מאיסטנבול ועד מוסקבה: משחקי העשור שלנו

אלפי משחקים שונים ובלתי נשכחים היו בעשור האחרון, שאוטוטו מחליף את ספרת הסיומת. אם היינו צריכים לכתוב זיכרון אישי על כל משחק ומשחק, הקוראים לא היו מפסיקים לגלגל את הדף למטה ומגלים למעשה שאין לו תחתית. עקב כך, אנו מציגים לכם את עשרת משחקי העשור של כתבי ynet: מכדורגל אירופי, דרך כדורגל דרום אמריקני, עבור באול אמריקאן פוטבול ולקינוח ביאנקי סטדיום.

גמר הצ'מפיונס 2008: מ. יונייטד - צ'לסי 1:1 (5:6 בפנדלים)

תשע שנים עברו מאז שנגענו בגביע עם האוזניים הגדולות, באותה עונת טרבל משוגעת (1998/99). בדרך לתואר ניצבו צ'לסי ואברהם גרנט. יום רביעי ההוא הרגיש כמו ערב של חמישי, כולם בעד אברם ורק אני עוכר ישראל. הייתי מיעוט נרדף גם בביתי.

בדקה ה-26 הכל נראה ורוד - כריסטיאנו רונאלדו נגח את שערו ה-42, 0:1 ליונייטד, אבל פרנק למפארד השווה (45) והמשחק הלך להארכה. עוד לפני כן נכנס המחליף ראיין גיגס להופעתו ה-759 (שיא מועדון).

מנצ'סטר יונייטד וגביע האלופות ב-2008 (AFP)

השידור של השכנים מעבר לכביש היה מהיר יותר, ושנייה לפני שראיתי כבר הבנתי כי רונאלדו הוא הראשון להחמיץ בדו קרב הפנדלים. נגמר, הגביע בדרך לתחת של צ'לסי. אבל אז הגיעה ההחלקה של טרי וההרגשה שמישהו למעלה רוצה שניקח. אדווין ואן דר סאר הדף את הבעיטה של ניקולה אנלקה ושלח את הגביע למנצ'סטר. אולי רק ככה יודעים באולד טראפורד לזכות בליגת האלופות, בצורה המותחת והמרגשת ביותר.

(עמרי פולק)

גמר מונדיאל 2002: ברזיל - גרמניה 0:2

"רונאלדו" מתקשר אצל מרבית האוהדים לפורטוגלי מריאל מדריד, עבורי האסוציאציה הראשונה היתה ונותרה הברזילאי. הוא הגיע למונדיאל 2002 כשחקן "גמור": ארבע שנים אחרי שהתמוטט לפני התבוסה לצרפת בגמר 1998 ולאחר שלא שיחק כשנתיים בגלל פציעה ממושכת.

רונאלדו הברזילאי. היו ימים (AP)

אבל בין ההצגות בברצלונה בתחילתה לפגישות עם שמעון פרס וההבלחות במדי קורינתיאנס בדמדומיה של הקריירה, הספיק החלוץ הענק להטביע את חותמו כאחד הגדולים בכל הזמנים. לא רק הוא הגיע במצב רעוע למונדיאל, אלא גם ברזיל עצמה, שכמעט ולא העפילה לראשונה בתולדותיה לטורניר.

בסופו של דבר, עם ריבאלדו לצידו ו'פליפאו' סקולארי על הקווים, השיג רונאלדו עבור ה'סלסאו' את ה'פנטה' - אליפות העולם החמישית בתולדותיה. היא עשתה זאת מול מי שנחשבה למעצמה לא פחות גדולה, גרמניה האימתנית, במפגש הראשון בין השתיים במונדיאל. בדקה ה-67 ניצל 'או פנומנו' (התופעה) השמטה של אוליבר קאן כדי להבקיע ראשון. כעבור 12 דקות בישל לו ריבאלדו את השני. השדר הברזילאי שאג "רונאלדיניו" (בברזיל מכנים כך גם את רונאלדו וגם את רונאלדיניו) ומיד הבהיר למי הכוונה ("נומרו 9"). אותה שאגה מלווה אותי עד היום, כצלצול הטלפון הנייד שלי.

