שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הנוקאאוט
    90 שניות אחרי שהאגרוף המדויק ההוא פוצץ לו את הלסת ואת ההכרה, עידו פריאנטה קם וחיבק את המאמן שלו. רק אז הבינו הצופים שהוא לא מנסה להתנחם בזרועותיו: הוא מנסה להילחם בו. עכשיו, כשכל זה הוא רק חור בזיכרון שלו, פריאנטה - מלוחמי ה־MMA הגדולים בישראל - מסביר לרם גלבוע איך מתמודדים עם טיל לחיבורים. חלק ראשון

    בספורט שבו רוב הניצחונות לוקחים אותך רק חצי צעד קדימה ורוב ההפסדים גוררים אותך שני צעדים אחורה, הקלישאה אומרת שהקרב הכי חשוב בקריירה של לוחם הוא הקרב הבא שלו. אבל עידו פריאנטה, לוחם במשקל קל עם רקורד של 17 קרבות MMA מקצועניים, זכה בעשר השנים שלו בענף בחגורות אליפות מקומיות בארץ ובחו"ל; הוא נלחם באמריקה נגד מדורג בעשירייה הראשונה בעולם, מול יותר מ־40 אלף צופים; הוא גם נכנס לקרב מצולם תחת עיניו של דיינה ווייט, נשיא ארגון ה־UFC. אז אם לא מתעקשים על קלישאות, מה שחיכה לו ב־1 באוקטובר היה רק עוד קרב.

     

    זה היה אירוע של התאחדות Dog Fight, שמפיקה היום את אירועי ה־MMA הגדולים ביותר בישראל. היריב של פריאנטה, למעשה מחליף של הרגע האחרון, היה צרפתי לא מוכר בשם סיידינה סק. כולם - כולל אני, מעמדת הפרשן של ערוץ "ספורט 1" - חשבו שהישראלי ייקח אותו לקרקע ויכניע אותו שם תוך סיבוב. גג שניים. סק, ואני בטוח שזה לא מפתיע אתכם, חשב אחרת. שתי דקות ושבע שניות מתחילת הסיבוב הראשון הוא שלח אגרוף שהעניק לפריאנטה, לראשונה בחייו, את חוויית הנוקאאוט.

     

    זה לא היה סתם נוקאאוט. הוא הותיר אלף צופים באמפי ווהל בדממה מוחלטת, ועירפל את ההכרה של פריאנטה למשך דקות ארוכות. המצלמות תיעדו אותו מנותק לגמרי מתחושת מקום וזמן, לא בטוח אם הקרב עדיין נמשך. שבור. מבולבל. מי שנכח באמפי, או ראה את זה בשידור חי, לא ישכח. חוץ מפריאנטה עצמו, האדם היחיד שהיה שם ולא זוכר כלום.


    צילום: אייל טואג

     

    קשה להסביר איזה נזק עשתה בדיוק הפצצה של סק, כי גם אחרי כ־150 שנות איגרוף מודרני ורפואה מודרנית, הדעות עדיין חלוקות לגבי הגורם המכריע באיבוד הכרה ממכת אגרוף. אבל ידוע בוודאות שנקודת הפגיעה וזווית הפגיעה משפיעות אפילו יותר מהעוצמה, כך שאם ניקח לדוגמה הוק שמאלי שפוגע בחדות בצד ימין של הסנטר, הוא יזיז את הראש שמאלה במהירות שרוב המומחים מסכימים שהוא לא אמור להסתובב בה. עכשיו יכול לקרות כל אחד מהדברים הבאים:

     

    1. האנרגיה מהמכה, שמועברת מהסנטר אחורה אל העצם התחתונה של הלסת, יוצרת עומס אדיר בקבוצת העצבים שממוקמת מאחורי מפרק הלסת. המוח מצידו אומר "תודה, הבנתי", ועושה ריסטארט למערכת. התוצאה הרווחת: עילפון שמלווה לעיתים בקשיון שרירים.

     

    2. המוח, שצף בתוך נוזל מגן, עובר ניעור בעקבות החבטה והתזוזה המהירה של הראש. זרימת הדם אליו משתבשת, והוא נחבט בדופנות הגולגולת. במקרה של אותו הוק שמאלי לסנטר, אפשר להניח שהצד האחורי ימני יהיה זה שייחבט הכי חזק: בעקבות הפגיעה הביו־מכנית ישותקו ממברנות וסינפסות. סופה אלקטרונית תעבור על המוח, והפיזיולוגיה שלו תשתנה באופן זמני. זה יכול להוביל להרס רקמה, אבל ברוב מוחלט של המקרים לא יהיה נזק מבני של ממש. מה שכן, למחרת צפויים חתיכת כאב ראש וטופס שכתוב עליו "זעזוע מוח" בכתב לא ברור.

