משא הבדידות
מחוץ לדיכאון הקליני ועם ספר סיפורים חדש, אישי מאוד, דליה רביקוביץ נפתחת. במילים נוקבות היא מספרת על הקשר הטראגי עם אמה, מות אביה, ההתאבדויות במשפחתה, כישלונה באהבה, החרדה מהזדקנות בודדה, קשייה הכלכליים, מעגל החברים התומך והזעם מול הפוליטיקה והתרבות בישראל. ועדיין, היא מרגישה, יש דור המשך לעשייה ויש סיכוי לאהבה - אפילו בשבילה
הבית שגרו בו היה בסמוך לבית החרושת "קשת" שארובתו פלטה פיח בלי הרף. הפיח הכתים את חיתולי התאומים שהיו תלויים על הגג ומיכל אספה את החיתולים המנוקדים בפיח ואמרה ללוי, "לוינקה, בוא נברח-מפה," והוא אמר, "לאן נברח"?. ובאותו יום, או כמה ימים מאוחר יותר, חצה את הכביש ופגעה בו מכונית שנסעה במהירות מטורפת. כל איבריו החיצוניים נותרו שלמים, וחבל שלא נתנו לבת השש להביט בו לאחר שמת. ובאותו היום התרסקה המשפחה. כשמיכל כבר היתה חולה סיעודית וכמעט לא דיברה, תליתי בחדרה את תמונתו של לוי. היא היתה אישה זקנה והוא נשאר צעיר לנצח, כאילו נהרג על גבעת התחמושת ולא על הכביש הראשי. מתוך "קיצור תולדות מיכל," הסיפור הפותח את הספר "באה והלכה")
דליה רביקוביץ היתה בת שש כשאביה, לוי רביקוביץ, נדרס למוות, ואמה מיכל התאלמנה. בקובץ הסיפורים החדש שלה, "באה והלכה" היוצא לאור בימים אלו בהוצאת מודן, היא קוראת לאביה בשמו האמיתי, לוי, לאמא היא קוראת בשמה,
מיכל, לשני אחיה היא קוראת "התאומים" ואת עצמה היא מכנה "בת השש" - הגיל שבו היתה כשקרתה הטרגדיה.
"אני מגדירה את עצמי 'בת השש' כי בגיל שש החיים שלי נפגעו באופן קשה," היא מסבירה. "אם אבא שלי לא היה מת, יכול להיות שלא הייתי חוטפת בכלל את מחלת הדיכאון שאני סובלת ממנה. זו מחלה אורגנית חד-קוטבית. יכול להיות שזה אף פעם לא היה מתפרץ. זאת מחלה מאוד תלוית נסיבות."
בקיץ האחרון, בתקופה טובה שלה, כתבה רביקוביץ כ50- סיפורים, מרביתם לאורך לילות נטולי שינה. דווקא הסיפורים שבהם היא עושה חשבון נוקב וקשה עם חייה - ושיש בהם הומור אבל אין סליחה - עזרו לה לצאת מהמשבר. "בלילה יש איזו צלילות," היא אומרת. "לפעמים אני גם אוהבת את היום. אבל לפעמים אני לא אוהבת שום דבר, לא את היום ולא את הלילה." ומי שמכיר אותה לעולם לא יתקשר אליה לפני שלוש בצהריים.
את כתב היד המקורי סיימה במשפטים: "אני קיבלתי את פרס ישראל בשנת החמישים למדינה אבל מאז הוצאתי את כל הכסף. זה לא הרבה כסף. בנובמבר הבא תיוולד נכדתי הראשונה. יקראו לה על שמי, כי אני כבר לא אהיה." אחר כך הגיעה עורכת הספר וחברתה הטובה, הסופרת אורלי קסטל-בלום, ומחקה את המשפט האחרון. "היא אמרה לי שיש כאן יותר מדי רחמים עצמיים," מסבירה רביקוביץ.
והספר נכתב מתוך רחמים עצמיים?
"כולנו חוטאים ברחמים עצמיים. התחלתי לכתוב בשלהי הדיכאון. זה היה הדיכאון הממושך ביותר שלי. היו רגעים שחשבתי שממנו כבר לא אצא, והספר הוציא אותי החוצה. נתליתי בכתיבה כמו בחבל, ופתאום הרגשתי כוח. כשאני בדיכאון, אני באפיסת כוחות מוחלטת. ופתאום היה לי את הכוח הזה לשבת ולכתוב. הרגשתי כמו ידיים חסרות שרירים שמתמלאות שרירים. ראיתי שכתיבה, בניגוד לשירה, זה דבר שדורש משמעת כתיבה, והאמת היא שהמשמעת הזו, של כתיבה יומיומית, היתה מאוד טובה לי."
ולמרות שהמשפט הסופני שנעל במקור את הספר נמחק לבסוף, נוכח המוות - ספציפי פחות - לכל אורכו. בסיפור "הנכד הבכור", למשל, רביקוביץ כותבת: "ככל שאדם מתבגר הוא מאבד סבתות וסבים, ואחר כך מאבד את ההורים, ולבסוף הוא נשאר בקו הראשון לבדו, וטוב שתהיה לו אישה טובה וחברים טובים כי משא הבדידות הוא משא כבד."
כיום, רביקוביץ אומרת, היא יודעת שלא תתאבד: "אני לא פוחדת מהמוות. אני פוחדת ממוות בחיים. אבל מאז שעידו (בנה, כיום בן 26 - א"ל) נולד, אפילו שיש לי דחפים, ברור לי שלא אתאבד, בגלל שהחיים שלי כבר לא יכולים ממש להתרוקן. אני נלחמת במחלה הזאת ולפעמים יכולה לה."
הפגישות בינינו נערכות בבית קפה קטן בפינת הרחובות מאפו ובן-יהודה בתל-אביב, לא רחוק מהבית שלה. זה מקום שהיא מרבה לשבת בו. רביקוביץ מגיעה לפגישות בחולצות חורפיות יפות, מבטיחה שתצטלם לעיתון בסוודר אדום, אולי גם תחליף חולצה במהלך הצילומים. "אני אוהבת מלבושים, יש לי תאווה לבגדים יפים," היא אומרת. "כשאני במצב רוח טוב, אני קונה בגדים." אבל לבסוף, עד שהגענו ליום הצילומים, התהפך מצב רוחה והסוודר האדום נשאר במגירה. ככה רביקוביץ כיום; צריך לתפוס אותה בשעות הטובות והססגוניות שלה. אז היא נפלאה, מצחיקה, חדה. כשהיא שוקעת, אין עם מי לדבר.
(צילום: משה שי)
אמא
"היא נעשתה חסרת ישע"
החומרים בספר, כאמור, אישיים מאוד. במקור קראה רביקוביץ לספר "חיי מיכל," על שם אמה, שנפטרה לפני שבע שנים. "בעצם כל כתיבת הספר התחילה בפירעון חוב," היא אומרת. "הייתי חייבת לאמא שלי. פתאום הבנתי שכתבתי על אבא בשירים שלי ממש בלי סוף, ואמא שלי נשארה כאילו לא נוכחת. כנראה שפירעון החוב הזה הוליד את הסיפורים האחרים, על דברים אחרים. בכל מקרה, לא יכולתי להתחיל בשום דבר אחר מלבד במוות של אמא."
מה היה הקונפליקט העיקרי ביניכן?
"אמא שלי היתה פוריטנית, וזה מה שהפריד בינינו. פוריטניות לא רק בענייני מין, אלא גם בענייני הנאות. אמא שלי לא רדפה הנאות, היתה לה מין נוכחות של נזיפה. היא הסתייגה מדברים שגרמו לי הנאה כשהייתי בריאה, ואז, כששוב הייתי במיטה, היתה חורשת את העיר להביא לי תרופות וספרים ואוכל."
בסיפור הפותח את הקובץ מתארת רביקוביץ נסיעה עם אמה ושני אחיה התאומים לקיבוץ גבע, לשם עקרו שלושה חודשים לאחר מות אביה. המעבר לקיבוץ, והניסיון להתחיל בו חיים חדשים, הותירו בה טראומה. כך היא כותבת:
מלפנים נסעה משאית הרהיטים ומאחוריה המשפחה בטקסי (מונית.( כשהגיעו לגבעה אחת לפני עפולה פרצה מיכל בבכי. בתה בת השש נבהלה, והתאומים בני חצי שנה לא הגיבו. בקיבוץ, כשפרקו את הרהיטים וסידרו אותם בחדר, התברר שטבלת השולחן נשברה. לא תוקן השולחן הזה מאז. המיטות, אחת תחתונה מוסעת בחריקה מדי לילה, ואחת עליונה, מכוסה במרבד ורוד, עמדו סמוכות לקיר הצפוני ליד השולחן.
בת השש נשארה לגור עם מיכל בחדר ולא עברה לבית הילדים. מיכל לא הקפידה על סידור המיטות ולפעמים נרדמו שתיהן בבגדים על המרבד הוורוד, מכוסות בשמיכה. בת השש לא אהבה את העזובה והרישול. כל ערב היתה מקפלת את בגדיה באופן מסודר על הכיסא...
מיכל מתה בראשית האביב, בקיבוץ אחר, לאחר שמונה שנים של שיתוק חלקי ואלם שקיבלה על עצמה כי לא היה לה עם מי לדבר. לאחר שמונה שנים היא חדלה לאכול ושמטה את ראשה לפנים. כשביקשו ממנה, מיכל תפקחי את העיניים, היא עצמה אותן בכוח. לא האכילו אותה באונס ורק מרחו את שפתיה במישרה של דבש מדולל והיו הופכים אותה מדי שעתיים כדי שלא ייווצרו פצעי לחץ. (מתוך הסיפור "קיצור תולדות מיכל("
"אני זוכרת את הבכי של אמא כשהיינו בגבעה," אומרת רביקוביץ. "היא היתה מורה והוזמנה ללמד שם, והיה בדרך בכי. אני חושבת שהיא פחדה ממה שמצפה לה. בנוסף לזה, זה בעצם היה המעשה המוחשי הראשון שהיא עשתה אחרי מות אבא. החיים שלה נחצו שם, בנסיעה הזו. גם החיים שלי. כל אורח החיים. אני לא במצוקה כלכלית, אבל העובדה שההוצאות שלי גדולות מההכנסות מאוד מפחידה אותי. ואני מרגישה מבוישת שבגילי אני עדיין חיה על חשבון אמא שלי - למרות שזה היה דבר שאמא חזתה מראש, לכן השאירה לי את רוב הכסף שלה. אם אני אאריך ימים, אמצא את עצמי מול שוקת שבורה משא הבדידות שלי השתנה מאוד לרעה. לפני כן גרנו ברמת-גן, ברחוב ז'בוטינסקי. אני הייתי די מרוצה מעצמי, ובעיקר ההורים שלי היו מאוד מרוצים ממני. זו היתה משפחה הרמונית. ופתאום, כשאבא שלי נהרג, הכל התנפץ. עברנו למקום אחר, שהיה מאוד לא מתאים לי. גם אמא שלי נעשתה אחרת, חסרת ישע. הבית הפך למבולגן, לעזובה. היתה הזנחה בבית ובעיקר הרגשה של חסר, כאילו כולנו בהמתנה לאבא שיחזור ויכניס לבית סדר. היא היתה ישנה לפעמים בבגדים, והבית היה מאוס."
בחג האהבה האחרון פירסמת שיר בעיתון, "חג אהבה בלי אמא."
"אילו היה מתאפשר לי להגיד לה היום משפט אחד, אולי הייתי אומרת לה שאני אוהבת אותה. לא אמרתי לה את זה אף פעם, אני חושבת שגם לעצמי לא אמרתי את זה בתקופה הבוגרת שלי. כשעברתי לחיפה, בגיל ,13 אחרי שעזבתי את הקיבוץ והתגוררתי אצל משפחות אומנות, כתבתי לה מכתב אהבה והוא נראה לי אחר כך כל כך נרגש, שלא שלחתי אותו. מאוד התגעגעתי אליה בהתחלה, כשהתגלגלתי בין כל המשפחות האומנות האלה, אבל גם הודיתי לה, כי היא היתה צריכה הרבה אומץ בשביל להסכים להוציא אותי מהקיבוץ. אבל לא זכרתי לה את זה מספיק בחייה".
בסיפור "סהרה באה והלכה" מתארת רביקוביץ את יחסיה המורכבים עם אמה - בין השאר את האופן שבו המשיכה האם לפרנס עד גיל מאוחר את בתה, ש"לא היה לה מקצוע מוגדר." רביקוביץ מודה כי לא הצליחה להתנתק מאמה גם לאחר הגיל המקובל. "לא עשינו את הניתוק בגלל כל מיני אילוצים, למשל שהיינו צריכות לגור יחד, וזה היה ממש נורא," היא נזכרת. "היה משהו אקסטרווגנטי בהתנהגות שלי. זה לא התאים לאמא, האופן שבו הייתי רוכשת חברים בקלות, וגם בני זוג. משהו בהתנהגות שלי לא היה לטעמה. היא לא סמכה עליי בשום נושא. תמיד חשבה - אדם שמבזבז כל כך הרבה כסף, איך אפשר לסמוך עליו. אני בכלל לא בזבזתי כל כך הרבה כסף, זה רק במושגים פוריטניים נראה לה ככה, אבל זה היה כסף שלה. היא היתה מכסה לי את האוברדראפט בלי להגיד מילה.
"דיברנו מעט. אני לא יודעת, למשל, אם היא קראה אי פעם את השירים שלי. יחד עם זה היא הקדישה לי את כל חייה וכמעט את כל כספה. היא חרדה לי. בגלל הנפילות, בגלל הגירושים, בגלל שהיה משהו לא בטוח בחיים שלי. אני חושבת שהיא היתה מתוסכלת מזה שהיא יכלה לעזור לי רק בכסף."
רק בתקופה האחרונה לחייה, מספרת רביקוביץ, לאחר שבץ מוחי שעברה, התנתקה ממנה האם כמעט לחלוטין. "היא היתה יושבת בכורסה וקוראת את עיתון 'למתחיל' מהסוף להתחלה ומההתחלה לסוף כי ממילא לא זכרה מה שקראה. היא עברה באופן די מהיר לשתיקה מוחלטת ורק מי שהתעקש הצליח לדובב אותה. היא בעצמה כבר לא רצתה יותר לחיות. יום אחד היא הפסיקה לאכול. ועידו, הבן שלי, ניסה לדבר אליה דברי אהבה. והיא לא הגיבה. ואז אמרתי לו, 'עידו, תעזוב, היא כבר התרחקה מאתנו.' כי אם היא לא הגיבה לעידו, זאת אומרת שהיא התנתקה לגמרי. כי את עידו היא באמת אהבה כמו בן".
(צילום: משה שי)
אבא
"אני מחכה שיחזור"
על אביה דווקא הרבתה רביקוביץ לכתוב. בשירים שלה קראה לו "האיש שהיה משכבר הימים אבא שלי." למרות שנגעה בשירתה גם במוות שלו, מיעטה לדבר על כך. בפרק "אבא של"... בספרה, היא כותבת:
מי מכיר את אבא של דליה? מי זוכר את אבא של דליה...? איך אפשר לזכור מישהו שמת לפני יותר משישים שנה? איך אפשר לזכור את מכנסי החאקי שלו וגרבי הברך ומצחו הגבוה ואת שירי המשוררת אלישבע שאהב ושירי חיים לנסקי? מי יכול לזכור את אבא של דליה כשעברו שלושה דורות מאז שמת, ויש לו כבר שבעה נכדים ו45- נינים, שחלקם אפילו אינם מכירים זה את זה...
בעצם נשארת ילדה מיותמת גם בבגרותך.
"אני חושבת שלא נפרדתי מהתפקיד, אבל במידה מסוימת, מי שהציל אותי זה הבן שלי. כשנולד ידעתי שהוא אדם שאף פעם לא יעזוב אותי. כמו שאבא לא עוזב את הילדים, ידעתי שגם הבן שלי בא בשביל להישאר. הוא לא אורח. כל האחרים בחיי היו אנשים שעוזבים. עד היום אני מחכה לאבא שלי שיחזור. אבא שלי היה מהנדס חשמל, ואני בחשמל לא מתעסקת. מה זה לא מתעסקת? כל דבר שקשור באלקטרוניקה, זה לא בשבילי. אני בקושי יודעת להפעיל את הווידאו, כי אני חושבת שאני בעצם מחכה שאבא שלי יבוא ויפעיל אותו.
"כשהוא נהרג לא אמרו לי מיד שהוא מת, ככה שאני לא יכולה לשים את האצבע על נקודה שבה תפסתי שאבא שלי לא יחזור. אבל אני זוכרת את היום שאבא נהרג. בדיוק הלכנו לטייל, אמא שלי ואחיי התאומים שהיו עוד תינוקות ואני. ופתאום איזו אישה עצרה אותה ואמרה לה משהו, היא מיהרה לחזור הביתה וראיתי מהומה גדולה בחצר. וסבא שלי התעלף בחצר וכולם שפכו עליו מים והוא בכה. אז הייתי בטוחה שסבא שלי נפגע בתאונה. הסתירו ממני. בעצם גיליתי את זה בסוף בעצמי. עברנו לקיבוץ ובהתחלה אמרו לי שהוא נפצע קשה ושהוא מתרפא. אז המשכתי לחשוב שהוא מתרפא. כשהיינו בקיבוץ חיכיתי שאבא יבוא ויציל אותי. יום אחד אמרתי לאיזו ילדה בקיבוץ, שאני חושבת שאולי אבא שלי מת. אז היא אמרה לי, 'מה, את לא יודעת'? האמת היא שלא הייתי לגמרי מופתעת, אבל חשבתי שיש בזה משהו לא הגון שככה אני צריכה לגלות שאבא לא חי."
מה את זוכרת ממנו?
"ההורים שלי כתבו עליי יומן. בגיל שלוש שברתי את עצם הבריח, והגבתי על זה בצורה מאוד קשה. ואבא שלי כתב שם שהפצע הגופני יתרפא, אבל הוא לא בטוח לגבי הפצע שבנפש. הוא זיהה בי כבר אז את הרגישות המופרזת."
כמו אלתרמן מול בתו תרצה אתר, כשהוא כתב לה את "שימרי נפשך."
"כן, אבל לאלתרמן לקח שנים עד שהוא זיהה מה קורה לתרצה. ואבא, כשהייתי ממש פעוטה, הוא תפס אותי נכון. הוא כותב גם על העצלות שלי, אבל הוא כותב את זה מאוד בחיבה. הוא מספר איך למרות העצלות הטבעית שלי, רקמתי מפית לחתן של בת דודה שלי."
באחד השירים המוקדמים שלך כתבת: "קווים של עשן נטו במלוכסן / ואבא שלי הכה אותי / כל העומדים צחקו למראה / מה שסיפרתי אמת ויציב".
"בגלל השיר הזה, יש כאלה שמציגים אותי כילדה מוכה. אבל האמת היא שקיבלתי מאבא מכות פעמיים בחיי. זאת היתה פשוט סיטואציה מאוד מביכה. התארחנו בנהלל אצל איזו משפחה. היתה שם ילדה בגילי ואני היכיתי אותה. ואבא שלי אמר שלא מכים מארחת, ושאני אגיד לו באיזו יד הכיתי אותה. אז אמרתי לו שאני לא זוכרת. אז הוא אמר שהוא יכה אותי על שתי הידיים. ואני חושבת שהוא באמת עשה את זה מתוך מבוכה".
משפחה
"מצולות של כאב"
האם אני מגנה את משה שטרף את נפשו בכפו? כלל וכלל לא. לפעמים אדם חייב לבחור בכל דרך שהיא כדי להשתחרר מעינויי נפשו. הוא עשה מעשה נואש ושילם על כך מחיר. הוא מת בבדידות, ללא כל נפש קרובה לידו. עברו כבר שבעים שנה, ואיש אינו זוכר את משה, לא לטוב ולא לרע. שום איש אינו זוכר אותו מלבדי, ולכן רשמתי פה את המעט מן המעט שניתן לספר עליו. (מתוך הסיפור "הדוד משה הראשון("
משך שנים נמנעה רביקוביץ מלדבר על הדוד משה, שהתאבד בירייה ושתמונתו תלויה בביתה. גם על דודתה מרים, שהיתה בת זוגו של אביה לפני אמה והתאבדה מעט לאחר שרביקוביץ נולדה, היא כותבת באריכות רק עכשיו, בספר החדש. נדמה ששני מקרי ההתאבדות הללו מטילים, מבחינתה, צל כבד על משפחתה - משפחה עם סודות, כפי שהיא מודה, "ומשפחה עם סודות היא לא משפחה בריאה."
מאיפה הצורך לכתוב על הדוד שהתאבד?
