זמן בלעדיו

אז הרד הוט צ'ילי פפרז חוגגים 25 שנה לקיומם, או ליתר דיוק, לצאתו של אלבום הבכורה שלהם. קודם כל שאפו: אין הרבה להקות שמגיעות יחד לגיל כזה, ובמקרה של הפפרז ההישג אפילו יותר מרשים, כי מההתחלה הפרועה שלהם היה קשה לצפות שהם ישרדו כל כך הרבה שנים. והנה בכל זאת. נכון שהלל סלובק עצמו לא שרד, אבל באותה מידה זה היה יכול להיות קידיס שיגמור עם מחט ביד. שלא לדבר על פלי, או על שילוב כלשהו ביניהם; שניהם היו ג'אנקיז לא פחות ממנו, ואולי יותר, והסיבה שהדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו היא תוצאה של מקריות מוחלטת. אבל יצא שהשניים האלה חיים ובועטים - גם אם לא באנרגיות של פעם - ומה שנותר לנו לעשות זה לתהות אם מותו של סלובק שינה במשהו את המסלול של הלהקה כולה.

נוכח מצבם הנוכחי הלא מדהים של הפפרז - עייפים, מדושנים, לפחות עשר שנים אחרי הפעם האחרונה שעשו משהו שעניין אותם באמת - מתחשק לומר שכן. בדיוק כמו שג'יימס סלובק אומר כאן, נוח להאמין שאחיו היה שומר על הרוח המקורית של הפפרז טוב יותר משעושים חבריו, אלמלא מת רגע לפני שהלהקה שהקים הפכה לאחת הגדולות והמצליחות בעולם. אבל האמת הפשוטה היא שזה כנראה לא היה משנה הרבה. הפפרז זכו להצלחה שהיו ראויים לה, והיו זוכים לה גם עם סלובק. הם אמרו את מה שהיה להם להגיד בכמה אלבומים מעולים, ואז פרשו לסוג של פנסיית רוקנרול נוסח הסטונז. זה כל מה שאפשר לבקש מלהקה בת 25, וקשה להאמין שעם סלובק זה היה אחרת. אילו חי הוא היה היום בן 47, כמו קידיס ופלי, והיה כנראה מתבגר ומתמתן בדיוק כמותם. אם הוא נותר צעיר ופרוע - ואידיאליסט - זה רק כי הוא נשאר בן 26 לנצח.

מה שכן, המוות של סלובק מתסכל במיוחד כי הוא מנע ממנו את ההצלחה וההכרה בינלאומית שבלי ספק הגיעו לו כמוזיקאי. כיוון שמת הוא נותר הערת שוליים בסיפור של הרוק, ולא בצדק. במובן מסוים נמנע ממנו גם המקום שמגיע לו בסיפור הלהקה עצמה, כי פרושיאנטה שלקח ממנו את הסטייל והנגינה והתהילה וההתמכרויות לקח גם את המקום שלו בסיפור - זה של הג'אנקי הלא יציב שצריך לדאוג לו כל הזמן.

רגע, אמרתי שהגורל של הפפרז לא היה שונה אם סלובק היה חי? תרשו לי לסייג: עם סלובק בהרכב - אולי, לא בטוח - היה לחבר'ה קצת פחות נעים לבטל הופעות בישראל ברגע האחרון, כפי שעשו בקיץ 2001. פאק, זה באמת היה כל כך מזמן?