שש אחרי המלחמה

אם ישלוט ברשימה האת הגיון מסויים, יהי זה רק ההגיון המטורף של המלחמה. ליוותי אותה מיומה הראשון, ועד עכשיו אני לא יודע אם ניצחתי או הפסדתי, אם אני צודק או לא, אם אני בעד או נגד. אני נבוך ומבולבל. אין ברגע זה דבר שאני

מתנגד לו יותר מאשר לכל מה שאמרתי כאן, וגם בכך אני מטיל ספק.

אגב, אני לא מקנא באנשים, בעיקר אם הם עיתונאים, שיודעים הכל, שדעתם ברורה ונחרצת, שתמיד צדקו ותמיד יצדקו, ואשר כבר עכשיו אין הם מוכנים לחזור בהם מאף מלה שיאמרו בעוד עשר שנים. אני לא מקנא בהם, מפני שבמלחמה הזאת אבד עליהם הכלח. הם קורבנותיה האמיתיים, חללים טארגי-קומיים, למרות ששפכו בה רק דיו. כמה טראגי וכמה גרוטסקי גורלו של עיתונאי, או פוליטיקאי, המנותק מן הקהל שלו וממשיך לדבר בשמו. כשנכנסו לביירות, הם ישבו בתל אביב וסיפרו לנו מה אנחנו רואים ומרגישים, ומה אנחנו חושבים, והציעו לנו להיות בעד או נגד. עכשיו אנחנו חוזרים הביתה ואת מי פוגשים בדרך העולה לביירות, אם לא את הנודות הנפוחים האלה, שיספרו לנו מביירות מה נשמע בתל אביב.

היה מצחיק להיות בבירות ולשמוע אותם מתווכחים בלהט בעד או נגד כיבוש דאמור. כשהיינו בדאמור, הם התווכחו אם צריך ללכת על צור וצידון. עכשיו, בשש אחרי המלחמה, הם עדיין שקועים בלהט הוויכוח אם צריך או לא צריך לפתוח בה. בבוא יום השלום – והוא יבוא – שני עמי הארץ הזאת ישבו כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו, עוד יהיה במקהלה העליזה הזאת מי שיטיף למלחמת-מנע.

עוד מעט חוזרים מביירות, אולי בידיים ריקות, והם עוד מתלבטים: לצאת או לא לצאת למלחמה. אין מה לדאוג: עיתונאים ופוליטיקאים ערוכים לקראת מלחמת יום הכיפורים. הפעם הם לא יצליחו להפתיע אותנו.

(צילום: איי.פי)

ברירה אכזרית אחת

במבואות דאמור הגיעו הידיעות מתל אביב על כיבוש צידון. נכון, אמנם, שהייתי בצידון עם כח צנחנים שהסתער על עמדות הירי, במבואות הקסבה ולאורך רחובה הראשי של העיר, אבל מי אני ומה אני שאספר לתל אביב מצידון מה קורה בצידון. במבואות דאמור שמעתי על ההרס בצידון.

אמרו שהעיר כולה קרסה תחתיה ולא נותרה בה אבן על אבן. אמנם ישבתי שם רק אתמול, או רק שלשום, בביתו של רופא מקומי, על כורסת עור, בתוך סלון קריר, מרווח. ראיתי את העיר נפרשת אלי מן החלון. אבל אני אף פעם לא מתווכח עם מה שכתוב בעתון, בוודאי לא עם פוליטיקאים.

בבואי בפעם הראשונה לתל אביב, שמעתי שני סיפורים על צידון, ותפסתי את שורש העניין. יש צידון אל"ף ויש צידון בי"ת, תלוי מאיפה מסתכלים. צידון אל"ף עומדת על תילה, יפה ונקיה ונשקפת אל מימי מפרץ רוגע. צה"ל אמנם ערך בה פיקניק המוני, בתור צ'ופר לחבר'ה, אבל אחר כך עברו החיילים ואספו את שיירי האשפה ישר אל תוך סלסילות צבעוניות שהנפיקה להם המועצה לארץ ישראל יפה. כמה נחמד וכמה יפה. נכון אמנם שהתושבים התבקשו לפנות את העיר ולרדת לשפת הים אבל מה יש לעשות בקיץ אם לא להשתזף קצת על שפת הים. למחרת הם חזרו הביתה, שמחים וטובי לב, ומצאו את הבתים נקיים ומצוחצחים. לכן אין פלא שהם שמחו עם החיילים ושאלו, תגידו חבר'ה, איפה הייתם עד עכשיו, מדוע לא באתם לפני שנה שנתיים?

והיתה צידון בי"ת, הרוסה עד היסוד, תל חורבות אחד גדול. חיילים ברובים מכודנים ובנעליים מסומרות, ואולי זה היה מגפיים, איימו על תושבים שלווים, בזזו את בתיהם ואחר כך פוצצו אותם בזה אחר זה וברקע הידהד צחוק מרושע. בכלל, אושוויץ זה לא איפה שחושבים, אלא 40 ק"מ צפונית מצור.

אני הייתי בצידון, ראיתי את הלחימה עליה, אבל לתל אביב לא יספרו מה קרה בצידון, כי תל אביב יודעת הכל. ולמרות שאני לא מתיימר לדעת הכל, אני יכול לספר רק מה שראיתי. לפני כן עלי לספר איך הגעתי.

אמרו לי להגיע לצור ונתנו לי מפה וגם הראו לי עליה את כביש החוף בנקודה שבה הוא מתחבר עם כביש הרוחב מהעיירה נבטיה. על המפה הכל היה ברור. כאן נבטייה, זה הכביש, זאת נקודת המפגש עם כביש החוף, כאן צור. אני נוסע. הנה נבטיה, הנה הכביש, הנה הפניה שמאלה, אבל מה עושים כאן, לעזאזל מיכלי הדלק של בתי הזיקוק? אני יודע על בתי זיקוק במבואות צידון. מעולם לא ידעתי שיש בית זיקוק גם במבואות צור. ממשיכים לנסוע. חולפים בדהרה על פני גשר, נכנסים לתוך עיר. למיטב ידיעתי צור כבר בידינו. מי המשוגע שעוד יורה כאן?

בצד הדרך עומד חייל מילואים מרושל. תגיד, הוא שואל, לאן אתה חושב שאתה נוסע. לצור, אני אומר. תגיד, הוא אומר, אתה משוגע או מה, אתה יודע איפה אתה נמצא? בצור, אני אומר ומציץ במפה. הוא מביט בי בעיני עגל. חבוב, הוא אומר אתה נמצא בצידון. אני מסתכל במפה. אלוהים יודע איך הגעתי הנה. יכול להיות שליד הגשר הייתי צריך לפנות שמאלה ופניתי ימינה. עכשיו מאוחר מדי לצאת מכאן, מפני שהארטילריה מאחורינו והיא כבר נכנסה לפעולה. אם אשוב בדרך שבה הגעתי, אני יכול לחטוף כדור ערבי. אם אשאר תקוע במקומי, אני עלול להקלע לאש צולבת. אני משאיר את הרכב וממשיך ברגל.

בכיכר העיר עומד בית גדול בין ארבע או חמש קומות. אש חזקה, אינטנסיבית שוטפת משם את הכיכר. חמש שעות נמשכה הלחימה על הבית הזה. אני הגעתי לפני הסוף. האנשים כבר היו סחוטים ועצביהם מרוטים. הם חזרו והסתערו, גלים גלים, פעם אחר פעם. האנשים שהתבצרו בתוך הבית הזה נלחמו בגבורה. אולי ידעו שאין להם מה להפסיד. אולי חשבו - מי יודע? שטוב למוד בעד המולדת. הצנחנים הסתערו בגופם, חשופים אל האש, פעם ועוד פעם, גל אחרי גל.

ואז הופיעו שני טנקים וכיסחו את הבית ההוא קומה אחרי קומה. קשה לתאר מראה מחריד מזה של בית מתמוטט לנגד עיניך. בית מסמל חיים ושלווה, ויש בו משהו חמים ואינטימי. רק בלבו של פסיכופאט יכולה להמצא חדווה למראה בית שלם קורס תחתיו ונעלם בתוך ענן אבק. בכיכר העיר השתררה דממה.

החבר'ה האלה, שראו את חבריהם נופלים לצידם, השתתקו לפתע למראה ההרס. רק העיניים נותרו קרועות, אולי מסרבות להאמין.

אני לא מנסה לשכנע את תל אביב, כי תל אביב יודעת הכל. אני רק יודע דבר אחד. לא היו שם הרבה אפשרויות. הברירה היתה אכזרית: או הבית הזה, או אני. אני מצטער, אם זאת הייתה הברירה ואני מתנצל שהיה מי שהעדיף את חיי על פני הבית הזה ואת חייהם של רבים אחרים על פני בתים אחרים וסליחה. וחוץ מזה, השאלה היא לא איך נהרסו בתים בצידון, ולא אם העיר כולה או מקצתה נהרסה, אלא איך נקלענו למעגל הטראגי הזה אשר אין בו שתי אפשרויות, אלא רק ברירה אכזרית אחת.

רגע של אמת

ובכל זאת, גם בעיצומה של המלחמה, גם מתוך ציוד להחלטותיה של הממשלה הנבחרת, אדם אינו יכול ואינו רשאי לאבד את זהותו. האם אני בעד או נגד? אינני יודע. אינסטינקטיבית, אני מתנגד למלחמה. אני חושב ששלום גרוע אחד, עדיף על עשר מלחמות מוצלחות. אני חושב שהיה עלינו להשקיע במאבק לשלום עם הפלשתינאים אותה מידה של נכונות והקרבה, אותה מידה של אומץ לב ותושיה, אותה מסירות, העזה והקרבה כמו שהשקענו במלחמה נגדם. אינני מנסה לייפות אותם. הפלשתינאים היו תמיד אוייב עיקש פתלתל, קיצוני. במבואות ביירות, בשיירה העולה על העיר, רחשתי להם כל מה שחייל פשוט רוחש אל אויביו.

מצד שני, אלה הם האנשים אשר איתם נאלץ לחיות ואני מעדיף לחיות איתם בשלום, מתוך יחסי שכנות, תוך כיבוד הדדי. למען העתיד, אני מוכן לשכוח להם את המופתי, ואת כל אנשיו אחריו, את עצם ההתנגדות שלהם לנוכחותי בארצי. אני מוכן להתחלק איתם בחלקת האדמה הקטנה הזאת, היקרה לשני העמים באותה מידה. אני מוכן לקחת על עצמי סיכונים לא מעטים, כדי לשכנע אותם להסתפק במועט הזה, כפי שאני עצמי מוכן להסתפק במועט שיש לי.

למרבה הפאראדוכס, למרבה האירוניה הטראגית, המלחמה סוגרת על פני התהום, כי הנה הם כאן. אני עומד על גג גבוה ומביט בהם מבעד למשקפת, בני אדם לכודים בעיר נצורה, אולי על סף יאוש. האם לא יעלה בלבם שמץ של חרטה על הדרך אשר בה בחרו ללכת מאז ה-27 בנובמבר 1947 ואולי עוד לפני כן? סרבנותם הביא אותנו לכאן. אבל כאן מסתיים גם הפיתרון הצבאי שלנו וזה השלב להכיר בעובדה שגם בתוך ביירות, כמנצחים, בעיית הקיום שלנו לא נפתרה.

אם היה טעם למלחמה הזאת ואם היה לה צידוק הנה הטעם והנה ההצדקה. מכאן, מביירות אפשר להושיט להם יד, להציע להם שלום שאין בו מנצחים ואין מנוצחים ויש בו רק כבוד הדדי וכבוד לבני שני העמים אשר מסרו את נפשם כדי שהדורות הבאים יוכלו לחיות כבני אדם. יכול להיות ששני הצדדים היו צריכים ללמוד מניסיונם על בשרם את המלחמה הזאת.

הנה הלקח שלהם: רק טיפש או דמאגוג או שניהם יבטיח לפלשתינאים להקים להם את ביתם על חשבוני. והיה אם אחרי כל מה שקרה יקום שם טיפש שיתעקש להמיט על עמו עוד אסון ועוד חורבן, כי אז אל יבוא אלי בטענות. מי שמכין נגדי אופציה צבאית לא ישאל אם אפתיע אותו בעוד מועד ואנחית מכה עליו ועל האופציה הצבאית שלו.

הנה הלקח שלנו: לא בכוחנו ולא בעוצם ידינו נגיע אל המנוחה ואל הנחלה. הנה אנחנו יושבים בתוך ביירות ידנו על ההדק, וכל אשר מובטח לנו בהעדר שלום והכרה הדדית הם רק המלחמה הבאה וזו שלאחריה. אנחנו יושבים בלב ביירות וכאן מתברר שאין כח צבאי היכול להדביר תחתיו שאיפה אנושית פשוטה לכבוד, להכרה למקום תחת השמש, לריבונות. בתום המלחמה שבה ניצחנו עוד ניצחון מוחץ, שוב מתברר שגובל הביטחון האחד, המוחלט והסופי הוא השלום.

כאן בבירות רגע האמת לשני העמים.

מה שהיה הוא שיהיה

קומץ סדירים על כביש ביירות דמשק. במבצע ליטאני הם היו עדיין בגימנסיה. מלחמת תש"ח נראית להם כמו משהו מימי המכבים. הנה הטראגדיה של חיינו בצל המלחמות. פעם דאגנו לחברים שיצאו לקרב. עכשיו אנחנו דואגים לבניהם של חברים. אני מכיר כמה אנשים שלחמו נגד הבריטים ועכשיו יש להם נכדים במלחמה. האסון הוא שהבחורים האלה, ששונאים את המלחמה מפני שהם מכירים מקרוב את מחירה, משוכנעים, ברובם שגם בניהם ייצאו בבוא היום למלחמה, ולא יהי קץ למעגל הדמים עד אחרית הימים ועד דור אחרון, לעולם ועד. איזו חזות קודרת.

אנחנו יושבים, שותים קפה מר, מפטפטים.

פתאום שמתי לב איך מצטיירת להם המציאות שתקבל בארץ את פניהם אחרי המלחמה. כך בדיוק חשבתי אחרי ששת הימים וכך התפתיתי להאמין אחרי מלחמת יום הכיפורים.

צביקה אמר: יהיה טוב, האנשים ילמדו להעריך יותר את החיים, אולי תהיה סובלנות הדדית.

אורי אמר: יקבלו אותנו יפה, אולי יעזרו קצת יותר לחיילים משוחררים להסתדר בחיים.

אלי אמר: אני חושב שיפתרו ברצינות את בעיית העוני והפער החברתי.

ערן אמר: לפי דעתי, לא יהיה יותר הבדל בין העדות, מפני שכולם היו כאן וכולם לחמו שכם אחד, ואני חושב שהפוליטיקאים ילמדו להקשיב לנוער, מפני שאנחנו עשינו את המלחמה וחברים שלנו נהרגו כאן.

דני אמר: סגנון החיים בארץ ישתנה, הוא מוכרח להשתנות, מפני שהיתה מלחמה ורבה חבר'ה לא חזרו, הרי לא ייתכן שיהיה אחרת, לא ייתכן שעברנו מלחמה כזאת ושילמנו מחיר כזה – והכל יהיה כמו שהיה.

הקשבתי להם ולא רציתי לקטוע את הדברים, כדי לא לקלקל להם את האשליה. לא אזרתי בי כוח להגיד להם, תשמעו חבר'ה על מה אתם מדברים? אתם זוכרים את תנועות המחאה אחרי 1973? תשכחו מהשטויות, הכל הלא ישוב להיות כפי שהיה. הפער יציק, הפוליטיקאים יברברו, איש אפילו לא יגיד לכם תודה, לא יהיה אפילו מי שישתין לכיוון שלכם. תסמכו עלי, אני הלא יודע על מה אני מדבר, כי גם אני חשבתי ככה אחרי כל המלחמות שהיו רק מאז התבגרתי קצת ואני יודע שאין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה.

אוייב אכזר

מי שהיה בצור ובצידון, מי שהשקיף על מערב ביירות, אינו יכול להשאר אדיש לסבלה של האוכלוסייה האזרחית, אלא אם כן לבו לב אבן וראשו ראש טומטום. גם בסערת המאורעות נכמר לבי על הפלשתינאים מוכרי הגורל, קורבנותיו הנצחיים, האומללים, של הסכסוך הישראלי – ערבי. הם ברחו ב-1948 מתוך תקווה לשוב כמנצחים לתל אביב, ומצאו את עצמם במחנה פליטים על יד יריחו. ב 67' היה נדמה להם כי הנה הנה הם עומדים לחזור לבתיהם, וכעבור שבוע נאלצו לברוח משם לירדן. גם שם לא רצו בהם הם הסתלקו ללבנון – ועכשיו אנחנו כאן, שוב בעקבותיהם, הקרקע שוב רועדת מתחת לרגליהם.

אני מבכה את גורלם, מפני שהם בני אדם כמוני וכמוך, לא מלאכים ולא בכורי שטן, פשוט בני אדם, עם חולשות ומגרעות, כמו כל שאר בני תמותה – והם רק משלמים מחיר נורא וכל סיבוב חדש בינינו לבינם דוחף אותם אל זרועות יאוש קודר. ומה אפשר לצפות ממי שכבר אין לו מה להפסיד.

מחנה הפליטים ראשידה, על יד צור, הרוס כמעט לחלוטין. בין אם ישבו שם מחבלים בין אם לאו, בין אם הטילו אלה מרותם על האוכלוסיה האזרחית ואילצו אותה להעניק להם מסתור, בין אם האוכלוסיה הזאת התמסרה להם מרצון – לאה בני אדם, לא חיות, בני אדם שנבראו בצלם. והם לא שם, מעבר להרי החושך, רחוקים מן העין ורחוקים מן הלב, אלא כאן, מתחת לאפנו. היום אנחנו נלחמים בהם, מחר נצטרך לחיות איתם. אין ברירה. הם חוסר הברירה האמיתי שלנו, הם ולא המלחמה בהם, כי זה מה שיש כאן. שוויצריה רחוקה וגם בלגיה והולנד רחוקות. והם כאן.

התמונות האלה יעיבו על חיינו, יעיבו על עתיד יחסינו איתם. הן רק יגביהו את חומת האיבה.

ילד זב חוטם, לבוש קרעים, מחטט בערימות אשפה.

זקנה מייבבת ליד חורבות ביתה.

אם אוחזת תינוק בזרועותיה ועיניה אומרות אימה.

יאוש קודר מבצבץ מן הפנים, מן האבנים, מבין ההריסות מתוך הבתים ששרדו. הייאוש הזה הוא האויב הכי נורא שלנו, האוייב הכי אכזב והכי חסר רחמים.

הצדעה

המבואות הצפוניים של העיירה דאמור, יום לפני ביירות. כח משוריין חונה על שפת הים. הנה האנשים שהבקיעו לאור ציר הדמים בכביש החוף בואכה ביירות. אותו הקרב עדיין בפניהם. יש כאן ילדים בני 19 ומבוגרים בני ארבעים. עכשיו הפוגה קלה והכוח נערך למנוחה.

לא צריך לשאול את האנשים, מספיק להתבונן בהם. זה לא היה משחק ילדים והמראות עדיין טריים.

עוד מעט אפשר יהיה לטבול בים אל מול ביירות. בינתיים מגיע המח"ט. הוא רוצה לדבר עם לוחמיו. לפני שהוא מתחיל אני משתעשע במחשבה מה הייתי אומר להם אילו הייתי במקומו ואינני מצליח להעלות בראשי אפילו רעיון אחד. מוזר. זה 16 שנה ויותר אני עוסק בייצור אינטנסיבי של מילים. למעשה, אינני יודע לעשות שום דבר אחר, מלבד לצרף מילים למשפטים. פתאום כאן, ליד חופי דאמור, אל מול ביירות המזדקרת ועולה כאילו מתוך הים, אינני מוצא את המילים. אני סקרן לדעת אם אדם שמקצועו מלחמה, יהיה מסוגל למצוא אותן.

חבר'ה, הוא אומר, אתם עשיתם מלחמה קשה.

אחרי המשפט הראשון משתרר פתאום שקט. אני שם לב שרוב האנשים תולים מבטם בחלל. איש כמעט אינו מסתכל לעברו. רק האוזניים קשובות.

תאמינו לי, הוא אומר, אני יודע על מה אני מדבר. אני כבר עברתי מלחמות. לכן, אם יבוא מישהו ויגיד לכם שהדור שלו היה יותר טוב, שהדור שלו עשה מלחמה יותר קשה והוא עמד בה יותר טוב – אל תאמינו לו. אני לא מספר לכם פה סיפורים. אני אחראי לכל מילה. אתם עשיתם מלחמה ואתם עמדתם בה וכל אחד מכם יכול להתפאר בצורה שבה עמד במלחמה הזאת. אנחנו לא יודעים מה מצפה לנו. לא אתם יודעים ולא אני יודע. יש ממשלה – והיא תחליט. יכול להיות שהקשה ביותר עוד לפנינו. יכול להיות שזה יהיה מחר, יכול להיות שזה יהיה מחרתיים, או בעוד שבוע. אנחנו לא יודעים. אני סומך עליכם שתעשו כפי שעשיתם עד עכשיו. אולי, בעצם, אני לא צריך להגיד לכם זאת, מפני שאני מכיר את הכוח הזה, את האנשים שיושבים כאן, ולכן אני לא מטיל בזה שום ספק.

יבוא יום וכולנו נלך הביתה, במוקדם או במאוחר. כשתלכו הביתה, אל תשכחו את החברים שלכם שאינם כאן איתנו ולא יהיו לעולם. אני עכשיו מסתכל ורואה שהרבה פנים חסרות כאן. אל תשכחו אותם. לא בעוד שבוע, לא בעוד חודש, לא בעוד שנה ובעיקר לא בעוד עשר שנים. הצעירים שביניכם, הסדירניקים, ישתחררו, ייצאו לחיים, יקימו משפחה, יהיו טרודים בפרנסה, בלימודים, באלף ואחד דברים. זכרו בזכות מי אתם יוצאים לחיים. מי יזכור אם לא אתם. אל תפקידו את משפחות הנופלים, אל תתנו להם להרגיש שמישהו זונח ושוכח אותם. איש לא יעשה זאת במקומכם. לא המדינה ולא הצבא. אלה היו חברים שלכם. הם לחמו לצדכם. הם נפלו לצדכם. היו פה, בכוח הזה, מעשי גבורה. אבל הגבורה האמיתית תתחיל בעוד עשר שנים, כאשר תמשיכו לשמור על קשר עם המשפחות השכולות.

ואל תשכחו דבר נוסף. מחר, מחרתיים, אולי בעוד שבוע – אני לא יודע – העסק עלול להתחדש. כל אחד יודע מה נדרש ממנו. אבל יש חברים שלנו, שבשבילם מתחילה עכשיו מלחמה אחרת. וזוהי, תאמינו לי, מלחמה קשה ואכזרית, למרות שהיא מתנהלת במקום סטרילי מאוד. אני מדבר על הפצועים. אל תזניחו אותם ואל תתנו להם להרגיש שהם לבד במערכה הזאת.

עד עכשיו לחמנו בשטח שבו לא נתקלנו באוכלוסיה אזרחית. כאן. במקום שבו אנחנו נמצאים, יש אזרחים. זכרו: אנחנו צבא יהודי וצבא יהודי אינו נוגע באזרחים. אני בטוח שמה שאני אומר כאן מובן מאליו ואין מה להרחיב עליו את הדיבור, אבל אני רוצה שיהיה ברור, שלא יהיה מקום לשום ספק או אי הבנות. אף אחד לא נוגע לרעה באזרחים, לא בהם ולא ברכוש. מה שאני הולך להגיד פה מיותר, אבל מוטב שאגיד זאת במקום שיהיו אי הבנות: מי שייתפס פה עם שרוך נעל – אני מדגיש: אפילו עם שרוך נעל – יעוף מכאן ישר לכלא ויירקב שם עד למשפט ואחר כך יישפט בכל חומרת הדין, ולא אכפת לי מה דרגתו ומה תפקידו וכמה חיוני הוא בשדה הקרב. ואני רוצה שתדעו שזה לא למען אף אחד, אלא אך ורק למעננו, ושזה כוחנו כלוחמים, כיהודים וכבני אדם – ועכשיו אתם מכאן מיד לכלים ומחר בבוקר אני רוצה לראותם אותם נקיים ומצוחצחים בלי אף גרגר אבק.

ואני עמדתי בין החיילים ושמעתי כל מלה ובליבי הצדעתי למפקד הזה. אשרי הצבא שאלה מפקדיו.

דיקט בן-קרש

ראש קטן, שקוראים לו גם דיקט, הוא אויבו העיקרי והמסוכן ביותר של הצבא. אוייב אכזר ופתלתל, מפני שהוא עלול המאיס את החיים על החיילים ולא החיים בצבא, בעת מלחמה, בין כה וכה קשים. רק איש אחד יכול לרסן את ראש קטן ולנסר את הדיקט הזה, והאיש הוא רפול. כי רפול הוא חייל אמיתי, אולי החייל האהוב ביותר על הצבא, מפני שצמח מתוכו ומבין ללבו.

אני לא משתגע מצורת ההתבטאות של רפול וחוששני שאינני מסכים לדעותיו. כל זאת לא ימנע ממני קבוע עובדה אחת שבה נוכחתי בכל מקום שבו הייתי ואשר ביצבצה מכל שיחה עם חיילים ועם מפקדים: אין בצבא אדם אהוב יותר ונערץ יותר על החייל הפשוט מאשר הרמטכ"ל. וזה מובן, רפול היה ונשאר חייל בנשמתו. זה לא הטיפוס שיסתובב במדים מצוחצחים במסיבות קוקטייל ולא האיש שיסתכל על החייל הפשוט מלמעלה למטה. לכן אני מבקש ממנו לרסן את ראש קטן. עליו לעשות זאת למען הצבא, למען החיילים. למען כולנו מפני שכולנו צבא, ואוי לנו אם לא יהיה לנו צבא או אם ייחלש כוחו. ראש קטן יכול להיות חייל אלמוני, או קצין בכיר, או משהו בין שניהם. הדבר האופייני לו, ואולי סימן ההיכר שלו, היא העובדה שהוא תקוע במפקדה עורפית. זה נותן לו כוח וסמכות לדרוס ולרמוס את החברה שרובצים בקו החזית.

הנה כמה דוגמאות.

קצין צעיר מגיע עם קומנדקר למפקדה. בוא הנה אומר לו ראש קטן, סלק מכאן את הגרוטאה שלך. הקצין מתבונן בו בפליאה. הוא מיוזע, מאובק. לא קשה לנחש מהיכן הגיע. ראש קטן מעיף בו מבט מלמעלה למטה. עושה רושם שהוא בקושי מוכל לדבר איתו. איפה לדעתך, אני צריך להחנות את הרכב, משתומם הקצין. לא אכפת לי, אומר ראש קטן, אבל לא כאן. אני צריך להגיע למפקדה, אומר הקצין הצעיר והמאובק. ראש קטן מגחך. לא אכפת לי, הוא אומר, מצידי תלך ברגל. קוס אמאק, אומר הקצין המאובק ומחנה את רכבו הרחק מן המפקדה. הוא רק אינו יודע שבצאתו ממנה יחליט ראש קטן לשנות את ההחלטה: עכשיו מותר להחנות כאן ואסור שם. ראש קטן צריך לעשות משהו, להחליט החלטות ולשנות אותן, כי אחרת מי ירגיש בקיומו. בוא הנה, הוא גוער בקצין המאובק בצאתו, מה הגרוטאה שלך עושה כאן? אמרת שאסור שם, אומר הקצין. עכשיו שם מותר וכאן אסור, אומר ראש קטן. אחרי זה חוזר הקצין לקו והוא צריך להלחם שם ואולי להשליך את חייו מנגד.

ראש קטן יכול להיות גם רס"ר וזה הכי נורא. ראיתי מפקדה אחת בעומק לבנון שסביבתה היתה מזוהמת, מפני שהאנשים רבצו בלי מים ובלי אמצעים סניטאריים. הואיל והמקום היה מזוהם, החליט ראש קטן שאיש לא ייצא הביתה, כדי שינקו את השטח. הואיל והם נשארו לנקות הצטבר עוד לכלוך מפני שהם שם, ולכן היה עליהם להשאר שוב כדי לנקות, ואחרי שניקו, שוב הצטבר לכלוך, ולכן היה עליהם להשאר. ראש קטן עמד עליהם ונהנה בקול רם, אהה אני עוד אקרע להם את התחת.

הכני נורא כששואלים את ראש קטן שאלה והוא אומר לא יודע אני ראש קטן, לא רוצה לחשוב, לא רוצה לדעת ואתם תעשו מה שאני אומר לכם. ואתם זה אני ואני, כל אחד שבאנו אל המלחמות לא רק בתוקף הצו, אלא בתוקף מה שמעבר לו ושהוא כוהנו – והדיקטים האלה מכרסמים בכוחנו. עכשיו אני רוצה לספר סיפור מניסיוני, ואני מודה שאילו שמעתי אותו ומאחרים לא הייתי מאמין. במבואות בירות אחרי שעשיתי את העבודה שלי, לקחתי על עצמי עוד משימה צדדית. איש לא הטיל אותה עלי. אבל חשבתי שאם כבר כאן, מדוע לא לעשות את מה שצריך לעשות. אחרי הכל, אתה רואה את הנוער עושה מעל ומעבר, ואם אנשים נהרגים מדוע לא תעשה קצת יותר ממה שאתה יכול. ובכלל, היה עלי להגיע עם ערב ממבואות ביירות לקריית שמונה. כדי לעשות את מה שהחלטתי לקחת על עצמי, היה עלי לחסוך כמה שעות נסיעה ולהגיע לקריית שמונה עד 12 בצהריים. חשבתי שאני חייב זאת לחבר'ה.

נוסעים. במבואות נבטייה מחסום. עוצרים. דיקט במילואים מחייך לקראתי. אין מעבר, הוא אומר. יופי, אני אומר, מה עושים? בעיה שלך, הוא אומר. תראה, אני אומר, אני צריך לעשות כך וכך. שבור ת'רוש הוא אומר. תראה, אני אומר, אנחנו לא שני צבאות אחרים. אתה יכול לדבר עד מחר, הוא אומר, אתה דווקא מדבר יפה, אבל אני לא מעניין אותי כלום. טוב, אני נכנע, מאיפה כדאי לעבור. מצידי, הוא אומר, אתה יכול להשאר כאן עד מחר בבוקר, או לנסוע חזרה לביירות, מה שאתה רוצה. מה אני יכול לעשות? אני לא נגר ואין לי איתי מסור לנסר בו את הקרש הזה שתקוע לי כאן ומרגיש חובה להפגין את נוכחותו. רגע לפני שאני מוותר על כל העניין ומחליט שבמצבים כאלה אסור לעשות מעל ומעבר למה שאמרו לך, אסור לחשוב, ומוטב בכלל לשכוח מי אתה ולאן אתה הולך, אורו פניו פתאום.

דרך אגב, הוא אומר וזורח מאושר אין סופי, יש לך רשיון מעבר?

יש לי, אני אומר, וחושב שהנה נפתרו כל הבעיות. שלשום, כשהלכתי לקבל רשיון מעבר, אמר לי מי שאמר, שאין צורך, מפני שיש הוראה מתאימה בשער הגדר הטובה. עכשיו אני חושב שטוב שהתעקשתי שיהיה נייר ביד. אני מושיט לו את רשיון המעבר. הקרש מעיין בו בכובד ראש.

הממ, הוא אומר, למה הרשיון אצלך? היית צריך להשאיר אותו בכניסה.

אם הייתי משאיר אותו בכניסה אני אומר, מה הייתי מציג פה בפניך?