"אני מרגישה איכשהו קשורה אליו. מלבדי אף אחד לא זוכר אותו, והדוד משה היה מועד לפורענות מהתחלה כי היתה בו רגישות מיוחדת. מילדותו היה אדם קצת מסתגר. הוא רצה להיות מנהיג ציוני ורק בגלל הלחץ של סבתא שלי נסע ללמוד הנדסת חשמל. הוא נכשל בבחינות, וכנראה בגלל שהיה במרחק כזה ממשפחתו ולא היתה לו שום תמיכה, ועם ידידים היה לו קושי - הוא לא היה מתיידד בקלות ונחשב ליהיר - והיתה לו גם אהבה נכזבת לאישה נשואה - בסוף הוא ירה בעצמו. אני אספתי את הסיפור הזה שלו ועבדתי עליו כמו עבודת פסיפס. נמשכתי לסיפור וחקרתי אותו גם כי הרגשתי שאני חייבת את זה לאבא שלי, שמאוד אהב אותו. אני יודעת שהוא אהב אותו מתוך שירים שכתב. יש שורה חוזרת אצל אבי בשירים: 'אח לי היה ואיננו."'
על דודתך מרים, שאהבה את אביך והיתה זוגתו לפני אמך, את כותבת בספר שהיא קיבלה מלגה ללמוד בלונדון "ושם הכניסה את ראשה לתנור גז, והמבוגרת באחיות נסעה להביא את ארונה." את לא מזכירה איך כל זה השפיע על אמא שלך ועלייך.
"היו שנים שהסתובבתי קצת אשמה בגלל המוות של מרים. התחושה היתה שהיא לא הצליחה להתמודד עם האושר של אבא ואמא שלי כשנולדתי. אמא, ברוב תמימות, כתבה לה ותיארה לה את הדברים. אני לא יודעת מה אמא שלי חשבה על מרים כל השנים, לא דיברנו על זה אף פעם. אני רק יודעת שיש מכתבים שאחותה כתבה לה ויש בהם הרבה מרירות. יותר מזה אני לא רוצה לפרט. זו היתה פשוט טרגדיה, משום שלא היו בה אשמים."
הטרגדיות המשפחתיות האלה השליכו עלייך?
"אני יודעת שבמשפחה שלי זה קרה, ומשום כך אולי זו בעיניי אפשרות יותר לגיטימית. אני חושבת שיש מצולות של כאב שלא כל אדם מגיע אליהן, אבל ברגע שאדם מגיע אליהן הוא יודע שהן יחזרו כל ימי חייו."
מתי איבדת לראשונה את הרצון לחיות?
"אני לא יכולה לדבר היום במושגים של אובדן הרצון לחיות. אני זוכרת שבקיבוץ היתה לי בפעם הראשונה הרגשה שאם לא יוציאו אותי משם, אני אמות. המחלה עצמה התחילה בגיל .27 פתאום היתה לי תקופה ממושכת שבה חייתי בסבל רצוף, יום אחרי יום אחרי יום. בהתחלה הסתרתי את מצבי, אמרתי שיש לי דלקת פרקים. רק בפעם האחרונה, בנפילה האחרונה, הבנתי שאני אישה חולה."
דיכאון
"כמו צוללת שמגיחה"
כוכי רוצה לרזות, סימי רוצה לרזות, כל הצוות רוצה לרזות, ורק החולים משמינים מחוסר תנועה ומהרבה אוכל מטוגן. הם מקבלים חמש ארוחות ליום אבל יותר מדי לחם וריבה... כל הלילה תורן המשמרת עובר בחדרים עם פנס לבדוק שאין מתאבדים במחלקה, בינתיים הוא מעיר את הישנים אבל הוא לא נותן להם להתאבד. כל יום שלישי יש ביקור רופאים בשמונה ומשנים לחולים את התרופות אם צריך... מי שהשתפר אומרים לו, התקדמת יפה, אולי בעוד חודש נשלח אותך להוסטל. (מתוך הסיפור "עופרה("
דווקא בסיפורים שנוגעים בהתמודדות עם האשפוז יוצא ממך הומור.
"במבט לאחור, הדמויות שם היו גרוטסקיות בעיניי, בעיקר הדמות של אם הבית שהיתה פורצת לחדר וצועקת 'לקום לסדר את המיטות, לקום לסדר את המיטות,' ואני לא הבנתי את הצירוף הזה - כי לקום זה מספיק קשה, למה גם לסדר את המיטה?
"לאנשים לא טוב שם. אני חושבת שבבתי חולים לחולי נפש לא ממש מטפלים באנשים אלא מתחזקים אותם. אין מקום שבו כל כך משתלטים על חולים כמו בבית חולים לחולי נפש. למשל כשאדם לא יכול לישון, אומרים לו 'תשכב במיטה ותנסה לישון.' חולה - לפחות חולה דיכאון - יודע מה טוב בשבילו."
מה טוב בשבילך כשאת בדיכאון?
"ללכת עם הדיכאון ולא נגדו, כי דיכאון גם משרת משהו; זו תקופה של צבירת כוחות. בהתחלה אני שוכבת ולא רוצה לעשות כלום, מחכה שהזמן יעבור. משלב מסוים, כשאני מצליחה להתרכז, מה שאני רוצה לעשות זה לקרוא."
מה קורה לך כשהמחלה תוקפת?