(תומר גנור)

גמר הצ'מפיונס 2005: ליברפול - מילאן 3:3 (2:3 בפנדלים)

כשנחתתי באיסטנבול ב-2005, לא הכינו אותי לקראת מה שעתיד לקרות. ליברפול ומילאן, שתיים משלושת הקבוצות עם הכי הרבה תארים אירופים, סיפקו את כל מה שגמר ליגת האלופות צריך. ואני הייתי שם.

ג'רארד ובניטס עם הגביע הנכסף (גטי אימג'ס)

זה התחיל כשדייגו מראדונה הפתיע את כולם ועבר דרך פשוטי העם בדרכו לעמדת השידור, אחרי שנעלם לתקופה ארוכה בשל בעיות בריאות. זה נמשך במחצית מהממת של מילאן - אולי הטובה ביותר שסיפקה קבוצה כלשהי באירופה. פאולו מאלדיני הימם את האיצטדיון כבר בדקה הראשונה ובהמשך סידר קאקה צמד יפהפה להרנאן קרספו.

כאוהד ליברפול, גם אני כבר הייתי על הקרשים בהפסקה. שקט מוחלט שרר בין אוהדי האדומים, עד שאחד מהם צעק "למה לעזאזל רפא בניטס פתח עם הארי קיואל? למה דיטי המאן לא משחק?". אף אחד לא ניסה להשתיקו, וכנראה שבניטס גם שמע אותו.

עם עליית השחקנים מחדר ההלבשה השתלטה שירת ה"לעולם לא תצעדי לבד" של אוהדי ליברפול. כן, גם בפיגור 3:0 הם עודדו את גיבוריהם. צמרמורת עברה בכל גופי וכנראה שגם בגופם של החבר'ה בהנהגת סטיבן ג'רארד, בדרך לקאמבק של כל הזמנים. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

(איזי עין דור)

קרספו. קונצרט ארגנטיני (AP)

מוקדמות המונדיאל, יוני 2005: ארגנטינה - ברזיל 1:3

הפעם האחרונה שבה הרגשתי כי נכחתי באירוע ספורט היסטורי היתה ממש לפני סיום העשור, עם ה-0:5 של ישראל על אוסטריה. הפעם, רחוק מהבית, התפשטה בי שוב אותה תחושה בזכות חוויית כדורגל של פעם בחיים.

למזלי, ברגע שבו הגעתי למונומנטאל, האוטובוס של שחקני נבחרת ארגנטינה נכנס בכותלי האצטדיון. את המראה של השחקנים חוגגים באקסטזה כשהמאמן חוסה פקרמן מתסכל עליהם בהנאה לא אשכח לעולם. יש מי שזוכר את הכיף במשחק הזה.

הקונצרט החל עם שריקת הפתיחה. ישנם כאלה שאומרים ש-45 הדקות הראשונות (0:3 מדהים) היו הטובות של התכולים-לבנים בשני העשורים האחרונים. מי אני שאתווכח? חואן רומן ריקלמה נתן את משחק חייו עם 'גולאסו' אדיר, הרנאן קרספו הוכיח כמה הוא ענק ורק גול גדול של רוברטו קרלוס ניחם במעט את הסלסאו. אח, כמה שהימים האלה נראים רחוקים כעת.

(אילן הלפרין)

מראדונה. חגג עם אוהדי ארגנטינה את הניצחון הגדול (AP)

ים של דמעות 1: ארגנטינה - סרביה 0:6

שני משחקים שהביאו אותי לדמעות זכורים לי במיוחד בעשור האחרון. הראשון היה ביום שישי הבלתי נשכח בגלזנקירכן, ב-16 ביוני 2006. במשחק מושלם שלא נראה הרבה זמן במונדיאלים, נבחרתי, ארגנטינה, מחצה 0:6 את סרביה, זו שסיימה כראש בית במוקדמות (מעל ספרד) וספגה שער אחד בכל הקמפיין.