באמת בעיה, אמר הקרש, אם לא היה לך לא הייתי נותן לך לעבור.

יופי, אמרתי, הנה הרשיון, עכשיו תן לעבור.

הה, לא, אמר הדיקט, את הרשיון היית צריך להשאיר בכניסה.

אז למה ביקשת ממני רשיון מעבר שאלתי.

כדי לראות אם מותר לך להיות כאן, צהל הקרש.

מצויין, אמרתי, הנה הרשיון.

כן, אמר דיקט בן קרש, אבל היית צריך להשאיר אותו בכניסה.

טוב, אמרתי, בסדר, אתה צודק. שכח מרשיון המעבר. אין לי.

אה? אמר הקרש, אם אין לך מה אתה עושה פה? אם אין לך אתה לא עובר.

אבל יש לי, אמרתי. היית צריך להשאיר אותו בכניסה אמר הדיקט, וחוץ מזה אתה לא עובר ונגמר העניין.

זה היה דיקט מסוכן ותכף גם אסביר מדוע. כדי לנסר אותו לא היתה לי ברירה אלא לעקוף את המחסום, שלא סגר, אגב, על שום מקום, ואשר מי שהציב אותו היה דיקט גדול יותר מהמחסומאי עצמו. כל הבעיה, זאת הסתבר לי אחר כך, היתה של קילומטר או שניים. אבל הקילומטר או שניים עברו בעומק כפרים שבהם רצו עדיין (זאת הסתבר לי אחר כך) חוליות של מחבלים.

לי אישית לא אכפת מהדיקטים האלה. ראש קטן מסוגל לשעשע אותי, מפני שאני אוסף סיפורי פולקלור. אבל אני לא דוגמא, מפני שאינני לוחם ומעולם לא הייתי. אני רק חושב, שלא מגיע לצבא הזה שישרצו בו דיקטים כאלה וימאיסו עליו את חייו. לפי דעתי, אין דבר שעלול פגוע במוראל, כמו הקביעה ההולכת ומשתרשת, עזוב את זה, בחייך, אל תחפש הגיון בצבא. כי אם הצבא הוא מטומטם, מה אנשים נורמליים עושים בו.

לפי דעתי, רק אדם שהיה כל חייו חייל, חייל אמיתי ולא דיקט בן קרש, יכול להתחיל לשרש את המנע הזה – ורפול הוא האיש.

סוכני אש"ף

כבר ראיתי דיקטים שעושים את עבודת ההסברה של האוייב והם עושים אותה טוב ממנו ותרומתם של מחבלים לא תסולא בפז. דיקט בן קרש, הוא במקום הזה, קצין עיתונות, תפקידו ללוות עיתונאים זרים אל המקומות שבהם מותר להם להסתובב.

עיתונאי זר שנשלח למלחמה במזרח התיכון, הוא לא ילד קטן. הוא כבר ראה מלחמות. הוא לא מאמין למה שמספרים לו, הוא רוצה לראות. דיקט בן קרש, קצין עיתונות במילואים אינו עיתונאי, והמושג שלו על עיתונות קלוש ביותר, לכל היותר הוא שונא עיתונאים, מפני שהם גורמים לו לטרדה מיותר, ומפריעים לו לנהל את המלחמה מן החדר שלו במלון.

מגיע עיתונאי זר. קצין העיתונות אינו מכיר אותו. אין לו מושג איזה עיתון הוא מייצג מה הקו של אותו עיתון, אם יש לו בכלל, ומה עמדתו של העיתונאי, הוא שומע "לה מונד".

לה מונד? לה מונד? זה מזכיר לו משהו. מה זה מזכיר לו?

רגע אחד, כן, כמובן, עיתון אנטישמי. כלומר, העיתונאי שעומד מולו הוא נכדו של היטלר. אם כך, מדוע עליו לבזבז את זמנו ולסכן את חייו,ההה, למען עיתונאי אנטישמי בעיתון אנטישמי. אחר כך יוצא מכאן העיתונאי בהרגשה שמישהו מסתיר ממנו משהו, שמצפונו של מישהו מעיק עליו, שמשהו שם בפנים, בעומק השטח, אינו כשורה ואולי – מי יודע – קורה משהו איום ונורא עם האוכלוסיה האזרחית. אז, במלון שלו בתל אביב, הוא פוגש עיתונאי זר אחר, שמספר לו איך קצין הליווי שלו דחק בו לצלם את שיירת מגן דויד למחנות הפליטים ואסר עליו לצלם את המחנות עצמם, והוא אינו מעלה בדעתו שהדיקט הזה עשה זאת על דעת עצמו ושאיש לא ביקש ממנו שיסביר וינחה ויצנזר, אלא רק ילווה – הוא יוצא מכאן עם רושם שמשהו באמת מסריח כאן. והוא כותב בעיתונו מה שהוא כותב והשריפה הזאת מתפשטת כמו בשדה קוצים והופכת לתעמולת לחש מאסיבית.

לא אתפלא, אגב, אם אחר כך שולחים את הדיקט שהצית את האש לחו"ל בשליחות הסברה, כדי לנסות לכבות אותה.

הגיבורים עייפים

הנה החבר'ה שעשו את המלחמה לאורך כביש החוף, בכל נתיב הדמים בואכה ביירות. עיר יפה ביירות, אבל הם קוראים עליה רק בעיתונים. עיר שהיא חלום, אלף לילה ולילה. חופי תכלת בג'וניה, מועדון לילה בברומנה, חתיכות, קאזינו, מכוניות פאר, שיגעון.

מוזר כמה זמן לוקח לעיתונאי ממוצע לחשוף את ביירות כמעט עד היסוד. שש שעות נסיעה מתל אביב, שש שעות בדרך חזרה, כל זה בתנאי שאין פקקים בדרך – ושעתיים ברוטו בבירות. מזה יורד שעה על ארוחת צהריים, נשארה שעה נטו. בשעה אחת הם מגלים עולם ומלואו.

החבר'ה האלה תקועים בבירות כמעט חודש – והחודש הזה נראה להם כמו שנתיים – וביירות נראית להם כמו ג'בלאה בחרט אל טנאק, עם קצת עשן ברקע, עם משהו שמקרקר בבטן. ג'ינג'י אחד, ממזר גדול, אומר לי בצחוק, שמע, אולי אתה מסדר לי ג'וב בעיתון. אני מוכן לקפוץ לאילת לחצי שעה ולהביא משם סידרת מאמרים.

אני תקוע בבירות וחושב לעצמי, איזה מזל שאני לא כותב. מדי פעם אני מציץ בעיתונים וחושב לעצמי, שאולי בשובי מן המלחמה אני צריך לבחור לעצמי מקצוע אחר.

שיירה גדולה ועליזה מגיעה מתל אביב, הוד מעלתה העיתונות. שני חבר'ה שורפים כמה מצבורי אשפה. עשן שחור עולה מן המצבורים. הצלמים מתל אביב ממהרים לצלם, הכתבים שולפים את פנקסיהם. אחר כך זה מתפרסם בתוך פטריות עשן, אילוסטרציה נהדרת לסיפורי גבורה. למות מצחוק.

היה איתנו בחור אחד, נהג, ואני מוכן להביא אותו בתור עד: עיתונאי מכובד נתקל בו במקרה בשטח וראיין אותו לאורך ולרוב בתור איש פלאנגות שמדבר עברית שוטפת. לפי דעתי, הבחור הזה לעולם לא יאמין עוד לאף מלה אחת שיקרא בעיתון, אם יטרח אי פעם לפתוח אותו.

אני פוגש חבורה צוהלת של עיתונאים במסעדה טובה בלב ביירות. הם באו בדיוק לפני רבע שעה והם כבר מספרים לי מה שלומי, איך אני מרגיש, מה אני חושב, הם מתארים לי את חיי ואף נותנים לי סקירה עם הערכת מצב. בכלל, יש לי הרגשה הם גיבוריה של המלחמה הזאת, והחבר'ה שישובים כאן הם רק קישוט. עכשיו אני שואל את עצמי אם אני עיתונאי, אם הייתי אי פעם, וקשה לי למצוא תשובה.

הכי יפים הסיפורים של העיתונאים שנקלעו להפגזות. כל עיתונאי נקלע להפגזות, כי איך אפשר בלי. הם עברו על יד סוללת תותחים של צה"ל, שהפגיזה את מערב ביירות וכתבו איך דיברו עם חיילים בזמן ההפגזה. הצרה שלהם היא שהחבר'ה קוראים עיתונים. אין דבר, עוד מעט כבר לא יקרא והכל יהיה בסדר.

אני שואל אותך, אמר הג'ינג'י בכביש ביירות-דמשק. אמרתי לו, תשמע חבוב, זה מה שיש. הפרצוף של העיתונות נראה כמו הפרצוף של המדינה. כמו הפרצוף שלך וכמו הפרצוף שלי. ואם אתה כזה גיבור במלחמה, למה לא תהיה גיבור בבית, כי שם המלחמה האמיתית על דמות המדינה. והוא אמר, השתגעת? עם הערבים אני מסתדר יופי יופי, עזוב אותי מהיהודים.   

ג'ינג'י

במלחמה הזאת, כמו בכל המלחמות, נפערה תהום עמוקה בין חזית ועורף. אין בחזית חייל אחד, סדיר או מילואים, ג'ובניק או פייטר, שיגיד שהעורף צריך להפסיק לנשום מפני שהוא תקוע כאן. להיפך. כולם אומרים שהחיים בעורף צריכים להמשך ושהם יושבים כאן, בחרא הזה, כדי ששם ימשיך הכל להיות כפי שהיה. אין טענות נגד מי שנשאר שם, כי מחר הוא עשוי להיות כאן, ומי שנמצא כאן עשוי להיות שם.

כל זה טוב ויפה ונכון עד שמגיעים העיתונים, בעיקר השבועונים. ושם כתוב מה קרה אמש בדיסקוטק. ואיזה דוגמנית יוצאת עם איזה ספר צמרת. והג'ינג'י מכביש ביירות – דמשק חושב, יופטביומט, בשביל מי אני אוכל פה את כל החרא, ואם מיטב הנוער זה השמוק הזה מהבוטיק, מה אני עושה כאן ואולי כדאי לברוח לשם להיות עם הטובים.

הג'ינג'י הזה לא רוצה שיכתבו עליו סיפורי גבורה, כי הוא מקיא מהם.

הג'ינג'י רק חושב, שבתור מי שנשלח לקרב, בתור מי שהיה מוכן למות כדי שאחרים יחיו, מותר לו מפעם לפעם להביע את דעתו על החיים, מה יש? הנה הוא אמר מה שהיה לו.

מזימות ותככים בינלאומיים

מלון "אלכסנדר" ברובע אשרפייה הוא נקודת המפגש בין מזרח ביירות ומערבה. המלון עצמו נמצא באזור השליטה שלנו ומה שהופך אותו לנקודת מפגש בין הצדדים, הם הטיפוסים שמסתובבים שם, כולל כתבי חוץ. אלה טיפוסים שאיש אינו ידוע מי הם, מה הם, ומה בדיוק הם עושים, אבל הם שם, יודעים הכל, למרות שאינם יודעים כלום, שומעים הכל ומספרים הכל. וזהו מן המקומות שהקנו לעיר הזאת את יחודה ואת צביונה כעיר של מזימות ותככים בינלאומיים.

אתה יושב על יד הבאר, שותה עראק זחלאווי עם קוביית קרח וקצת מים קרים, ואינך יודע אם המלצר המחייך המגיש לך את המשקה הוא באמת מלצר מחוייך, או מרגל רוסי שעובד בשירות הריגול האמריקני ומקבל את משכרותו מהמודיעין הבריטי, ומשרת בו זמנית את כל הצדדים. בינתיים הוא מספר לך שבני משפחתו נטבחו בידי המחבלים, ואתה לך תדע. ואם יש לך קצת דמיון, אתה יכול לראותו נשען כך על הבאר, ליד חייל סורי שהיה כאן לפניך, וזה לא היה כל כך מזמן, ומספר לו איך בני משפחתו הפלשתינית נטבחו בתל זעתר.

יש כאן נהגים ומלצרים, שאחרי שתי דקות מסתבר לך שראי ממשלה נשיאים ורמטכ"לים, פעלו בהשראתם, והם בכלל סובבו את כל לבנון על אצבע קטנה אחת. אתה מתפלא, אבל אין לך ברירה אלא לחייך והם מחייכים בחזרה וזה סימן שאתם מבינים איש את רעהו, למרות שלא הבנתם כלום. וברקע חתיכות בלונדיות ומכוניות פאר, כמו בסרטי ג'יימס בונד ואתה לא יודע עם החיים הם חיקוי לסרט או להיפך.

אני מתאר לעצמי שכל מה שאני חושב עליהם, הם חושבים עלי, בעיקר מפני שלי היו הרבה שאלות ואף לא תשובה אחת. ובתוך כל ההמולה הזאת מסתובב זוג בריטי, שלא צריך לשאול אותו למוצאו מפני שתכף רואים. הם מייצגים כאן ארגון שאת שמו שכחתי, אבל הוא עוסק בסיוע לפליטים. הבעל מסתובב בין שני חלקי העיר והאשה יושבת לעת עתה כאן, ובין סיוע לסיוע היא נרתמת כנראה בהתנדבות אבל מי יודע, בשירות הלוחמה הפסיכולוגית של אש"ף.

אנחנו משוחחים ליד שולחן נפרד והיא מציעה לי לערוק מן הצבא, מפני שאם כל אחד מאיתנו יערוק ויניח את נשקו, אולי יהיה שלום במזרח התיכון. אני אומר לה תודה רבה. אבל אינני מעוניין לראות את השלום פורח על קברי, והיא אומרת לי שאני שוביניסט ציוני. אני לובש מדים ועל כן אינני יכול לומר לה מה אני חושב ואני צריך להיות אליה אדיב ומנומס וקורקטי. אבל היא אינה מרפה ושואלת לדעותי הפוליטיות, ואני אומר לה שוב סליחה, גברתי, אני עכשיו בצבא ועל כן דעותי הפוליטיות הן לפי שעה ענייני הפרטי בלבד, אבל אני רק יכול להבטיח לך שאינני שוביניסט למרות שאני ציוני.

זאת כל הצרה, אמרה האשה, אלמלא הציונות לא היה נגרם סבל לכל כך הרבה אנשים חפים מפשע ואיש לא היה מגרש אותם מארצם. הזכרתי לה בעדינות שזוהי גם ארצי, והיא התפלאה לשמוע. אני חושב שהיא לא עשתה את עצמה, אלא באמת התפלאה. היא שאלה אם נולדתי בארץ, היססתי אם לשקר והחלטתי לומר את האמת. לא, אמרתי, נולדתי בבולגריה. עיניה אורו. נפלא, אמרה, אם כך עליך לחזור לשם. תודה רבה, אמרתי, אבל חוששני ששם לא כל כך ישמחו לקבל אותי. יכול להיות, אמרה, אבל מה המסכנים האלה אשמים? אם הבולגרים מסרבים לקבל אותך בחזרה, צא להלחם בהם, מדוע אתה נלחם בפלשתינאים המסכנים. ואגב, אתה יודע מה קורה שם אחרי ההפצצות הברבריות שלכם? וכאן היא תארה את אושוויץ, ואתי בתור קלגס נאצי.

ואני חשבתי, כמה מוזר, כמה טראגי, ששני העמים זקוקים לצד שלישי כזה כדי לדבר זה עם זה וכמה עצוב שאנשים כמוני, אשר נאבקו תמיד למען הכרה בהם והשלמה איתם, זוכים לשיעור כזה. אני בכל זאת, ועל אף הכל, אמשיך להכיר בהם ואשאף להשלים איתם, כי זה העתיד וזאת הברירה האחת והיחידה, זה השלום וזה הבטחון המוחלט, ושום ליידי בריטית אקסצנטרית לא תערער את אמנותי בכך.

ועכשיו מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה.

מחמוד היקר, ידידי ואויבי

אני עומד במחסום האחרון שלנו הנשקף אל העין המערבית. חמש מאות מטר מכאן העמדות שלהם. קראתי ששם יושב מחמוד דאסוקי. אני זוכר אותו מקפה "כסית" ואני מקווה שהוא זוכר אותי. פעם, לפני מלחמת ששת הימים, היינו נפגשים שם לעיתים קרובות. הוא היה איש צנום, נמוך קומה, ממשוקף, משום, ואם זכרוני אינו מטעה אותי, היתה לו צלקת קטנה על הלחי. עכשיו הוא מעוזריו הקרובים של ערפאת.

הייתי רוצה לפגוש אותו, לשבת על כוס קפה, לפטפט, לשמוע, להשמיע. לא היה אכפת לי לארח אותו שוב ב"כסית", והייתי שמח אילו היה מתאפשר לי להתארח אצלו בבית קפה במערב ביירות. הואיל והדבר אינו אפשרי, אני מרשה לעצמי לפנות אליו מכאן.

מחמוד היקר, ידידי ואויבי.

אנחנו עומדים ברגעים אלה משני עברי החזית, משני עברי תהום פעורה. אני מניח שאם נתקל איש ברעהו, יהמר כל אחד ללחוץ על ההדק. אבל גם ברגעים אלה, כאשר האצבע על ההדק והתהום פעורה, אל נא תשכח, ידידי ואויבי, שהתהום הזאת, הפעורה בניניו, היא מעשה ידי אדם ולא גזירת גורל. הלא תזכור את הימים ההם, בתל אביב, כאשר צעדנו יחדיו, שכם אחד. כשתופים שווי זכויות וחובות, במאבק לביטול הממשל הצבאי, שהיה נהוג באותם ימים בכפרי הגליל והמשולש.

ראיתי בך אז בן הארץ הזאת, שווה זכויות וחובות, והייתי מוכן להאבק על כך במלוא כוחי. חשבתי שגם אתה רואה בין בן הארץ הזאת. ראיתי בך גשר להדברות בין שני העמים, בינינו לבין אחיך הערבים. הצבעתי עליך בפני אחי היהודים ואמרתי שלא יאמרו, אין עם מי לדבר, כי אתה כאן ואיתך צריך לגבר. אחרי ששת הימים (ואולי עוד לפני כן) נעלמת לפתע מהנוף. רק עכשיו נודע לי שאתה בבירות ושאתה איש מפתח בצמרת אש"ף, מומחה לעניינים ישראליים.

בתור שכזה, אתה בוודאי יודע שיש בארץ אנשים לא מעטים, אשר גם בשעה קשה זו לשני העמים, ממשיכים להכיר בזכותך. אגב, אינני עושה זאת למענך, גם לא למען ילדיך. למען ארצי ועמי אני מכיר בזכותך, למען ירווח לנו כאן, לנו ולכם, כדי לשים אחת ולתמיד קץ למעגל הדמים.

הייתי מצפה ממך שתקום, שם בבירות הנצורה, ותכיר בזכותי – בדיוק כפי שעשית זאת בשנות ה 60', בקפה "כסית" בתל אביב. הייתי מצפה ממך שתעשה זאת עכשיו בקול רם, באומץ לב. לא ברמזים קלושים, לא בגמגום, כי אם בקול רם וצלול, כפי שאני עושה זאת כאן ועכשיו.

אל תגיד בבוא היום ושעכשיו לא הזמן. אנא זכור, גם אני לא אמרתי באותם ימים, ולא עכשיו, שלא הגיע הזמן. אל תאמר מחר, ואל תשלה את עצמך ואת בני עמך כי בכוחכם ובעצם ידכם, הדרך הזאת אשר אתם הולכים בה תביא לעמכם רק פורענות ואסון".

בתל אביב אמרת תמיד כי פניך לשלום ולהשלמה בין שני העמים. אמרת שאתה גשר חי ביניהם. ובכל זאת בחרת בדרך ההפוכה. ניחא. כל אחד עושה שגיאות. גם הצד שלנו אינו נקי מהן. אבל אחרי ככל הכל: אני מקווה מאוד שהאירועים הטראגיים שהתחוללו בשבועות האחרונים יוציאו מלבך את האשליה, כי ניתן להכריע בכוח את הסכסוך בין שני עמינו וכי ניתן להקים את פלסטין שלכם על חורבות ישראל שלנו. אם תמשיך בדרך שאתם הולכים בה, כי אז שוב תמצא אותי עם נשק ביד ואצבע על ההדק.

מכאן, מלב ביירות, אני מכיר בזכותך, ידידי ואויבי, ואני מצפה ממך שתכיר בזכותי ואולי יחד, בכוחות משותפים, נצליח לשים קץ לטראגדיה הזאת. ואל נא תשלה את עצמך, ואל תשלה את חבריך, שיהיה עליכם להתפשר עם איזו ישראל אחרת, עם מה שקרוי בפיכם "הכוחות הדמוקראטיים", עם שני משוגעים וחצי מן השוליים המטורפים. עליכם להכיר בישראל הציונית, בממשלה הנבחרת שלנו, גם אם זו אינה בדיוק לטעמכם. גם אש"ף שלך, ידידי ואויבי היקר, אינו בדיוק לטעמי, רחוק מאוד מזה, למרות שאני מוכן להכיר בו, כי זה מה שיש.

הייה שלום, מחמוד היקר, ותן סימן חיים. ובינתיים, ידידי, אנא שמור על עצמך. אני מאחל לך כל טוב ומתפלל שלא יאונה לך כל רע במלחמה הזאת. ובבוא השלום, הלא שוב נחייך איש אל רעהו ונשיק כוסית.

אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו

עוד יסופר ועוד יתועד הסיפור של יהודי ביירות, וסיפור הפגישה במבואות העיר עם כוחות צה"ל העולים וצרים עליה, ועוד יסמרו שעות ויזלו דמעות, ועוד יפלו אנשים איש על צוואר אחיו. עוד לא הגיעה השעה.

עכשיו לא נותר אלא לספר רק מעט מזעיר, אולי מעט המכיר את הרובה, אור קלוש, חיוור. על מרקם יהודי, בלב בירה ערבית, על המשקעים שהוא מותיר, על רחשי הלב, על הרהורים שצפים בלבו של אדם, בינו לבין עצמו, הרהורים על עצמו, על זהותו, על חידת קיומו.

היה זקן אחד, כחוש, שדידה במבואות ביירות הנוצרית, וכוחותיו לא עמדו לו. ורק עיניו ברקו והיה בהן אור מוזר. הזקן ניגש אל החיילים, הסתער עליהם, והם דחוק אותו מעליהם והיו מי שעשו זאת בקוצר רוח ואולי בשאט נפש. ואז הוא אמר: אנא יהוד, ופרץ בבכי. הצעירים האלה, הילדים, לא הבינו, ואולי לא האמינו, וכל העניין נראה מיותר בסערת התרחשויות. ואז הוא אמר: שמע ישראל, וחיבק את הנערים האלה והוציא מכסו מטבעות וסוכריות ונתלה בידיים רועדות על הנגמ"שים ועל כל רכב הברזל העולה על הציר שאון רב, וקולו נבלע בהמולה הזאת. איש יהודי, זקן כבן 80, עמד ורעד בצידי הדרך ושיירה גדולה חולפת על פניו והוא, בוודאי, חשב לעצמו אותה משחבה שעלתה בלבו של הנביא העברי הקדמון: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו.

והיה צעיר אחד, רוברט, שדיבר עברית שוטפת, עברית של ספרי תפילה, עבריה שעברה מאב לבנו. חבריו הנוצרים, בני גילו, הפכו אותו לגיבור היום ואמרו, הנה החברים שלה, סוף כל סוף הגיעו.

כשישבתי איתו על תלולית עפר קטנה, בשולי ברומנה, הבנתי יותר מאי פעם משהו על יהודים, על הגורל היהודי, רוברט אומר שהוא לבנוני, קודם כל לבנוני, וכי זו ארצו, זו מולדתו ולה ישמור מאונים. אבל הוא יהודי שומר מצוות והיהדות היא אורח חייו. ואתם, אמר, אתם ישראלים. אני לבנוני – ואתם ישראלים, כולנו, אתם ואני, יהודים. היה מי ששאל אותו מדוע נשאר כאן. מדוע, לא בא לארץ ורוברט אמר, כי אני לבנוני ולבנון היא ארצי, ארצם של נוצרים מוסלמים ויהודים. וחוץ מזה, אם אני לא באתי אליכם, אתם באתם אלי, ואני אומר לכם, שלום עליכם, אחי היהודים, ברוכים הבאים בצל קורתי, הברוכים הבאים לארצי, ברוך בואכם, ואם ירצה השם, ברוך יהיה צאתכם.

הוא היה בא אלינו כמעט מדי יום, לפעמים הביא עמו חבר. עוד יהודי. פעם אחת הביא עמו את אביו ואת אמו שעמדו והביטו והיו כחולמים. פעם אחת פגשתי אותו בעיר והוא היה עם חבריו. רוברט עשה בינינו הכרה, ואמר להם, הנה, אתם רואים, אלה אחי היהודים והם עלא כיפאק, נכון? אחר כך הוא הזמין את החבר'ה אליו הביתה, לאכול כמו בני אדם, לנוח, להתקלח, לשמוע קצת מוסיקה, וסיפר להם על ביירות שלו, הה, ביירות, שהיתה חלום ואשר הפכה בשבע השנים האחרונות למאכולת אש ולעיי מפולת ולתילי חורבות.

בכל פעם שנתקלתי בו חשבתי על הגורל שהפגיש בינינו ועל המקום שבו בחר לערך את הפגישה הזאת, ועל הנסיבות. אני חשוב שבאמצעותו למדתי משהו על עצמי. אם הייתה זו אי פעם הרגשה אינסטינקטיבית, הנה עתה אני מסוגל להגדירה במילים: קודם כל אני יהודי ורק אחר כך ישראלי. כי מה זה, בסך הכל, ישראלי? לא יותר מאשר מלה בדרכון. ומהו דרכון אם לא פיסת נייר. בתעודותי כתוב ישראלי, אבל הזהות היא יהודי.

תודה לך, רוברט, תודה לכם, יהודי ביירות, שעזרתם לי להבין משהו על עצמי.

חלום בתוך סיוט

ג'וניה היא חלום שהשתרבב לתוך סיוט. עכשיו, עם כתיבת שורות אלה, מתאבכות פטריות עשן בשמי העיר. אבל בג'וניה אוכלים, שותים, מעשנים חשיש, מזיינים, מהמרים, מסתובבים במכוניות פאר ולוקחים את החיים איזי, ואין בסביבה איש אחד שמוכן לשים קצוץ על העולם.

בבתי ההימורים מחלקים משקאות חינם לכל מי שנכנס להמר, מפני שככל שאתה שותה, אתה מהמר על סכום גדול יותר, וככל שאתה מהמר ומפסיד, אתה שותה וחוזר להמר. ובכלל, לאף אחד לא אכפת אם אתה שותה בסכום העולה על סכום הימוריך, כי לאיש לא אכפת שתעשה חיים, כי החיים בין כה וכה שווים כקליפת השום, אכול ושתה כי מחר תמות. וכאן, בג'וניה, זה אינו פתגם יפה, ולא סיסמה ריקה מתכון, כאן זוהי מציאות חיים והיא נמשכת שבע שנים.

בבוקר פגשתי ליד מחסום פלאנגיסט צעיר ומיוזע, שנראה, כמו חייל מקצועי אשר מעולם לא פשט את מדיו ולעולם אין בדעתו לעשות זאת, ובערב ריאתי אותו בג'וניה, מגוהץ, מצוחצח, בחליפת ספורט אלגנט קייצית, וחתיכה בלונדינית תלויה לו על הכתף. שניהם נבלעו בתוך מכונית הדורה, פתוחה, אל תוך הלילה, כי מחר, עם הנץ החמה, הג'נטלמן הזה יכול לחטוף כדור בתחת והבלונדה שלו תהיה תלויה בערב על זרועו של מישהו אחר.

זה החיים. ומה שמדגיש כאן את החיים הוא הנגטיב שלהם האורב בכל פינה.

לפני הצהריים ג'וניה היא סניף של הריביירה הצרפתית, ואולי – מי יודע? – הרביירה הצרפתית היא סניף של ג'וניה. מיטב החתיכות במיטב בגדי הרחצה, על החוף, במימי התכלת, במירוץ מירוץ, מאחורי סירות מירוץ. לשבת במסעדה, על שפת מפרץ, זה לשבת בתוך חלום, ולשפשף את העיניים. ואז אתה עצמך חושב לעצמך בתוך אותו חלום, שבבוא השלום תכבוש ג'וניה ותתפשט דרומה, אל צידון ואל צור, אל ראש הנקרה ונהריה, אל עכו ואל חיפה, ודרומה משום אל תל אביב ואשדוד, וזה יהיה חלום אחד גדול, חלום בצעי תכלת עזה.

בינתיים מביא המלצר אל שולחנך עשרה מיני סלטים, עראק, בקבוק יין, שיפודי כבש צעיר, קערת דובדבנים במימי קרח, וגם זוהי דרך להכיר את לבנון ולהתוודע אל עמה האומלל.

הטוב שבשני המחנות

כמה מילים על הליבאנט, כי כאן בירת הנצח שלו. בארץ, משום מה, יש למושג הזה קונוטציה שלישית והשלילה הזאת היא אחד האסונות הגדולים שלנו. כי אנחנו כאן, בתוך הליבנט, אבל עדיין מורגלים לחשוב במושגים של מזרח אירופה. בלב הליבאנט הקמנו את בוייבריק וזה לא הולך ומסתדר ביחד. ליבנט פירושו נקודת מפגש בין מזרח ומערב, הטוב שבשני העולמות, אורח מחשבה מערבי ואורח חיים מזרח תיכוני, תכום אירופאי ואורך רוח ונדיבות מזרחית. ואנחנו, שיש בנו גם מזה וגם מזה, איננו מצליחים להסתדר עם שניהם, רק מחדדים את הפער בין ספרדים ואשכנזים ונוטלים מכל צד את תכונותיו השליליות ויוצרים בארץ אנטי ליבאנט, אשר מתוך בורות והתנשאות ואטימות, ואולי טמטום גס, מתנשא על הליבאנט ורואה בו טעם לפגם.

וכאן, במקום שאנו נמצאים עכשיו, אפשר ללמוד משהו על החיים, על טיבם ועל איכותם, ואולי גם איך לחיות. הנה אנשים חיים כאן שבע שנים בצל מלחמה נוראה, בצל המוות האורב בכל פינה, אבל חיים ומבסוטים, נהנים מכל רגע וסבלנותם מעומדת להם, ואורך הרוח מעניק להם תעצומות נפש ותקווה גדולה לעתיד טוב יותר.

אבל יש פה גם סכנות נוראות וגם הן אורבות מעבר לכל פינה. מפני שכאשר אתה אומר לעזאזל החיים – העיקר לעשות חיים, פתחת פתח לניוון נורא וזרעת את זרעי הריקבון. והריקבון מציץ פה מתוך העושר. זונות רקובות עומדות בפתח בתי קפה מהודרים, שבהם הולך המערב ושוקע לצלילי דיסקו מזרחי. שרי ממשלה רקובים מחזיקים בצד עסק פרטי, ומה יכול להיות עיסוקם הצדדי אם לא גידול שדות חשיש ומריחואנה. אם לכלוך, אז עד הסוף. יש ריקבון ויש ריקבון. במערב הריקבון הוא עני, או תוצאה של עוני. כאן זהו ריקבון עשיר, מפואר, מדושן עונג.

במועדון לילה פגשתי שיכור שמן, שנשען על הבר, הטיח בו אגרוף וצעק בקול רם, יאללה, חברים, מספיק לשתות, מחר צריך לקום מוקדם בבוקר כדי להספיק לשחוט עוד כמה פלשתינאים.