יותר טוב בלום

סיכמנו זה לא מכבר שהמילה "הזוי" יצאה מכל החורים, נכון? אחרי שימוש יתר, עדיף לבחור ב"תלוש" או "מעוות" או לעיתים אפילו להידרדר ל"סהרורי", אבל בעוד אני מנסה לבחור את המילה המתאימה לתאר את מעיין בלום, הוא בכלל ברטרו: אצלו הכל עדיין "מוזר". האלימות בחברה הישראלית, הזוגיות שלו, העובדה שיש לו תוכנית בערוץ 10, מבקרים שמכתירים אותו ואת חבריו כהבטחה של הקומדיה הישראלית. החיים.

בלום. עדיין ברטרו (צילומים: נועם יוסף)

כמו הכדורגלן במערכון של "החמישייה הקאמרית", שמול שער ריק החליט לעצור הכל כי פתאום הבין שאין לכל זה שום משמעות (דב נבון באחד מרגעיו הגדולים) - כך נדמה לי שבכל שנייה בלום עלול לעצור את הראיון ולשאול אותי מה בעצם אנחנו עושים כאן. גם המערכון האהוב עליו ב"מקום לדאגה" מזכיר במשהו את אותו תדר אקזיסטנציאליסטי המתקשר לחמישייה ההיא, על אף שהפעם היא נתנה לבלום ולחבריו הזדמנות לאוורר גם כמה תסבוכי שואה טיפוסיים.

"במערכון שאני הכי אוהב בעונה הזו אני מגלם יהודי בשואה שלא יודע שהוא הולך למות, וכשהוא מגלה את זה הוא אומר לשומר שזה לא בסדר, וזה מגיע עד להיטלר, ואז היטלר חושב על זה רגע, ומבין שזה לא בסדר ומחליט לבטל את השואה. זה 'הממזרים חסרי כבוד' שלנו, הגרסה האופטימית".

אז אתם לא רק אפלים, יש בכם חמלה?

"אני חושב שכן. אני אוהב אותו כי הוא האופטימי והפסימי ביותר, הוא מכיל משהו טוב, אבל גם את המציאות הנוראה".

תכנית מערכונים עצובים

המציאות אולי נוראה, אבל בתוכה יש מקום לעוד עונה לסדרה בכלל לא אופיינית לערוץ מסחרי. כאשר "מקום לדאגה" עלתה בשנה שעברה, לא רבים ידעו עליה. יחד עם שני חברי ילדות, עודד סמו (אח של יובל מ"ארץ נהדרת") וימי ויסלר, בלום יצר את מה שמותג עם הזמן כ"תוכנית מערכונים עצובים".

איש לא ידע למה מצפים היוצרים הצעירים האלה ולאן הם כיוונו, אבל עד מהרה הבינו שיש כאן משהו שונה לגמרי. אירוניה, אימה, מוזיקה צורמת, אנשי זק"א שמבקשים מנה צמחונית במסעדה, אורגיה המונית ברצח רבין ושלל חומרים שמתכתבים עם הטקסטים של ויסלר בלהקת "הבילויים", והקינקיות שצופים מסוימים כבר קיבלו מבלום כחבר קאסט ב"גם להם מגיע" ו"הרצועה".

רוב המבקרים נהנו מהכתיבה הרעננה ומהביצועים הקודרים של בלום, סמו, דביר בנדק, אילנית בן יעקב ושרון שטרק, אבל קשה לומר שהקהל הרחב נפל שדוד (4.7% רייטינג בממוצע עונתי). החודש, עם עליית העונה השנייה, נקטה הפקת התוכנית צעד תקדימי ומשעשע ושלחה סרטונים אישיים (שעלו גם ביוטיוב) לבלוגרים בולטים כמו עידו קינן, זרובבלה ודבורית שרגל, בתחינה משעשעת כי יצפו בתוכנית וימליצו עליה לחבריהם.

אבל אין מה לדאוג, למרות העדכניות הקיצונית שעולה מהמעשה הזה, בלום מכריז כי הוא עדיין די אנלוגי בעולם דיגיטלי ושהוא לא מאוהב בנישתיות אליטיסטית, אלא מקווה לחיבוק חם מכמה שיותר צופים: "עבדנו מול חברת פרסום שנתנה לנו את השמות של הבלוגרים האלה, אבל הגולשים הוותיקים אמרו שרואים שאנחנו לא באמת יודעים מי הם. זו בסך הכל דרך יצירתית לעורר עניין. זה לא עניין שהברנז'ה תאהב, אני רוצה שיאהבו, נקודה. רצינו בניגוד לעונה שעברה, שכמה שיותר אנשים ידעו עלינו".

כל אחד יכול להתחבר אליכם?

"כן, נראה לי. או שלא. לא יודע. בעצם לא. אנשים פותחים טלוויזיה כדי להתבדר ולנוח ולשכוח את הצרות והם לא רוצים לראות דברים שליליים. יש הרבה אנשים שחושבים בצורה של שטנצים, ואם זה לא מזכיר את מה שהם מכירים, כמו ריאליטי או סיטקום או חדשות, זה לא הולך. אז כבר הורדתי 50 אחוז מצופי הטלוויזיה עוד לפני שהתחלתי. אנחנו קצת משחקים נגד הכללים".

ואם תצליחו מה יהיה?

"נראה לי שווידאנו שזה לא יקרה. ברור לי שאם אצליח מאוד זו תהיה בעיה, כי אני לא יודע איך להתמודד עם זה".

בגבול שבין הפנטזיה למציאות אתה יכול למצוא עצמך בן 33, בזמן שלאחרים יש ילדים ומשכנתה, ואתה רק מתחיל להבין מי נגד מי.

הולך לאט

בלום טורח לציין כי הכל הולך אצלו לאט, כולל הזוגיות עם תמי גבע, בתו של דודו גבע ז"ל, סטודנטית שלדבריו תהיה סופרת גדולה יום אחד ותעשה להם הרבה כסף. אבל נדמה לי שהוא והזמן מתחילים לתאם צעדים, גם אם בלום מעולם לא ניסה להשיגו. טיפול האנליזה המסיבי שהוא עובר עוזר לו לפחות להבין את שורשי השונות שלו.

אבא שלי נווד

"אבא שלי נווד", הוא אומר, ולפני שאני מנתחת את המטאפורה, מבהיר שאין כאן אחת כזו, "כל החיים שלו הוא עובד בעבודות מזדמנות, ואז מטייל חצי שנה טיולים מטורפים סביב העולם. הוא די עני בסך הכל. עכשיו הוא באמריקה".

איך מביאים ילד בתוך כאלה חיים?

"הוא אמריקאי שהגיע לארץ בטיול, פגש באמא שלי, חי כאן קצת והם התאהבו וטיילו ונולדתי ובגיל שנה הם התגרשו. ככה גדלתי, כשמצד אחד זה בית תל אביבי די טיפוסי, אמא שלי עובדת במט"ח, אבל אבא שלי ממשיך לטייל בעולם. הוא טיפוס. אף פעם לא היתה לו עבודה, הוא לא התחתן, הוא מין אאוטסיידר, אדם שקצת הבדיל את עצמו מכל חברה. בכל הזמן שהוא גר בארץ לא היו לו חברים וחיים חוץ ממני".

וואו.

"כן. היחסים לא היו של אבא ובן אלא של שני חברים. אבל מה שנראה מגניב מבחוץ הוא לא קל מבפנים. הוא חי חיים ספרטניים מאוד, בודדים, אין לך עם מי לחלוק שום דבר, אין קשר או שייכות למשהו. היינו מטיילים יחד ולא היה אפילו אוהל, היינו ישנים בשקי שינה לצד הכביש. יש בי חלק גדול שהוא דומה לו, מטיל ספק בכל צורה של שייכות כלשהי למשהו, בעלות על משהו. אם יש לי משהו, תוכנית, מה זה אומר? עכשיו אני יותר ביתי מנווד, אבל יש בי חלק גדול שהוא כזה ונראה לי שהוא לא הולך לשומקום".

אתה חושב שנווד זה משהו גנטי?

"גם, וגם עניין של חינוך. הערצתי את הדבר הזה, אימצתי לי תכונות של הדבר הזה. מגיל 13 אני חי בבועה של אמנות. מה שנערים עושים בגיל הזה זה להתחיל עם בחורות וללכת לים, וזה אולי הדבר הבריא, אבל לא עשיתי את זה. קראתי מחזות של פינטר. וחשבתי איך אני משנה את התיאטרון".

בלום מתאר ילדות בועתית בבית הספר לאמנויות בתל אביב, שם התחבר לראשונה לסמו: "היינו המצחיקולים של הכיתה, המשכנו לתלמה ילין, ורצינו להמציא שפה תיאטרלית חדשה, היינו מאוד אינטנסיביים ומרוכזים בעצמנו. הופענו על במות, ועם נתן דטנר ב'תופסים ראש', היה לנו כיף על הבמה, אדרנלין.

אמרו לנו כל הזמן שאנחנו מוכשרים, אולי יותר מדי. כי בצבא זה התנפץ. פתאום הייתי מאבטח מתקנים. זה היה סטופ, ואחר כך התחלתי ללמוד משחק בניסן נתיב, אבל לא קרה איתי כלום הרבה זמן. זה האט את ההתפתחות שלי כאדם וכישראלי".

תלה פוסטרים למחייתו

במילים אחרות, בלום היה די מובטל. הוא כתב מחזה פרינג' מצוין בשם "פחד קהל" יחד עם משה נאור, אבל בעיקר תלה פוסטרים למחייתו והתעלם מהסוכנת: "לא היתה לי עבודה. גם לא רצו אותי וכנראה גם לא התאמצתי, לא בשיווק עצמי או אודישנים. לא הייתי מוכן לעבור את הדרך הזו ששחקנים עוברים. וגם לא רצו אותי. אתה לא ממש בעניין, אז למה שיהיו בעניין שלך? התייאשתי מעולם המשחק והתחלתי לכתוב".

הנס של חייו קרה לדבריו, כאשר עוזי וייל הסכים לפגוש אותו אחרי שכתב טסט למערכון של "הרצועה" שעמדה לעלות בביפ.

"הייתי מאוהב בכתיבה שלו עוד לפני שהכרתי אותו, זה היה מין קטע כזה שמישהו כותב את איך שאתה חושב ורוצה לכתוב. עוזי וערן פיין, העורך, התלהבו מחומרים ששלחתי, ואז הגעתי לפגישה איתם, וכשיצאתי עוזי שאל את ערן אם אני מפגר".

למה?

"כי לא אמרתי שום דבר כל הפגישה, רק מדי פעם שלחתי בעוזי מבט מפוחד. הייתי בטוח שבזה זה נגמר, אבל הופתעתי שהם קראו לי אחר כך לעבוד איתם, והתנפלתי על זה. למדתי בדרך הקשה איך כותבים לטלוויזיה".

למה קשה?

"כי לא היה לי מושג. אני מאוד פלספן ועוזי לימד אותי מתי צריך לחתוך. חוץ מזה הוא מאוד טוב בלתת לדמיון להתפרע. נגיד יושבים ואין רעיונות, אז עוזבים את זה ואז הוא היה מתחיל לאלתר ולדבר שטויות, לדבר את הדמות, ומגיעים רעיונות. העובדה שאפשר להתחבר למקום כזה, לדעת שהוא זמין, זה מדהים.

לפני זה הייתי כותב כשהיה לי רעיון וזהו".

במהלך העונה בלום הפציע גם בפאנל המטורלל, בתפקיד איברהים שמאסה, ליצן החמאס. "זה היה מביך. לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הפעם הראשונה שלי בטלוויזיה מאז 'תופסים ראש'. בתוכנית הראשונה התארח דודו טופז, אז בכלל היה מוזר".

את הראיון המלא עם בלום ניתן לקרוא בפנאי פלוס החדש