     

    3. הנוזלים בתעלות האוזן מתערבלים מגל ההלם. אם אתה עדיין בהכרה, שיווי המשקל שלך הולך לעזאזל.

     

    4. במקרה הכי גרוע, מספיק אנרגיה ממשיכה לנוע לאחור עד גזע המוח - האזור ששולט על תפקודים בסיסיים כמו הפעלת שרירי הנשימה, תנועת האישונים ועצירת השתן. זה החלק שצריך להפסיק לפעול כדי שתוכרז הלכתית כמת.

     

    לא משנה איזה מהתרחישים התממשו, השניות שהובילו למכה האחרונה יאבדו כנראה לנצח. למוח דרושות שנייה או שתיים כדי להקליט זיכרון, והחבלה קוטעת את התהליך הזה. לגבי המשך הערב שלך, זה תלוי: אם המכה גרמה רק לתקלה קטנה במחשב, תהיה בחזרה על הרגליים תוך פחות משלוש שניות (למרות שבינינו, עדיף לך להישאר על הקרשים. זעזוע מוח שני בפרק זמן קצר זה עסק מסוכן). אבל אם הטראומה היתה רצינית, תאבד את ההכרה לחלוטין וגם לא תזכור את הדקות שעברו עליך אחרי שהתעוררת מול הפרצופים המודאגים של השופט והמאמן שלך והקהל.

     

    לעידו פריאנטה היה יותר מתקלה קטנה במחשב.


     

    כל הג'אב הזה

    אם אתם תוהים מה גורם לאדם להיכנס לזירה עם לוחם מאומן שמנסה לשלוח את ההכרה שלו לאיבוד, כדאי שתדעו שזה לא קורה בדרך כלל

    בן לילה. בניגוד לפרופיל של המתאגרף הממוצע, לוחמי MMA מגיעים מרקע סוציו־אקונומי מגוון, ומצוקה כספית היא לאו דווקא מה שמושך אותם פנימה. למען האמת, רובם בכלל לא קמים ומחליטים יום אחד ללכת להיות לוחמים. אנשים מסוימים, אחרי שיתאמנו מספיק זמן באמנויות לחימה, פשוט ירצו בסופו של דבר לבחון את היכולות שלהם. זאת המהות של קרב זירה, וזה מה שכל כך קשה לשונאי ספורט מגע להבין. יותר משאנחנו מביטים בשני אנשים שמרביצים אחד לשני, אנחנו צופים בשניים שבוחנים את עצמם אחד מול השני. זה אלתור על בסיס שנים של אימון: הסטת ראש אל מול הג'אב שלך, ואז אני חוזר עם קרוס. אתה הופך אותי מעליך, ואני תופס בדרך בריח רגל. כמו ג'אז, רק לא מעצבן.

     

    עידו פריאנטה התחיל להתאמן בקראטה גוג'ו ריו בגיל שבע, במהלך שליחות של הוריו באקוודור. כעבור שלוש שנים, כשהוריו חזרו לארץ והתיישבו בכפר סבא, הם מצאו מאמן ישראלי שהמשיך להדריך אותו. בגיל 16 הוא התחיל לצפות בשידורי ה"בושידו" המיתולוגיים של ערוץ הספורט; כמו רוב הצופים באותו זמן, הוא לא הכיר את התחום מספיק בשביל להבחין שהקרבות מבוימים כמעט לחלוטין. אבל בהפוך על הפוך - ואגב, בדיוק כמו חלק לא מבוטל מאמני הלחימה בארץ - הוא קיבל רושם כללי נכון: לוחם שלם הוא כזה שיודע לא רק להיאבק בעמידה, אלא גם להטיל ולהכניע על הקרקע. ומכיוון ששיטת ההטלות וההכנעות הטובה ביותר שיכולת ללמוד בישראל של לפני 15 שנה היתה הג'ודו, הוא שילב אותה באימוני הקראטה שלו. 