"הרגשה של כאב שאי-אפשר להפסיק אותו. אנשים לפעמים מתבלבלים, אבל אני לא מאבדת קשר עם המציאות. יש סימפטומים קבועים כשזה בא; אני נעשית נורא קמצנית, ואין לי איך להעביר את הזמן. אני פשוט מרגישה חסרת תקווה. ואז, יום אחד, אני יוצאת מזה כמו צוללת שמגיחה מתוך הים. יום אחד זה פשוט נעלם. פתאום אני מסוגלת להתאפר. ואני פתאום רוצה לבשל, ואני רוצה לקנות בגדים כמובן. ואני רוצה שוב לקנות את הליטוגרפיה של שאגאל שראיתי פעם בחנות עתיקות. אלה הסימנים. אבל אני כל הזמן צריכה להיזהר שזה לא יחזור. אני לא נפגשת עם אנשים שיכולים לפגוע, ולעומת זה אני מאוד מתקרבת לאנשים שעושים לי תחושה טובה. יש לי קבוצה של חברים שאני מאוד אוהבת."
היית מצרפת את עצמך לשורת היוצרות שהתמודדו עם דיכאון, כמו וירג'יניה וולף, סילביה פלאת, רחל?
"מה שקרה לרחל זה לא רק המחלה; זה גם שבודדו אותה בגלל המחלה. וזה כמעט כמו גזירת גורל שרחל מתה בדיוק כשהייתי בגיל שהבן שלי נולד, ואני כאילו קיבלתי עוד פרשת חיים נוספת במתנה, כי אם עידו לא היה נולד, יכול להיות שהייתי מתה. אני חושבת שרחל תפסה בדיוק כמוני את עניין הילד. היתה לה מחלה גופנית, בשונה מהמחלה שלי, וזו לא מחלה שניתן היה לעצור אז, אבל ייתכן שאם היה לה ילד, היא לא היתה כל כך מרת נפש. מקובל לחשוב שאמנות מקורה בכאב. אני חושבת שאמנות מקורה באיזו רגישות שהיא גם פתח לכאב. וזה אולי מה שמשותף לנו. ביני לבין רחל אני רואה קרבה. אני רוצה להיראות כממשיכה שלה. אני חושבת שהקרבה בינינו היא גם במחאה. אצל הרבה משוררות אני מוצאת תלונה ותחנונים ובסוף זה מתגלגל לרחמים עצמיים. אצל רחל זה מתגלגל למאבק, אפילו כשהיא כותבת את 'אשתו' היא כותבת בכוח."
כמשוררת, רביקוביץ חשה כי אהבת הקהל לאו דווקא פינקה אותה. "העובדה שאני משוררת מוכרת היתה בעוכריי," היא אומרת, "משום שבארץ יש עדיין תרבות מאוד מצ'ואיסטית. גברים לא כל כך אוהבים אישה מצליחה. אני חושבת שיש גברים רבים שלא ייצרו איתי קשר דווקא בגלל ההצלחה שלי. אני אתן דוגמה לא רומנטית. פעם אמרה לי מישהי שיש קבוצה שמאוד מעריצה אותי. אז אמרתי, המזגן שלי מקולקל, אולי מישהו יכול לבוא לתקן אותו? אף אחד לא קם. ההערכה אליי כמשוררת לא מתורגמת לחום של חולין. אני לא מחפשת הערצה. אולי להפך. הערצה מפחידה אותי. מה שאני מחפשת זה ידידות של כל יום. ואהבה."
מפתיע לגלות את הפער הזה בין העוצמה שלך כמשוררת והחולשה כאישה.
"משום שאין שום קשר בין כוח חיות לבין כוח השירה. כל חיי חתרתי לאהבה; זה המקום שכולנו רוצים להגיע אליו. חתרתי, ולא תמיד הגעתי. היו גברים שבנקודת הזמן ההיא היו מאוד משמעותיים לגביי, אבל זה חלף עם הרוח."
מה הלקח?
"שאני פשוט לא בחרתי גברים נכונים. כי אני חושבת שחסר לי המנגנון של הבחירה הנכונה. אני תולה את זה בזה שלא היה לי אבא שישנן לי את ההבחנה הזאת בין טוב לרע. אני חושבת שיש לי הרבה מקרים של טעות בזיהוי, שאני מכירה מישהו ולא תופסת אותו בצורה נכונה. ופתאום המראה מתבהר לי ואני רואה שזה לא האיש שחיפשתי. ובדיעבד אני נוזפת בעצמי על הטעויות בשיפוט. אני חושבת שכיום אני הרבה יותר זהירה ממה שהייתי. בשום מקום עוד לא מצאתי מישהו שיהיה ברמה של אבא שלי. זו הדמות שאני מחפשת. שזה אומר קודם כל אידאליזם, ושנית, יושר מוחלט. הרבה נכונות לתת. תראי, חיי המשפחה שלי, ההורים שלי, היו כל כך הרמוניים, שזה לא פלא שקשה לי למצוא."
יכול להיות שאת פשוט תקועה בתסביך אדיפלי?
"ודאי שאני תקועה בתוך אדיפוס. את מכירה אישה שלא תקועה בתוך אדיפוס? אני חושבת שמה שהיה מיוחד באבא שלי זה שהוא בא מתרבות אחרת. מישהו שלא גדל בארץ. מישהו שבילה תקופה ארוכה בנתינה תרבותית. כי יש משהו בגברים הישראלים שהוא פשוט לא תרבותי. אם יש לי איזה מסר לאחיותיי הנשים זה, תחפשו את אבא שלכן, אבל יותר בזהירות, כי קל מאוד לטעות בזיהוי."
