נשגב המשרת את האידיאולוגיה שמושתתת על מונחים כמו קידוש ה', קדושת הארץ, זכות אבות, הבטחה אלוקית, עם סגולה, הבא להורגך השכם להורגו, ובכלל רואה בחיים על החרב אופציה סבירה עד קץ הימים או עד בוא המשיח, מה שיבוא קודם.

הם מתגייסים לצה"ל חדורי מוטיווציה למלא את המשימות המוטלות עליהם: הם יתאמנו, הם יילחמו, הם יכבשו, הם יהרגו, הם ייהרגו, הם ישתתפו בתרבות יום א' – מה שצה"ל יגיד הם יעשו, כי זה תואם את האידיאולוגיה שלהם. השירות בצה"ל גם מתאים לאורח חייהם ומתגמל אותם מבחינות רבות: הוא מאפשר להם שילוב של ספרא וסיפא, קיום אורח חיים דתי ואפילו, עם התמיכה הכספית הצנועה אך המשמעותית - נישואים והקמת משפחה בגיל מוקדם כפי שמקובל במגזרם. הוא מעניק להם יוקרה, סטטוס ואפשרויות קידום. צה"ל אוהב אותם, והם אוהבים אותו, כל זמן שיש הרמוניה אידיאולוגית.

אבל אם צה"ל מתחצף ומטיל עליהם משימה שאינה מתאימה להם אידיאולוגית – הם מסרבים. הם רוצים לבחור את המשימות בעצמם. למשימות שאינן נראות להם הם קוראים משימות פוליטיות (כאילו שמלחמה איננה משימה פוליטית וכאילו שצבא בכללו אינו כלי שרת של הפוליטיקאים). הם מעוניינים מאוד בהמשך קיומו של צה"ל במתכונתו הנוכחית, כשדרה מרכזית של חיינו. הם רוצים להמשיך להפיק ממנו תועלת אישית – אידיאולוגית וחומרית, אבל הם רוצים שהוא יתנהג על פי ההוראות בשלט שלהם. והאמת, בצה"ל דווקא אוהבים שלטים, תיכנסו לכל בסיס צבאי ותראו.

צה"ל כשירות חירום

סרבני הגיוס, לעומת זאת, מסרבים מלכתחילה לקחת חלק במעשה הצבאי. הם סבורים שהגולם של צה"ל כבר מזמן קם על יוצרו. הם תוהים האם כוחנו הצבאי העצום מגן עלינו, או שמא מלבה את אש המלחמה. הם מסרבים לתת פירוש גורף ל"הבא להורגך השכם להורגו", משום שאינם בטוחים לעולם שחייהם נעלים מחייו של מישהו אחר, אפילו שאינו יהודי. הם חושבים שמדיניות הגיוס הנוכחית אינה צורך ביטחוני אלא קידוש המיליטריזם. הם חושבים, למשל, שצה"ל לא אמור להיות נעלה מכל שירות חירום אחר כמו מכבי אש או מד"א.

בניגוד לסרבני הפינוי, הם מסרבים להפיק תועלת כלשהי מצה"ל. הם יכלו להקטין ראש ולהתגייס. הם יכלו למצוא לעצמם עיסוק צה"לי כלשהו שיהווה עבורם מקפצה לחיים האזרחיים, הם יכלו לבחור באחד ממיליוני תפקידים שבהם לא יצטרכו להתקרב לפעילות צבאית כלשהי, בעצם לפעילות כלשהי (אין דבר יותר גלוי מהאבטלה הסמויה בצבא), הם יכלו להעביר את שלוש השנים האלה בתפקיד ע. רמ"ד מש"ק סמב"צ מודיעין בביטאון חיל אוויר, להגיע כל ערב לסינמטק ולאכול בדרך סושי (הרי זה מה ששמאלנים עושים). אך הם בחרו לסרב ולשלם את המחיר החברתי המלא שעדיין משלמים בישראל של היום על סרבנות גיוס.

הגינוי האחיד שננקט מול שתי הסרבנויות אינו תמים: הוא נועד לחזק את מעמדו של צה"ל בלב הקונצנזוס הישראלי. "הנה, תראו, תל אביביים שכמותכם", אומרות עיניו המתגלגלות למרום של אלוף שטרן, "הרי הדוסים הימניים עצמם יורקים על צה"ל. יותר מזה"?

אבל לפני שאתם בוחרים בשטרן לנשיא כבוד של "פרופיל חדש", חשבו שוב ואל תטעו: הימין הקיצוני, כמו גם מרבית עם ישראל, אוהב מאוד את צה"ל. השמאל הקיצוני מאוד לא. ממרומי מגדלי אקירוב נראים כל הסרבנים אותו דבר.

ועצה קטנה: במקום לאיים על סרבני הפינוי ולשסות בהם את שטרן ושות', פשוט צריך להבטיח להם: "חברהל'ך, חומש פה, חומש שם, פינוי פה, פינוי שם, אבל קצת סבלנות. עוד יהיו לכם מספיק מלחמות אמיתיות להשתתף בהן. עלינו"!

נילי אושרוב, עורכת וכותבת, שותפה ב"אפעס" - המדור הסאטירי של ידיעות אחרונות