     


     

    רוב לוחמי ה־MMA של היום נכנסו לתחום אחרי שמישהו הביא להם קלטת של אחד מאירועי

    ה־UFC הראשונים. פריאנטה היה חייל בן 19 כשמישהו הביא לו קלטת של UFC II, שנערך שנתיים קודם לכן. זה עדיין היה ענף מחתרתי למחצה שבו הכל מותר; לא היו קטגוריות משקל, והלוחמים שהגיעו לגמר נלחמו ארבע פעמים בערב אחד. בקלטת נראה בחור ברזילאי צנום בשם רויס גרייסי, אלוף האירוע הראשון, לוקח לקרקע קראטיסט יפני, לוחם קונג פו אמריקאי, ג'ודוקא הולנדי ואלוף עולם בקיקבוקסינג - כולם גדולים ממנו בהרבה - ומכניע אותם אחד אחרי השני. פריאנטה, ששקל אפילו פחות מהברזילאי, בילה את השנים האחרונות באיתור, שיפוץ ושימור טכניקות שיעבדו גם על יריבים גדולים וחזקים ממנו. נראה לו שהגרייסי הזה עלה על משהו, והוא רצה גם. מכאן והלאה כללה תוכנית האימונים שלו גם ג'יו־ג'יטסו.

     

    שנה אחרי השחרור הוא טס לנברסקה כדי להתאמן אצל מאמן גוג'ו ריו אמריקאי שמאחוריו רקע מרשים גם באיגרוף ובג'ודו. פריאנטה נכנס לתחרויות ג'ודו מקומיות בנברסקה, ובדרך כלל ניצח בהכנעות. ואז - היות שזאת נברסקה ואף אחד לא מסתכל - המאמן שלו הקפיץ אותו מחגורת ג'ודו כתומה לחומה, כדי שיוכל לרכוש ניסיון מול מתחרים רציניים. אבל הג'ודו היה רק הדרך. היעד עוד ישתנה במהלך השנים.

     

    מישהו שראה את אחד מקרבות הג'ודו של הלוחם הישראלי הזמין אותו להתחרות לראשונה ב־MMA, בזירה מקומית בשם Gladiators, בקיץ של שנת 2000. היריב היה לא מוכר, מתאבק בשם ארון ג'רום שחיפש שותף לקרב הבכורה שלו. פריאנטה הודיע לאמרגן Gladiators, בטלפון, שיתייצב במועד שנקבע. האמרגן, שראה אותו לראשונה ממש לפני הקרב, העיף מבט בוחן בבחור הרזה עם הראסטות. ואז הוא שאל אותו, רק ליתר ביטחון, אם הוא לא מתכנן במקרה להירצח בזירה. ובכן, הוא לא תכנן: 59 שניות אחרי הצלצול הראשון תפס פריאנטה את ג'רום בבריח. האמריקאי לא הספיק להיכנע לפני שהשופט הפריד ביניהם, ולבסוף דרש קרב חוזר. שם כבר היה ג'רום זה שנעצר על ידי השופט לפני שיגרום ליריב נזק מיותר. 

     

    קרב שלישי ומכריע נקבע לדצמבר 2000. בדרך אליו אסף פריאנטה עוד ניצחון - בנוקאאוט טכני, ובזירה חשובה יותר מ־Gladiators - והגיע למפגש האחרון עם ג'רום חדור ביטחון עצמי. וזה חרב פיפיות, הביטחון העצמי הזה. אתה צריך הרבה ממנו בשביל לטפס לזירה; יותר מדי ממנו ישלח אותך לקרשים. במקרה הזה פתח פריאנטה באגרסיביות, אבל ג'רום ניצל את המצב כדי להשחיל מכה סופר־מדויקת. בום. לאתחל כעת?

     

    זה היה הכי קרוב לנוקאאוט שפריאנטה ספג עד אז. הוא נפל, המום אבל עדיין בהכרה, כשג'רום קפץ עליו כדי לגמור סיפור במכות. השופט הפריד גם הפעם. "אבל אתה יודע", הוא אמר לי החודש כשסיים לשחזר את הסיפור הזה, "זה לא משנה כמה פעמים אתה נופל. משנה כמה פעמים אתה קם". אז הוא קם, והבטיח לעצמו שימשיך להילחם עד גיל 30, ואז די.

     

    לא חסרו לו יריבים אחרים. אחרי ארבעה ניצחונות רצופים הוא קיבל הזדמנות להילחם על התואר של Gladiators במשקל קל; הוא ניצח בקרב בהחלטת שופטים והוכתר כאלוף. זה הגיע בדיוק בזמן: העבודה שלו הסתיימה, כמו גם האשרה שלו, והוא נאלץ לחזור לארץ. חגורת האליפות ההיא תלויה עד היום במכון שלו, מול זאת של "דזרט קומבט" הישראלית.

     

    ככה הפך עידו פריאנטה ללוחם. הוא לא רצה להוכיח שום דבר: רק לבחון. 


     

    ריאליטי צ'ק

    שש וחצי שנים אחר כך היה פריאנטה במקום אחר בחיים. כמעט בן 30, עומד להינשא, עם חגורה שחורה בג'יו־ג'יטסו ברזילאי - האמנות שבה התמחה רויס גרייסי - והשבח לאל, בלי ראסטות. הוא נחשב לאחד מחלוצי ה־MMA בישראל, והקרדיט המצטבר שלו רק גדל אחרי שחבר למאמן איציק פרנקו משיטת "לחימה משולבת" כדי להקים קבוצת לוחמים שביססה את עצמה כמובילה בארץ.

     

    ערוץ "אגו טוטאל", שהושק ב־2007 והוקדש לקרבות זירה, הגיע בול בזמן בשביל פריאנטה. הוא בדיוק השיג שני ניצחונות חשובים: אחד בזירת MMA בארה"ב, והשני על היריב הגדול ביותר שלו בארץ, מאמן הג'יו־ג'יטסו משה קיץ. באופן טבעי, מנהלי אגו טוטאל החליטו להפוך את פריאנטה לנער הפוסטר שלהם. חבר'ה שהתחילו לפתח עניין בתחום - וזה עניין שהתפתח ממש במכפלות, מאזוטריה ספורטיבית לענף שממלא אולמות - ראו את פריאנטה בטלוויזיה, ובאופן טבעי הלכו להתאמן אצלו. הגיל שבו הבטיח לעצמו לפרוש נראה כמו זמן הגיוני לעשות את זה.

     

    אבל אז הגיעה הצעה. ג'ייק שילדס, מתאבק ולוחם ג'יו־ג'יטסו ברזילאי שמדורג בעשירייה הראשונה בעולם במשקל בינוני־קל, חיפש יריב לאירוע ענק בקולוסאום הפתוח בלוס אנג'לס. מפיקי האירוע ראו את פריאנטה מנצח את הקרב האחרון שלו, והמליצו עליו. אלא שהיו סיבות נוספות, פחות מחמיאות, לעניין שהביעו בו. שילדס, לוחם מצוין אבל קצת אפור, עמד אז לפני חתימה על חוזה קרבות גדול. הוא לא חיפש אתגר מהותי, רק מוצא להדגמת היכולות שלו. פריאנטה היה לוחם לא מדורג בקטגוריית משקל נמוכה יותר, ועל הנייר לא היה לו מה לחפש מול שילדס: שניהם מתמחים בקרקע, אבל האמריקאי נחשב ליותר טוב במישור הזה. מעבר לזה, החסך העיקרי של לוחמי MMA ישראלים הוא בתחום ההיאבקות, המשפיע העיקרי על היכולת לבחור היכן ייערך הקרב: בעמידה או על הקרקע. שילדס מתאבק מגיל תשע.

     

    MMA הוא ספורט נפיץ. זה לא מקרה שקשה מאוד למצוא לוחמים ותיקים שהם בלתי מנוצחים: אגרוף אחד, בריח אחד, יכולים להטות קרב חד־צדדי לצד השני. אבל לשילדס היה מוניטין של לוחם מתודי. הוא גיהץ וכיווץ את ששת היריבים האחרונים שלו בדרך שלא הותירה להם שום סיכוי לשלוף מכה או נעילה משנות־עלילה. הוא נצמד ליריב שלו כמו דבק מגע, קרוב מכדי לספוג, גורם לו להיראות רע במקרה הטוב ולהיכנע במקרה הרע. אבל פריאנטה הסכים לקרב. למעשה לא היתה כאן אפילו התלבטות: היה לו המון מה להרוויח מניצחון, וכלום לאבד במקרה של הפסד. כלומר, אנחנו אולי נגיד שהוא היה עלול לאבד את ההכרה שלו, אבל בגלל זה הוא לוחם ואנחנו לא. 