אהבה
"מישהו שיכבה את האור"
הלילה, אחרי זמן כה רב שבו אני חולמת רק על שנים רחוקות, ובהן אני בת שש-עשרה ובת שלושים, ואני מטיילת בלונדון ומאכילה יונים - פתאום חלמתי חלום יוצא דופן. חלמתי שאשתו של עלי מתה או התפוגגה ואני מנסה לחזור אליו. זה היה חלום עצוב. חזרתי אל עלי רק בלית ברירה. עלי אינו אהובי, אבל אני אחוזת חרדה ומחפשת לי בית חם וגבר שיכבה את כל האורות בדירה לפני שנלך לישון.
עכשיו אני מסתפקת במעט שבמעט. זה היה חלום קשה והיתה לי מין הרגשה כפולה שאני רוצה לחזור אל עלי רק לעת מצוא, רק לשעה קלה. אני אשכב לידו ערה בלילות ירח ואחלום על מישהו אחר שאהבתו כגלי ים רוגשים. (מתוך הסיפור "ברירת מחדל("
אם את מחפשת כיום גבר שיכבה את האור בדירה לפני שאת הולכת לישון, לא מפתיע שהסיפור נקרא "ברירת מחדל."
"אני חושבת שיש פשרה. אנשים מחכימים במשך הזמן, מבינים שאין בעל אידאלי. אני מוצאת באנשים מעלות שלא הייתי רואה בהם קודם. גם בגברים שעזבתי. זו ראייה אחרת, הראייה שלי היום. אני רוצה היום מישהו שיכבה את האור, אבל, כמובן, שלא יהיה עגלון.
"בדיעבד אני מצטערת על כל מיני עזיבות שעזבתי. הבדידות קשה, אבל את זה מגלים במאוחר. בזמנו הפרידות היו אירוע שמח. בהתחלה יש התרוממות רוח. אחר כך את מבינה שבעצם את לבד. זה כמו כשאת נופלת ממטוס; בהתחלה את באוויר, אחר כך באה הצניחה לקרקע וההתרסקות. לי קשה עם הלבד. יש נשים שאומרות שיותר טוב להן לבד. אני יותר טוב לי לא לבד. ואני חושבת שאולי לא נורא להתפשר ובפנטזיה להישאר עם גלי הים הרוגשים."
רביקוביץ נישאה פעמיים - לסופר יוסף בר יוסף וליצחק לבני, שאיתו היא עדיין בקשרי ידידות. את בר יוסף, היא נזכרת, הכירה בכסית. "זה היה מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא, בת 18 וחצי, והתאהבתי בו מיד. אני זוכרת שאחרי הפגישה הראשונה הלכנו לים, וברחוב פרישמן כבר הייתי מאוהבת. נישאנו אחרי שנתיים. התחתנו על הגג של משפחה שגרתי אצלה בשכירות בירושלים. ומה שאני זוכרת מהחתונה על הגג זה השקשוק של מקלות הכביסה על החבלים."
את לבני היא מעדיפה כפי שהוא כיום, ולא כבעלה. "הוא היחיד שרואה ומקבל אותי כמו שאני. אנחנו הרבה יותר חברים מכפי שיכולנו להיות כשהיינו נשואים. אני חושבת ששני הגברים שהתגרשתי מהם הצליחו יותר ממני בנישואים השניים. אני חושבת שאולי זה שוב האופי האנרכיסטי שלי, שלא כל כך סבל מסגרות."
היתה לה אהבה קצרה וסוערת עם הסופר ובמאי הקולנוע האיראני אברהים גולאסטן ")זו היתה אהבה יפה, סוערת. מהסוג המעצב(" והיא חיה 13 שנה עם חיים קליק, שהיה צעיר ממנה ב18- שנה. כשהכירו הוא היה חייל ואחר כך סטודנט למשפטים. היא היתה בת 41 כשילדה את בנם עידו. כשנפרדו החל מאבק משפטי קשה על עידו, שהותיר משקעים מרים. לפני כמה שנים ניהלה רומן עם תא"ל בדימוס, גבר נשוי. הפרידה ממנו ריסקה אותה, והיא מתייחסת אליה גם בספר החדש. על הרומנים עם גברים נשואים היא אומרת כעת: "זה משהו שלא הייתי חוזרת אליו, ואני גם רוצה להזהיר את הדור הצעיר שזה פשוט מקור למכאובים, כי אדם נשוי ברוב המקרים שייך לאישה אחרת. הוא לא מחפש הרפתקאות מבחוץ כי חסר לו משהו בבית, הוא מחפש הרפתקאות כי חסר לו משהו מתוך עצמו, וברוב המקרים האישה השנייה שבחוץ נעזבת."
את עדיין בחיפוש מתמיד?
"בסך הכל אני הרבה יותר מאושרת כשאני בזוגיות. אני חושבת שמאז אבא של עידו לא היתה לי אהבה ששווה להזכיר. נכון שהחיפוש אחרי אהבה הוא חיפוש מתמיד, אבל אני חושבת שהיום החיפוש שלי כבר לא נואש. בואי נגיד שאני בהמתנה לא נואשת. אני חושבת שלהזדקן בבדידות זה דבר מאוד קשה. זה אחד הכישלונות שאני מסמנת בחיי."