מעבר לתוצאה, אי אפשר לשכוח את המסירות הבלתי פוסקות של הנבחרת של חוסה פקרמן, העקבים והמהלכים למזכרת, כולל 25 פאסים ברצף בשער קבוצתי היפה (אולי בכל הזמנים) אותו קינח קמביאסו. בסיום, לעולם לא אשכח את 45 הדקות אחרי השריקה בהן נשארנו לשיר בטירוף ביציע, עם המתנדבות/סדרניות הגרמניות בהלם מוחלט מהמחזה, שאותו תיעדו במצלמות הפלאפונים שלהן. וכמובן את דייגו מראדונה, שיצא ליציע הכבוד הריק ממולנו והצטרף לשירה עם נפנוף חולצתו מעל הראש.

(מיקי שגיא)

ים של דמעות 2: ולס - הורקאן 0:1

התמונות הללו יישארו לנצח בזכרון, בדיוק כמו השוד שאותו חווינו הורקאן ואני ב-5 ביולי האחרון. קבוצתי הלהיבה בקלאוסורה 2009 עם כדורגל טכני והתקפי תחת המאמן האהוב (אנחל קאפה), והפכה ל'קבוצה של המדינה' בגלל שהחזירה לארגנטינה את כדורגל המסירות האהוב ('טיקי-טיקי'). למחזור הסיום הגיעה הוראקן עם נקודה יתרון על ולס, אצלה התארחנו. חציתי את האוקיינוס כל הדרך לארגנטינה ויחד עם 5,000 ברי מזל, מילאנו את החלק הקטן שקיבלנו ביציע האורחת.

הורקאן. סיום עצוב לעונה נפלאה (רויטרס)

תיקו היה מספיק לנו כדי לזכות באליפות שנייה בתולדותינו (ראשונה מאז ה'דרים טים' של 1973), אבל שופט ארור (לא מגיע לו שאזכיר את שמו), החליט שזה לא יקרה. שער חוקי שלנו נפסל במחצית הראשונה במצב 0:0, ואחרי שחלוץ ולס דרס את השוער שלנו בעבירה שמדינה שלמה ראתה, איש המשרוקית אישר בדקה ה-84 שער לא חוקי שהעביר את האליפות לרעים. שישה חודשים עברו (בהם השופט הארור לא חזר לשפוט, כעונש על מה שאירע באותו משחק), אבל אנחנו לא נשכח גם עוד שישה עשורים.

(מיקי שגיא)

חצי גמר הצ'מפיונס 2008: ליברפול - צ'לסי 1:1

כישראלים, יש לנו נטיה לחשוב וגם להבהיר לכל הסובבים אותנו, במיוחד אם הם גויים, שאנחנו תמיד צודקים. באפריל 2008 החלטתי להתאוורר מהליגה המקומית והגעתי לאנפילד כדי לצפות ביוסי בניון וליברפול מארחים את צ'לסי, עם מאמן ישראלי על הקווים.

קאוט. חגיגה מוקדמת מדי (רויטרס)

מי שלא ביקר באנפילד לא יבין לעולם למה הכוונה באווירה מחשמלת. 'יול נבר ווק אלון' הצליח לצמרר אותי, אפילו יותר מהמנון ליגת האלופות כשמכבי תל אביב היתה חלק ממנו. ההתרגשות והאווירה הצליחו לחפות על משחק לא מדהים.

דירק קאוט העלה את המקומיים ליתרון (42) וכשהגיע תוספת הזמן של המחצית השנייה חגגו רבים מאוהדי ליברפול את הניצחון או פנו ליציאה. ניסיתי להסביר להם למה אני נשארת נטועה במקומי, התמקדתי באיבר המאוד מתוקשר של מאמן צ'לסי שיכול בכל רגע להפריע לחגיגות שלהם.

ריסה. כל מילה אחרת מיותרת (רויטרס)

כל שקיבלתי מהבריטים היה גיחוך מנומס או תנועת ביטול, אבל אז הגיע השער העצמי של ג'ון ארנה ריסה (94), ששלח את צ'לסי לגמר. למזלי כנראה היה זה ההלם שמנע מהם לבעוט בישבן של המנחוסית מישראל. מה שבטוח, ששוב הוכח שלא כדאי להתווכח איתנו, איכשהו, אנחנו תמיד צודקים. והנה הצלחנו להעביר כתבה שלמה בלי להזכיר את אברהם גרנט... טוב נו כמעט.

(יעל שחרור) 

NFL: טמפה ביי - אינדיאנפוליס 38:35

ארבעה חודשים לפני הסופרבול, ללא תואר על הפרק או יריבות מסורתית. לכאורה עוד משחק 'מאנדיי נייט' בטמפה ביי, לשם הגיעו האינדיאנפוליס קולטס ומאמנם טוני דאנג'י, שביום הולדתו ה-48 חזר לראשונה מאז פוטר מהבקאנירס.

מאנינג. "פוטבול משחקים 60 דקות" (AP)

סתם עוד משחק? כך זה נראה ב-55 הדקות הראשונות. ג'ון גרודן נראה בדרך לעוד ניצחון על קודמו בתפקיד, כשרונדה בארבר יירט מסירה של פייטון מאנינג והחזיר לטאצ'דאון (14:35 למארחים). יש עוד סיכוי לקולטס? לא כשהם זקוקים לשלושה פוזישנים מוצלחים מול אחת ההגנות הטובות בליגה. אין מספיק זמן.

ג'יימס מונגרו צימק ל-35:21 לאחר החזרת בעיטה מסחררת (90 יארד) של בראד פירט, אבל השעון הורה 3:37 דקות לסיום. ההימור על 'אונסייד-קיק' והכדור חזר לקולטס, שבעזרת מאנינג גמעו 58 יארד בשישה מהלכים (מסירה למרווין האריסון, 35:28, 2:27 דקות לסיום).

בשלב זה, פתאום גם גרודן ושחקניו נראו פחות בטוחים בעצמם ופוזשן התקפי כושל נתן למאנינג עוד הזדמנות 1:41 דקות לסיום - ריקי וויליאמס רץ לטאצ'דאון והשווה ל-35:35. שלושה טאצ'דאונס בשלוש דקות - הקאמבק הגדול בהיסטוריה, אבל לא כזה שמבטיח ניצחון בהארכה. הבאקס פתחו עם הכדור אבל כשלו, גם מאנינג לא הבריק אך העניק למייק ואנדרג'ט הזדמנות לנצח עם שער שדה מ-39 יארד.

אינדיאנפוליס קולטס. הקאמבק הגדול בהיסטוריה (AP)

לא ייאמן, הקיקר המדוייק בתולדות ה-NFL החמיץ. למזלו, עבירה של סימאון רייס העניקה לו צ'אנס נוסף וקידמה אותו אל קו 29 היארדים. הפעם הבעיטה מוצלחת - ניצחון בלתי נתפס לקולטס 35:38. "זוהי אותה קלישאה ישנה - פוטבול משחקים שישים דקות", אמר מאנינג הנפעם בסיום. המשחק הזה הפך גם אותי הספקן למאמין. מאז אותו לילה ספוג אדרנלין, אני פשוט לא יכול להרדם בשקט בימי ראשון ושני. מסתבר שזה באמת לא נגמר עד שזה נגמר - המשחק, או אתה עצמך.

(אמיר בוגן)

בייסבול - וורלד סירייס: ניו יורק - אריזונה 3:4, 2:3

אם עד אוקטובר/נובמבר 2001 אהבתי בייסבול, פה נשבתי בקסמי המשחק. הדי-באקס הובילו 1:2 בסדרת הטוב מ-7, ו-1:3 בסיבוב התשיעי והאחרון במשחק, שני פסולים. לסוגר של הדי-באקס, בייאנג היאן קים, נותר לפסול עוד יאנקי אחד, והסיפור כמעט גמור. פול אוניל, היאנקי האהוב עלי (ולא רק) בכל הזמנים, הצליח לעלות על בסיס ובכך הוא פתח את הדלת לטינו מרטינז לחבוט הום ראן אדיר (3:3).

דרק ג'טר בפעולה. הסדרה הטובה ביותר בבייסבול מאז ומעולם (AP)

השעון כבר הראה על 00:00, משמע ה-1 בנובמבר, ובשל אירוע 9/11 היתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של ה-MLB שמשחקים בייסבול בנובמבר. הקפטן

דרק ג'יטר (מיסטר נובמבר) עלה שני סיבובים קדימה וחבט הום ראן אדיר - 3:4 לפינסטרייפס, 2:2 בסדרה.

למחרת, אותו המקום, אותה השעה ואותה הסיטואציה. 0:2 לדי-באקס, סיבוב תשיעי, שני פסולים, קים מנסה לסגור עניין. חורחה פוסדה עלה על בסיס, ומיד אחריו העיף סקוט ברוושס הום ראן אדיר. אני רק זוכר את השדר: "WOULD YOU BEALIVE IT, THEY DID IT AGAIN!". שלטי ה-" AURA& MYSTIQUE" כיכבו באצטדיון, אני עמדתי בפה פעור, באמצע הלילה, בודק מי מנסה לעבוד עלי. לא יכול להיות שזה אמיתי.

בהמשך הביא אלפונסו סוריאנו את צ'אק נובלאק הביתה וניצח את המשחק, היאנקיז עלו ל-2:3 בסדרה, רק כדי להפסיד במשחק השביעי, לאחר שכבר הוליכו 1:2 בסיבוב התשיעי, כשגדול הסוגרים בהיסטוריה של המשחק, מריאנו ריברה, מראה שגם הוא בן אנוש. הסדרה הזו, על פי אנשי מקצוע רבים, נחשבת למרתקת ביותר שידע הספורט האמריקני בכלל והבייסבול בפרט. האהבה שלי הפסידה, אך רק התעצמה.

(יוני לב ארי)

חצי גמר מונדיאל 2006: איטליה - גרמניה 0:2 (בהארכה)

ב-4 ביולי פגשה המארחת גרמניה את איטליה, ולקראת המשחק נשאתי בליבי שתי תפילות: הראשונה, שאחגוג בתום המפגש את עלייתה של הסקוואדרה אזורה שלי לגמר הגביע העולמי; והשנייה, שאלסנדרו דל פיירו, מלך העולם לצורך העניין, סופסוף יותיר את חותמו על הטורניר, אחרי חמישה משחקים די מאכזבים, להם קדמו טורנירים שלמים מהם לא יצאה בשורה.

בדקה ה-119 תפילה אחת שלי עמדה להתממש, עם שער נפלא של פאביו גרוסו, כשכולם כבר התכוננו לפנדלים. חגגתי, אבל לא האמנתי שאחרי הדרמה הזו, בשלב כל כך מאוחר של המשחק, הטירוף עוד לפניי. ואז הגיעה הדקה ה-121, ואיתה מילותיו של רמי וייץ, אותן לא אשכח לעולם: "ארבעה איטלקים מול שלושה גרמנים! ג'ילארדינו, ג'ילארדינו, דל פיירו!!!...0:2!!!!".

'אלה' סגר עניין עם שער ענק שהכניס אותו לספרי ההיסטוריה (השער המאוחר ביותר בתולדות גביע העולם), ועבדכם הנאמן נכנס בעצמו לאותם ספרים עם 10 במדד ההתלהבות ע"ש מאיר איינשטיין.

מאושר, מקפץ ומזיע, ללא קול וללא חמצן, זכיתי בחצות וחצי בלילה לשורה של שיחות טלפון מאנשים שבירכו אותי, והחמיאו לי כאילו אני זה ששלח את הכדור לחיבורים הרחוקים של להמאן. האמת, מי שראה אותי חוגג אחרי השער, בהחלט יכול היה להתבלבל.

(שימי ששון)