מסביב לעולם ב-80 ספרים סרטים ודיסקים: הודו של הישראלים

חוץ ממוזיקה הודית קלאסית, המטייל להודו יכול לקנות בכמה רופי קסטות "תחנה מרכזית" של ראווי שנקר, עם ג'ורג' האריסון או בלעדיו, ולהאזין להן כל הדרך לגואה. להלן מבחר מוזיקלי מייצג.

ראווי שנקר
ראווי שנקר, היום בן 80, הוא המוזיקאי ההודי הנודע ביותר במערב. הוא מנגן בסיטאר, כינור וויולה, מלחין מוסיקה לריקודים ולסרטים ומלחין של קונצ'רטי משולבים לסיטאר ולכלים מערביים (בין השאר לסיטאר ולכינור עבורו ועבור יהודי מנוחין, ולסיטאר וחליל צד עבורו ועבור ז'אן פייר רמפאל). אבל מעבר לכל, ראווי שנקר הוא נגן סיטאר בחסד עליון שלקח את הסיטאר בידו האחת, כינור ביד השנייה, העמיס על כתפיו הצנומות את הררי המסורת המוסיקלית הקלסית של הודו, ויצא עם כל זה למערב. אפשר לומר במידה רבה של נחרצות שהוא לבדו חשף בפני העולם (לא רק לג'ורג' האריסון ולביטלס) את המוסיקה ההודית.

שאקטי
למושג הסאנסקריטי "שאקטי" יש משמעות מורכבת המשלבת יחד אינטילגנציה יצירתית, יופי ועוצמה, בדיוק השילוב שיצרו חברי הלהקה האגדית "שאקטי": ראווי שאנקר, ג'ון מקלפלין, זאקיר חוסיין (המפורסם בנגני הטבאלה) וויקו ויניאקראם (נגן כלי הקשה הודיים). שאקטי פעלה בין השנים 1975 ל-1977 והקליטה שלושה אלבומים: הופעה חיה בניו-יורק; "יד מלאה ביופי" ו"אלמנטים טבעיים". הרעיון היה למזג מוזיקות מתרבויות שונות וליצור מוזיקה אוניברסלית, שהצליחה למהול יחד הינדוסטאני - מוסיקה קלסית מצפון הודו, וקארנטית - מן הדרום, עם ג'ז ומוסיקה מערבית מודרנית, ואפילו רוק. הקהל שלהם שמע הרמוניות מערביות ושינויי מקצב המבוססים על ראגות הודיות עתיקות, בסבבים ריתמיים שאין כמותם במערב - והתמוגג. מאז המשיכו כוכבי שאקטי לפעול בנפרד ובהרכבים משותפים כאלה או אחרים,אבל ספק אם אי פעם הפליאו כך לנגן. ב-1999 התאחדו חלק מחברי הלהקה באופן זמני, והקליטו בשיתוף עם נגן הבנסורי הריפראסאד צ'אורסיה את "Making Music". הם גם יצאו למסע הופעות עולמי שכותרתו "Remembering Shakti". כאילו שמישהו שכח.

הריפראסאד צ'אורסיה
צ'אורסיה הוא כנראה נגן הבנסורי הטוב ביותר בעולם. בנסורי הוא חליל צד עשוי במבוק, ומזוהה במיתולוגיה ההודית עם קרישנה, אל האהבה הכחול הנראה במיניאטורות הודיות רבות, משוטט באחו ומנגן. צ'אורסיה, היום בן 61, כמו ראווי שאנקאר, מרבה לשתף פעולה עם זאקיר חוסיין וג'ון מקלפלין ואיתם גם הקליט, במעין איחוד של להקת "שאקטי" האגדית, את "לעשות מוסיקה" שהיה לרב מכר ענק. צ'אורסיה הקליט לא פחות מ-200 תקליטים, וכתב מוסיקה למאות סרטים. הוא ביקר בישראל פעמים אחדות, האחרונה שבהן בהופעה בפסטיבל ישראל לפני כחודש וחצי.