     

    האירוע נקרא K1 Dynamite! - במקור היו שני סימני קריאה - והוא הועבר בשידור חי בערוץ הכבלים Showtime, בזמן שבקולוסאום עצמו שברו יותר מ־40 אלף צופים את שיא הנוכחות באירוע MMA בארצות הברית. עידו פריאנטה, עטוף בדגל ישראל, נגד ג'ייק שילדס.

     

    הסיכוי היחיד של פריאנטה בקרב הלא מאוזן הזה היה לייצר נזק במה שנקרא "סטרייקינג", עבודת ידיים ורגליים יעילה בעמידה; שילדס לא ידוע כסטרייקר. ונכון שפריאנטה לא ידוע בכלל, אבל הסטרייקינג שלו החל להשתפר תחת ניצוחו של איציק פרנקו המנוסה, כך שהמטרה שלו היתה לפגוע בעמידה ולהימנע בכל מחיר מהקרקע. זה עבד נפלא במשך משהו כמו 15 שניות, אבל אז נצמד אליו שילדס והוריד אותו למטה. שתי דקות אחר כך, עם הזרועות של שילדס סביב צווארו, פריאנטה סימן לכניעה.

     

    חשבתי ש"איך זה להפסיד מול 40 אלף איש" זאת שאלת הכנה טובה ל"איך זה לחטוף כזה נוקאאוט שאתה לא זוכר איזה יום היום", אז שאלתי. פריאנטה ענה ש"הייתי מבואס נורא. הרגשתי שהיתה לי הזדמנות לפרוץ וביזבזתי אותה, מה גם שהייתי נבוך מהתפקוד שלי מולו". אמרתי לכם: כמו שהאנשים האלה מסתכלים על זה, הם לא מפסידים בקרבות. הם נכשלים במבחנים.

     

    הקרב הבא של פריאנטה, באוקטובר 2007, נערך בהאנגר 11 בתל אביב. גם היריב נראה הרבה פחות מאיים: מתאבק יווני־רומי־רומני חסר ניסיון MMA בשם ג'יקה אפוסטו. אבל אפוסטו פגע טוב עם תחילת הסיבוב הראשון, והמצב נראה מסוכן מבחינת פריאנטה. הוא אפילו ספג נוקדאון - מכה שמפילה אותך, אבל לא מוציאה אותך מהקרב (שאלתי כמה חזקה היא היתה. הוא נתן את התשובה המתבקשת מלוחם: "זה לא חזק. זה לא כואב. האור פשוט כבה"). אבל בסופו של דבר פריאנטה השתלט על הקרב וניצח בהחלטת שופטים. כמה חודשים אחר כך הגיע תורו להילחם ברומניה, שם ניצח יריב אחר תוך דקה וחמש שניות. "לא אהבתי את זה", הוא אמר לי. "אני אוהב שמרגישים את הלב, את הקריעה, וזה היה פשוט מאכזב. בשביל זה התאמנתי כמו מטורף שלושה חודשים?".

     

    בזכות שני הניצחונות האחרונים והקשרים של "אגו טוטאל", פריאנטה קיבל הזמנה להשתתף בשלב המיונים המצולמים של The Ultimate Fighter - ריאליטי אמריקאי שמזכה את המנצח בחוזה ב־UFC. הוא היה אחד מ־32 המתמודדים על 16 מקומות בסדרה. פריאנטה טס לווגאס כדי לפגוש את אפריין אסקודרו - יריב בלתי מנוצח עם היאבקות עדיפה וג'יו־ג'יטסו מסוכן מאוד - באוקטגון, זירת המתומן האגדית שבה ראה לראשונה את רויס גרייסי. בקהל ישבו נשיא ה־UFC דיינה ווייט וכמה מהמאמנים ומהלוחמים המפורסמים ביותר בעולם. אבל כמה שהמעמד היה גדול, אסקודרו היה גדול יותר. שוב יריב עם היאבקות וג'יו־ג'יטסו עדיפים, שוב חניקה אחורית בסיבוב הראשון.

     

    אסקודרו ניצח בשלושת הקרבות שלו ב־The Ultimate Fighter, והוכתר לבסוף כאלוף העונה השמינית. נכון להיום הוא עדיין בלתי מנוצח. פריאנטה, שהחליט לפני תשע שנים לפרוש בגיל 30, כבר בן 32. והאוקטגון, שהוא ראה מבפנים רק לפני רגע, נדמה רחוק מתמיד. 

     

    • החלק השני של הכתבה יפורסם במוצאי שבת

     


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים