מלחמה ברחובות

ברגעי הנוסטלגיה שלו נוהג סבי לספר סיפורים על ירושלים של פעם.

"אני זוכר שזה היה בשנת 41' בערך", הוא נזכר. "מלחמת העולם השנייה הייתה ברקע, ואני הייתי אז כמעט בן עשר. היינו מסתובבים ברחובות ירושלים כל היום. הייתי ילד רחוב" - מושג שסבתא שלי סולדת ממנו, יש לציין.

"יום אחד עברה שמועה מפה לאוזן בין הילדים, אני לא זוכר אפילו איך זה התחיל, שמחפשים ילדים קטנים שימכרו ברחוב את העיתון החדש 'ידיעות אחרונות'. כמובן שעבורנו כל גרוש היה שווה זהב, ובשעות אחר הצהריים המאוחרות, בזמן שקיעת השמש - מפני ש'ידיעות אחרונות' היה עיתון ערב - היינו נפגשים כל החבר'ה ליד קפה עטרה המפורסם, ברחוב בן יהודה שם, במדרחוב" - כן, סבא, אני יודעת איפה זה - "כל ילד היה לוקח חבילת עיתונים. היינו לוקחים כמה שהצלחנו לדחוף תחת היד, כי הרי אז העיתון היה הרבה יותר דק, לא כמו היום. האיש שהביא לנו את העיתונים צעק 'לצאת!' והתחלנו לרוץ. הסתובבתי יותר משעתיים בין האנשים בבן יהודה, בקינג ג'ורג', וצעקתי 'ידיעות אחרונות!' וכולם היו קונים.

"כל ילד היה מנסה לתפוס את האזורים הטובים כדי למכור שם כמה שיותר. אני חושב שהעיתון עלה בערך חמישה מיל בזמנו. נהיה מעט יותר קשה למכור כשהעלו את המחיר לשבעה מיל, משום שלאנשים לא היה עודף. בכל זאת אנשים קנו את העיתון מתוך רצון לדעת מה קורה עם המלחמה, כי לא לכולם היה רדיו, ובטח שלא היו חדשות כל שעה עגולה. הייתה אפילו מהדורה שנייה, שאותה היה צריך לשווק לאנשים הרבה יותר טוב. 'הגרמנים הגיעו עד מצרים!' הייתי צועק.

"בערב חזרנו כולנו לעטרה והחזרנו את העיתונים שנותרו. קיבלנו את הגרושים שלנו והלכנו הביתה. את הכסף שהרווחתי הבאתי לאבא שלי".

ולפני שהוא מסיים, טורח סבא שלי להוסיף: "אמנם לא הרווחנו הרבה, אבל לפחות קיבלנו עיתון אחד הביתה כל ערב".

ספרו לנו איך "ידיעות אחרונות" נגע בחייכם - ואנחנו כבר נספר לכל המדינה. סיפורים (באורך של עד 300 מילה) שלחו ל- yediothsheli@yedioth.co.il או לפקס 03-6082664, בצירוף שם מלא וטלפון