יכול להיות שיובל המבולבל צריך ריטלין?

אם הילד יובל המבולבל היה מגיע היום לבית הספר, סביר להניח שהיו שולחים אותו מיד לאבחון. אפרת מונשרי גורן תוהה האם לא שכחנו שילדים צריכים קודם כל להיות שמחים ולשחק

אפרת מונשרי-גורןפורסם: 03.12.09 , 07:53

לכאורה אין קשר בין הדברים. מה ליובל המבולבל, אליל בני השלוש וליחסים משפחתיים, ציפיות מילדים ושנת הלימודים? מה לבחור הקופצני עם הכובע האדום ולגידול ילדים, ביטחון עצמי והרגשת מסוגלות?

לפני שבועיים חזרנו, יובל הפרטי שלי ואני, מהופעה של יובל המבולבל. יובל שלי, מצויד בחולצה צהובה עם כוכב כחול וכובע מצחייה אדום, הסביר לי שיהיה לי כיף מאוד. "כדאי לך לבוא". אז באתי. אני לא עומדת מול בן השלוש המחייך. אני מודה שזה לא הדיסק הראשון שאבחר שיתנגן אצלי ברכב. הטקסטים של יובל המבולבל רחוקים מלהתחרות בשלונסקי או באלתרמן והקול שלו צרוד ודי צורמני.

אני יודעת שדי טרנדי לקטול אותו. אבל להפתעתי, יצאתי מההופעה עצמה רק עם הרהורים חיוביים על המסר שעובר לילדים ואולי יותר מזה - המסר להורים.

אם יקחו את יובל לאבחון

אין ספק שיובל המבולבל הוא קצת ADHD או בשפת העם: היפר אקטיבי עם נטייה גדולה להפרעת קשב וריכוז. לא יכולתי להפסיק לחשוב כל המופע מה היה קורה אם אמא של התלמיד יובל שם טוב, המכונה בפי זאטוטי ארצנו יובל המבולבל, היתה לוקחת אותו לאבחון. אבחון זה שם המשחק. תלמידים רבים מגיעים לאבחונים, המורות מעודדות. ילד תזזיתי בכיתה של ארבעים תלמידים זה לא תענוג וגם ההורים מעוניינים בתלמיד ממוקד, ילד שאפשר להתגאות בציונים שהוא מביא בתעודה.

אמא של יובל המבולבל לא לקחה אותו לאבחון. הוא לא ביקר אצל הנוירולוג והיא כנראה לא מילאה שאלונים גדושי היגדים. היא לא התלבטה בשאלה ריטלין כן או לא, אלא פשוט העבירה לו מסר מאוד ברור "לך בעקבות הלב". לא בטוח שהיה לו קל, לא בתור ילד ולא בתור מבוגר, אבל הוא הלך בעקבות הלב שלו והגיע ללב הקונצנזוס, בלי להיות כמו כולם.

אנחנו חיים בעולם כל כך תחרותי והישגי שאחד הדברים שאנחנו עושים בשיטתיות ובעקביות זה לדכא את הילדים שלנו. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים שהם יהיו כשיגדלו ולא נותנים להם ללכת בעקבות הלב שלהם. בעצם, מהר מאוד אנחנו משכיחים מהם מה הלב שלהם באמת רוצה. אנחנו מנסים ליישר אותם לתוך מסגרות מוכרות ורוצים אותם מסודרים, נקיים ועם ציונים טובים פלוס בתעודה.

ילדים צריכים לשחק

באחת הסדנאות שהעברתי התלוננו זוג הורים על ילדם החולמני. הוא בונה, מרכיב ומשחק ולא רוצה לעשות חוברות עבודה. "הבחור" כבר בן 5 וחצי ולא יודע לזהות את כל האותיות. אין לו סבלנות, התלוננו ההורים והעלו את האפשרות המפחידה "איך הוא יגיע לכיתה א' ואיזה תלמיד הוא יהיה?".

המירוץ הזה, בו אנחנו חיים, שפע החוגים והגירויים לילדים והרצון שהילד שלנו יהיה "הכי", משכיחים מאיתנו את העובדה שמדובר בילדים. ילד בן 5 טוב שימשיך לשחק. אבל הפחד הגדול הזה, שאנחנו נשפטים כהורים טובים לפי איכות הלמידה והציונים שלי ילדינו, עושה לנו בדרך משהו רע. הוא משתק אותנו ומשתיק את האינסטינקטים הבריאים, שילדים צריכים לשחק, ליהנות ולא להיכנס לסקאלת מדידה לוחצת ומאיימת.

אף ילד הוא לא כמו שדמיינו. מושלם כזה, מוכשר בהכל. לא פשוט לקבל ילד שיש לו קושי או שהוא רק ממוצע. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יצליחו ואם אפשר מהר. יובל המבולבל הוא בהחלט לא חלומה של כל אם יהודיה. הוא לובש מכנסיים מהראש, לא מצליח להפנים ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. ילד כזה שכשצריך להתארגן בבוקר הוא תמיד האחרון. ילד כזה שקל לכעוס עליו כי הוא שורך שרוכים באופן איטי להחריד ומפזר פירורים בכל הבית. ילד כזה שהמורה היתה רושמת לו במחברת הקשר המפורסמת הערה על כך שהילד זז בכיתה, לא יושב מרוכז ומצייר על השולחן.

כמה פעמים בתור הורים אנחנו מעודדים, מחזקים ומוכנים לקבל שהילד שלנו קצת אחר - לא התלמיד הכי טוב בכיתה או הספורטאי המצטיין מנגד? ולעומת זאת, כמה פעמים אנחנו מעירים, כועסים ורוצים לשנות? כמה פעמים צעקתם בבוקר בכעס כי הדברים לא התנהלו בדיוק כפי שרציתם או שהילד מגלה קושי ואתם ממהרים?

יובל מצהיר שהוא לא טוב בכדורסל ושיש לו קול של תרנגול. בחשבון כבר סיכמנו שהוא לא הגיע לשלב הבסיסי של חיבור העשרת הראשונה, אבל העיקר ש"שמח לו בנשמה". כשחושבים על זה, מעט מאוד אנשים שאני מכירה שמח להם בנשמה ויותר מזה, רובנו מגדלים ילדים ושמים דגש משמעותי על המיומנויות הבסיסיות בכתיבה, קריאה וחשבון, שולחים אותם לחוגי העשרה באנגלית ובלוגיקה ושוכחים את המרכיב החשוב ביותר, את הבסיס - את השמחה. שוכחים את הילדות המאושרת והרגועה, שתקנה להם ביטחון ותהפוך אותם למבוגרים בטוחים בעצמם וחשוב יותר - מבוגרים שמחים.

כמה אנשים בחייהם הבוגרים עומדים מול העולם, כמו יובל המבולבל, בטוחים בעצמם ועושים את מה שהם באמת אוהבים? בעצם, בינינו, כמה מאיתנו זוכרים באמת מה הם אוהבים או חלמו עליו?

בפעם הבאה שאתם רוצים להעיר לילד הפרטי שלכם על משהו שעשה, על היותו לא מספיק, חבקו אותו ואימרו לו מילה טובה במקום. זה עובד יותר טוב. תראו את יובל. גם עם קול לא משהו וקצת בעיות קשב וריכוז אפשר להצליח מאוד ולהיות מישהו שכולם מכירים.