קולנוע

דווי (סטיאג'יט ריי, 1960)
בחורה צעירה מתחתנת עם בן למשפחה בנגלית עשירה. בעוד שבעלה נחשף לעולם הרציונאלי של כלכותה, היא נשארת במחיצת אביו האלמן שמשום מה מאמין שהיא התגלמותה הארצית של דווי, האלה האם. כיוון שהיא בת 16 בלבד, קשה לנערה להתנגד לרעיון כה מטורף וכך היא מוצאת עצמה במקדש מלא פרחים שאליו מתקבצים מכל רחבי הודו אנשים עם ילדיהם העיוורים והעזים החולות שלהם. סרט עדין שמתאר אווירה הודית כפרית בצל אחוזות האצולה.

סאלאם בומביי! (מירה נאיר, 1988)
למרות שמה הישראלי בעליל, מירה נאיר אינה ילידת פתח-תקווה שהיגרה לבומביי, עישנה יותר מדי דברים ולא שבה מעולם. היא בימאית תעודה הודית שזהו סרטה העלילתי הראשון. היא למדה קולנוע וסוציולוגיה בהארווארד וצילמה לאחר מכן, בסמטאותיה של בומביי, את סיפורו של קרישנה, ילד מן הכפר שמגיע אל העיר הגדולה ומנסה לשרוד. כל הדמויות בסרט משחקות את עצמן, והזוהמה, הכאוס והעוני המרוד המשתקפים בסרט, מתאזנים לנוכח רגעים של יופי וקסם. נעים לראות את הסרט הזה באולם קולנוע ממוזג, ריחני ורך ריפודים. הסירחון, למזלנו, נשאר מחוץ לפריים.

כס המוות (מוראלי נאיר, 1999)
למרות שאורכו רק 57 דקות, מצליח "כס המוות" להקיף, באורח חד ואירוני, את יחסה של הודו למודרניזציה ולמערב. קרישנאן הוא גבר מדרום הודו שנאסר בעוון גניבת אגוזי קוקוס. הרשויות עומדות להוציאו להורג, אך אז קורא מישהו בעיתון, כי באמריקה המציאו מכשיר חדיש, "כסא אלקטרוני", שקוטל אנשים ללא כאבים. קרוביו של קרישנאן מנסים להשיג אישור לייבא את המכשיר לארצם, והעלילה הולכת ומתפתלת, ומפרקת בדרכה כל קלישאה. הסרט זכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן 99', והוקרן גם בפסטיבל ירושלים.

הלב השתגע ("דיל טו פאגאל היי", יאש צ'ופרה, 1997)
מיוזקל הודי, עתיר פזמונים וכוכבים טובי מראה, להיט גדול מאוד בהודו ובמדינות רבות-אוכלוסין אחרות בדרום מזרח אסיה, שהגיע גם לישראל באיזה רגע של שיכרון חושים הפצתי. בלב העניין עומד סיפור אהבה מטומטם למדי, בין רהול (שארוק חאן) ונישה (קרישמה קאפור), משהו כמו משה איבגי וגילה אלמגור של בומביי, רק בגרסה שמנמנה ועולזת יותר. השיא הוא, כמובן, בפזמון "דיל טו פאגאל היי", שבלבל אפילו את העורכים המוזיקליים הקשוחים של ארצנו.

הודו של הישראלים

אלפי ישראלים מבקרים בהודו מדי שנה. המסלול שלהם מיוחד ולא מחובר לאזורי התיירות הרגילים. הם פוקדים את אזור הג'ראס (סוג של חשיש, אם חשוב לכם לדעת) במנאלי, את רישיקש במקורות הגנגס והם אפילו מוכרים שם פלפל. גם פושקר חביבה על ישראלים – עיר קטנטנה ושקטה על גדות אגם שיבש. הישראלים נותנים שיעורי קבלה ועורכים מסיבות טראנס במקום היחיד שבו יש לברהמה מקדשים. גם בהאמפי – בסמוך לחורבות ויג'יאנגר (ממלכה דרומית מימי הביניים) יש קהילה ישראלית גדולה. האשרם המרכזי צפונית לגואה הוא האשרם של אושו בפונה כמובן, שם זוכים המאושרים והמאמינים בשם חדש ובמודעות גדולה.

סרט: "משהו טוטאלי", במאי: גור בנטוביץ', 2000
טינקרבל, מאור כהן וגור בנטוביץ' ממציאים סם אהבה חדשני, מזריקים אותו לנעלי ההתעמלות שלהם ועושים שמות ברחבי הודו. באחת הסצינות הנפלאות בסרט, מתואר ביקור במנזרו ההררי של גורו מתבודד. לפסגה מטפסים החברים באוטובוס ישן ואילו את הדרך למטה הם עושים באופנוע שנשאר במנזר מאז טיפס איתו הגורו להר בשנות הארבעים. סרט פולחן שמקיף את החוויה ההודית הישראלית.

ספר: "השיבה מהודו", א.ב. יהושע, הוצאת הספריה החדשה
רומן מפותל למדי: לא רק שהסטז'ר הצעיר, פרח הרפואה הג'ינג'י בנג'י, מתאהב באשתו של מנהל המחלקה בבית החולים, הוא גם נבחר להביא הביתה את הבת הסוררת שהלכה לאיבוד אי שם בין ואראנאסי לכלכותה. נוסעים איפוא להודו, מוצאים את הסוררת כשהיא במצב גופני ירוד ובמצב נפשי בעייתי, מביאים אותה אל חופי המבטחים ואז מתאהבים גם בה. הספר הזהמתכתב ביעילות עם "המעבר להודו" של א.מ. פורסטר, אבל גם עם הפחדים הקמאיים של ישראלים מפני הזר והשונה, האפל והפראי.

ספר: "מסע להודו", מאת עזריאל קרליבך, הוצאת מעריב
ב–1954 נסע עורך מעריב להודו על פי הזמנתו של ג'הארלאל נהרו, אביה של אינדירה גנדי שהיה אז ראש ממשלת הודו. קרליבך היה אולי ראשון הנוסעים הישראלים להודושתיעדו את מסעם, והוא הצליח לא רק להבין אלא גם לתאר את התרבות ההינדית בפרט וההודית בכלל. הוא כתב על על הפרה הקדושה ועל קרישנא, על הרכבת ועל היחס למוות. רק בתחילת שנות השבעים, כשמטיילים ראשונים החלו לטפטף להודו, הפך הספר הזה לתנ"ך שלהם, שנים לפני המצאת ה"לונלי פלנט".

מוזיקה: גואה טראנס
ישראלים טרוטי עיניים על פטריות הזייתיות לא רק פקדו בהמוניהם את האי הבתולי, אלא גם יצרו כמות נכבדה מהז'אנר שנקרא "גואה טראנס". עד לפני שנתיים נחשב "גואה טראנס", (פסיכדליה-מלודית עם הרבה "נצחונות") לבשורה הגדולה של המוזיקה האלקטרונית ולאבי "תרבות הטראנס" הישראלית בכלל. בשנים האחרונות מסתמנת ירידה מסוימת בחדוות הטראנס אבל המונים ממשיכים לנהור לגואה בשביל האווירה, הפצצות, הנצחונות והסמים. אינספור אוספים של גואה טראנס קיימים בשוק, הסדרה הידועה ביותר היא "distance to goa".

תרבות בוליווד

כיצד נמלט נער-ריקשה הודי מן השגרה הקשה שלו, אל תוך חלום של שעתיים-שלוש? הוא קונה בשני רופי כרטיס לסרט תוצרת בוליווד, ושוכח מהחיים שלו. בוליווד היא מעצמת הקולנוע האמיתית של העולם. מאות סרטים בשנה, יותר מאשר בהוליווד, מיוצרים שם על פס ייצור המוני, כשהתבלין המרכזי מורכב מלהיטי פופ קליטים שנתקעים בתוך הראש ויוצאים ממנו רק עם הסרט הבא. הסרטים האופיינים הם סרטי "מאסאלה" – תערובת תזונתית כמעט מאוזנת. בסרט אחד אפשר למצוא הכל: רומנטיקה, מכות, סקס, טרגדיה, קומדיה, "טובים", "רעים" ובעיקר פזמונים וכוכבים שכל ילד אמור להכיר. בניגוד ליוצרי הקולנוע המערביים, ברובם לפחות, לא מאמינים המפיקים של בוליווד ב"רעיון" – הסרטים דומים מאוד, ממכרים וזולים לביצוע. דוגמה: שני אחים תאומים מופרדים בלידתם. האחד גדל להיות שוטר, השני נבל. אנחנו לומדים על חייהם הרומנטיים והמקצועיים, צופים בסצנות של אהבה ופעולה, מאזינים לכמה להיטים, איזה ריקוד קטן, והפי-אנד סוחט דמעות. עכשיו אפשר לשכפל. ועוד לא אמרנו כלום על הנורות הצבעוניות שמעטרות את מסכי הקולנוע, ומהבהבות ברגעי השיא. ככה אוהבים את זה בהודו.

לטה מנגשקר
לאום כולתום של הודו ששרה את נעימותיהן של כאלפיים סרטי בוליווד יש מיליארד מעריצים. האישה קטנת הקומה בת השבעים מוזכרת בספר השיאים של גינס כמי שהקליטה יותר מ 40 אלף תקליטים ב – 16 שפות הודיות שונות! לטה מנגשקר היא הפתרון לתעלומה, כיצד מגרונן של רוב שחקניות הקולנוע ההודיות בוקע אותו קול סופרן עצמו, דקיק ומלאכי . יותר מארבעים שנה, היא מתייצבת באולפני ההקלטות של בומבי לביצוע מלאכת זמרת פס הקול המושלם לסרט ההודי. שניה ללטה מנגשקר היא אחותה, אשה בוסלי. השמועות בעיתוני הרכילות ההודיים מספרות שבין ביצועי הדואטים המשפחתיים מחבלת האחות הבוגרת בקריירה של הצעירה.

ראג' קאפור
הכוכב הזוהר ביותר של הקולנוע ההודי הוא השחקו, הבמאי, המפיק ומייסד הקולנוע ההודי הפופולארי של הודו העצמאית, ראג' קאפור. סרטיו עוסקים במצבם של המעמדות הנמוכים, ביחסי עניים עשירים וביחסים המסובכים בין הודו למערב. בסרטים מוזיקליים שופעי ריקודים עם תפאורה מתחלפת, נוהג האיש בעל אלף הפרצופים לגלם את דמות היחפן השמח בחלקו - מעין צ'רלי צ'פלין הודי. מעמדו של קאפור כה אלילי, עד שהודי שיפגוש אותו ברחוב ישתחווה לו אפיים ארצה. סרטיו היו פופולריים בעולם כולו,עד כי מנהיגי ברית המועצות מצאו בו מסרים סוציאליסטים ואילו הישראלים שאלו ממנו את השיר "איצ'קדנה" שהפך, למרבה הצער, לכינוי להודים בישראל.

סרט: סנגם; (ראג' קאפור, 1964)
נהר הגנגס מתחבר לנהר ג'מונה ו'סנגם' הוא המקום בו מתחברים שני הנהרות הקדושים עם הנהר השלישי 'סרוונטי'. סנגם הוא שם של הסרט הפלאי והראוותני מ-1964 שהוקרן פעמים כה רבות במהלך שנות ה-60 וה–70 בישראל עד שעותקיו התבלו. שני גברים מאוהבים באישה אחת והטרגדיה בלתי נמנעת. ראג' קאפור משחק את אחת הצלעות בשילוש יחד עם ראג'נדרה קומר וויאגנטלמילה היפיפיה.