משרתם של שני אדומים

"אם שאקיל לא ישחק יש להם את אילגאוסקאס, אם דלונטה ווסט לא ישחק יש להם את אנתוני פארקר, ואם לברון ג'יימס לא ישחק אז יש להם את אלוהים". כה אמר לארי בראון, מאמן שארלוט, אחרי שנקבע הסגל הסופי של הקליבלנד קבאלירס. יכול להיות שהוא קצת הגזים לנוכח שלושה הפסדים מהירים של הקאבס כבר בפתיחת העונה, אבל הם עוד ישתפרו. ובכל מקרה, פחות חשוב כרגע אם בראון צדק או טעה בהערכה שלו; יותר מעניין לשמוע מפיו את שמו של אנתוני פארקר - שחקן סי.בי.איי בתחילת העשור, וכוכב יורוליג בהמשכו - מוזכר בנשימה אחת ובאופן הכי טבעי שאפשר עם כוכבי אן.בי.איי. ועם אלוהים.

ממעמד של מלך אירופה וגדול הכדורסלנים האמריקאים ששיחקו במכבי תל אביב אי פעם, פארקר הגיע לקדנציה שנייה באן.בי.איי על חוזה צנוע יחסית בטורונטו, שכיום אפשר להשיג כמותו די בקלות גם באירופה. בפרק הראשון שלו באן.בי.איי הוא סתם הלך לאיבוד: לא חלב, לא בשר, לא כלום. סתם. צעיר מפוספס שישב בעיקר ברשימת הפצועים. כשמדברים על פארקר משתמשים בדרך כלל בשפה נקייה - האיש פשוט זך מכדי שידבקו בו מילים, איך לומר, לא נאותות - אבל לא יהיה מוגזם לומר שכשפיני גרשון ודייויד בלאט אספו אותו בשנת 2000, הוא היה במיץ של הזבל.

"גם אני חונה באוסישקין" (צילום: אימג' בנק / GettyImages)

בשנים האחרונות הוא שוב עם הכי הטובים. שלוש עונות בטורונטו, ועכשיו ראשונה מבין שתיים בקליבלנד. פארקר היה צריך להמציא את עצמו מחדש כדי לקבל אפשרות לזכות באליפות לקראת סיום הקריירה שלו, והוא עשה את זה בצורה לא פחות ממרשימה. מי שהיה שחקן אול־אראונד מושלם באירופה הגיע לעזור לשאקיל ולברון דרך המעמד החדש שבנה לעצמו: סטופר הגנתי קודם כל, ואחר כך גם צלף שלשות. כאלה האמריקאים, מדביקים תגים ותוויות לכל מה שזז. על כל פנים, את ביצועי הכל־בכל־מכל שלו מאירופה הוא מצווה להשאיר לקינג ג'יימס.

אול־אראונד או ספציאליסט, פארקר - שתמיד אמר שהוא נהנה ממסירה טובה לחבר לא פחות מאשר מדאנק מרהיב - מנסה כעת להגשים חלום חיים ולהוסיף טבעת אליפות לכל התכשיטים שכבר יש לו מאירופה. וגם אם זה לא על תקן סולן הלהקה, אפשר לסמוך עליו שהוא יהיה שמח ומאושר באותה מידה.