פוליטיקה
"רחמנות על כולם"
רביקוביץ אינה עובדת כיום לפרנסתה. "אני חיה קצת ממענקים, קצת מפרסים, אבל בעיקר מהעיזבון של אמא שלי," היא מודה. "המצב של המשוררים והסופרים בארץ לא טוב, יש לי חברה שהיא ממש סופרת מהמעלה העליונה והיא נמצאת בקשיים כלכליים נוראיים. אני חושבת שזו בושה למדינה שהדבר הזה קורה. אני מתייחסת לכישרון ספרותי כמו אל מחצב טבע. אם יש מישהי שהיא ממש גביש בדולח, אז לא ייתכן שהיא כל כך תסבול מקשיים כלכליים. המזל שלי הוא שאמא שלי השאירה לי מספיק כדי לחיות. ברגע זה אני לא במצוקה כלכלית, אבל העובדה שההוצאות שלי גדולות מההכנסות מאוד מפחידה אותי. ואני מרגישה מבוישת שבגילי אני עדיין חיה על חשבון אמא שלי – למרות שזה היה דבר שאמא חזתה מראש, לכן השאירה לי את רוב הכסף שלה. החיים שלי כרגע נוחים אבל התחזית לא טובה. אם אני אאריך ימים, אמצא את עצמי מול שוקת שבורה. זה עושה אותי לא שקטה."
את מסיקה מזה משהו כולל יותר לגבי מצב השירה או התרבות בישראל?
"אני יודעת שתמיד מתלוננים על זה, אבל אני חושבת שיש לנו בהחלט דור המשך. קוראים שירה הרבה יותר ממה שידוע. יש נערות שפשוט עוצרות אותי ברחוב וזה ממש מביך אותי. מי שאוהב שירה וספרות הוא תמיד במיעוט, אבל המיעוט הזה הוא מיעוט מאוד איתן. זה נדחק לשוליים רק אצל הפוליטיקאים. אני חושבת שהממסד הפוליטי, אם הוא לא אדיש לאמנות, אז הוא פשוט עוין אותה. למשל, הגברת שרת התרבות היא בעצם יותר שרת הספורט. זה מוזר שיש לנו שרת תרבות שפשוט סטרה לבנאדם ברחוב. אולי זאת התרבות שהיא מנחילה לאנשים. לימור לבנת מייצגת בעיניי בעיקר גרוטסקה. אם האישה הזו יכולה להיות שרת החינוך, אז כל אחד יכול. היא אישה גסה וכוחנית. אבל אני לא מצטערת רק על דלות המשוררים. לדעתי צריך לעזור בכלל למגזרים חלשים. כיום, יותר משאני עסוקה בבעיה הישראלית-פלסטינית, אני עסוקה בנושאים הכלכליים. מאוד הערכתי את ויקי קנפו. היתה בה עוצמה."
לאורך השנים עברת תפנית פוליטית חדה. כתבת את "עמק דותן" ואת "סיירת שקד" הביטחוניסטיים, ובהמשך הצטרפת לגרעין הקשה של השמאל הישראלי.
"כשכתבתי את הפזמונים האלה עוד לא ממש חשבתי. רק אחרי מלחמת ששת הימים הדברים התחדדו. כשהיו לי כוחות נרתמתי לעניין. אני מרגישה קרבת נפש לאנשי 'יש גבול.' כשאני לא חולה, אני איתם. כשאני רואה מה קורה בין חיילים לפלסטינים במחסומים, כואב לי משני הצדדים. אני יודעת שיש מקרים מאוד קשים. מצד שני, אני באמת מרחמת על החיילים במחסומים, כי אני יודעת כמה קשה להם. בקיצור, רחמנות על כולם, ואין למי להצטרף. קשה לי להודות בזה, אבל ברגע זה אני מרוצה משרון. יש בו חוזק פנימי עם פיקחות. הוא עכשיו שובה את לבי. אולי אף אחד מלבדו לא יוכל לעשות את מה שהוא עושה."
בסיכום שנה בטלוויזיה אמרת: "יש לי הרגשה שאין לי שום חלק במדינה הזו, שיש פה סכסוך מתמשך שאני לא חלק ממנו ושאני מוכנה בכל שעה לעזוב אותה."
"אני חושבת שהגזמתי. אני לא מוכנה לעזוב את המדינה. היא ביתי היחיד."
מה היו התקופות המאושרות ביותר בחייך?
"התקופות המאושרות היו עד גיל שש, ואחר כך היו הבזקים. הגידול של עידו היה החוויה המאושרת הכי ממושכת שהיתה לי. גיליתי את הנצח. אני חושבת שכל מי שיש לו ילדים, יש לו חלק בנצח."
חזרת עכשיו מביקור אצלו בארה"ב. הראית לו את הספר?
"לא. אני חושבת שהוא לא יאהב אותו."
בגלל החשיפה?
"גם. אבל אותי הספר ממלא חדווה. וגם יראה."
יראה ממה?
"מהביקורת. אני יודעת שיכתבו שהשירה שלי יותר טובה מהסיפורים שלי, ואני לא יודעת איך אני אתמודד עם זה".
לפנייה לכתב/ת 
