הסיכום המושלם של ועידת קופנהגן

זה התחיל בתקווה גדולה: משלחות מ-190 מדינות, אלפי נציגים מכל פינה על פני הגלובוס, הצהרות מלאות חזון ולחץ כביר של פעילי סביבה ומפגינים לעשות שינוי אמיתי. "זו ההזדמנות האחרונה", אמרו.

זה המשך בשעות של דיונים מתישים, שעות של הסתייגויות על סעיפים ותתי-סעיפים, והתעקשות על שינוי ניסוחים משפטיים עמומים ומעורפלים. ניתוחים של דו"ח מקצועיים והערכות מומחים, סקירות של מדענים והסברים לעיתונאים. מילים, מילים ועוד מילים, שנפלטו לאוויר כמו העשן מעוד תחנת כוח פחמית בסין.

אחר כך החלו להגיע המנהיגים: מעונבים ומחוייכים, מבטיחים למצלמות שהעולם שישאירו לילדיהם יהיה טוב ובטוח יותר, אך בדיונים פנימיים מתבצרים בעמדותיהם.

חלקם עשו שקר בנפשם; אחרים היו כבולים בפוליטיקה פנימית, לחצים כלכליים ולעיתים גם חשש אמיתי לרווחת חייהם של בני מולדתם. הם לא רצו לגזור עליהם המשך חיי עוני רק בגלל שהמדינות העשירות החליטו שהגיע הזמן לפקוק את הארובות.

הם עלו לבמה ונאמו, בזה אחר זה, והצהירו על כוונות טהורות, אחריות עולמית ועל הצורך לחולל מהפך. הם הפצירו זה בזה לגלות גמישות ונכונות, אך כשחזרו לחדר הצדדי להתייעצות הבינו שגם הם פלטו לאוויר מילים ריקות. אולי קיבלו כותרת יפה ותמונה בעיתון. ניחא.

בישורת האחרונה באו התותחים הכבדים. הם היו נחושים לסגור עסקה - כי בעיניהם עסקה רעה הייתה טובה יותר מלחזור בידיים ריקות ולהרשם מעל דפי ההיסטוריה כמי שהחמיצו הזדמנות. הם נכנסו לחדר והחלו להתגושש. יצאו לשפר עמדות, ונכנסו שוב.

הם שבו ונפגשו, התקוטטו, עקצו ובסוף החליטו: "כל האירוע הזה נדון כנראה מראש לכישלון אז כל מה שנגיד יהיה טוב יותר מכלום".

בחוץ הם הציגו את ההסכמה כפריצת דרך. אפשר לראות זאת כך; אפשר גם לראות זאת כמו ניסיון לחמוק ממבוכה; או כמו הפרת הבטחה לעולם שנמצא בסכנה; או כמו בגידה צינית של ממש בתפקידם.

נציגי המדינות היו ערים כבר כמעט יומיים. מנסחים טיוטות, מתייעצים עם הבית ומשפרים עמדות. הם רק רצו לישון אבל נאלצו לשבת לעוד דיון משמים על "אלוהים יודע איזה סעיף קטן בנספח עלום". ואז, לפתע, הקריא נשיא המליאה הודעה קצרה - 11 מילים - שקברו את התקווה (זו מההתחלה) בבור עמוק של עירפול. "הוועידה מכירה בהסכמה שהתקבלה".

זהו. נגמר. היו מי שהריעו; היו מי שקברו את ראשם בידיהם באכזבה, או הביעו תרעומת; והיו גם כאלה - כמו הבחור כאן מאחור - שבכלל לא הצליחו להישאר ערים כשההיסטוריה עברה ממש לידם: