הספינה שהוטבעה

23:15 היא ללא ספק שעת הקבורה של דרמה טלוויזיונית, טובה ככל שתהיה. מה חשבו מתכנני השידורים כשהעלו את "אלטנלה", מיני סדרה היסטורית, בת שלושה פרקים לשידור דווקא בשעה הזאת בערוץ 2? שהיא לא טובה די הצורך כדי לעמוד בזכות עצמה בפריים טיים? או שממילא רק ותיקי האצ"ל, היסטוריונים מנומנמים ושניים-שלושה חנונים יטרחו לצפות בה?

"אלטלנה". התקציב הזעום גרם לקלסטרופוביה

כשגוף משגר דרמה לשעה הזו, כשהוא לא מלווה את עלייתה לאוויר, אפילו ברבע פרומו ראוי לשמו. זה דומה להתנערות מוחלטת מהמוצר. כאילו רצו לומר "זה מה שיש, מצטערים, ממילא כבר מאוחר. לכו לישון".

אי אפשר היה להתנמנם לאורו של הפרק הראשון, תחילה בגלל קצב הסטקטו של האירועים וחיתוך הדיבור של הדמויות המובילות, אחר כך בגלל שהיה קצת מרגיז. לצד החיוב צריך לפתוח ולומר שיורם חטב הצטיין כמנחם בגין צעיר יחסית וזועם למדי, ויוסי קאנץ גילם בכישרון ובחקיינות-מבטא מעולה את בן-גוריון.

חבל רק שלשניים האלה לא ניתן טקסט טוב יותר ללעוס אותו, וחבל עד מאוד שהתסריט (פרי עטו של מוטי לרנר) לא גילה את מורכבות הפרשה ההיסטורית, אלא את המגבלות של הדרמה לתוכה הוא נוצק. 

דמויות ללא עולם

חלק מן המגבלות אינן תלויות בתסריט, אלא בתקציב שלא מאפשר הפקה של דרמה מסוג זה, כשיש בה איזשהו רמז לחיים: היא נידונה להתנהל אך ורק בחדרים סגורים, בלי סצנות קהל גדולות (למעט הסצנה על סיפונה של אלטנלה, שגם היא לא היתה משכנעת). התוצאה, במקרה הטוב, היא קלסטרופוביה, ובמקרה הטוב פחות - תחושה של חוסר אמון כלפי האירועים המתועדים.

קאנץ בתפקיד בן-גוריון. מעט מדי אביזרים, מעט מדי דמות

התחושה הזו מתגברת כאשר מתברר שלדמויות אין עולם. מעט מדי אביזרים, מעט מדי שיחות או אפילו שורות בודדות שאינן נוגעות ישירות לנושא ונחוצות כאן כמו אוויר לנשימה כדי להפוך את המוצר מתצוגת מריונטות שמדקלמות רעיונות לדרמה של ממש. גם ברמת הבימוי (של אלי כהן) הכשל בולט למדי. מנהיגנו - אותם מגלמים השחקנים בהערצה בלתי מבוטלת - יכולים הרי להיאנח, להתגרד, לחייך ואפילו לשתוק מעט בין טיעון לטיעון שהם יורים לחלל האוויר כאילו היו רובה משוכלל מסיפונה של אלטנלה.

הפרשה שהסעירה את המדינה הקטנטנה והתינוקית מיד לאחר הכרזתה, ממשיכה להיות דגם לסוגיה של כיתתיות מול ממלכתיות, ציות לפקודות מול חשיבה ערכית, עצמאית, מקור החוקיות וסופיות ההחלטה הדמוקרטית. כל אלה ודאי היו ראויים לשעת שידור נורמלית יותר, לתסריט קצת פחות דוגמטי וסכמטי ולאהדה מטעם הגוף המשדר - ואהדה כאן פירושה תקציב ומחשבה.

התקציב נראה דל, והמחשבה של חלוקת האירוע לסדרה בת שלושה חלקים - מוטעית בעליל. עוקצה של הדרמה ניטל לגמרי כאשר אנחנו צריכים להמתין לפרק הבא, גם הוא בשעה הבלתי אפשרית ההיא.