אלו היו 30 שניות: עשור לשעון ה-24

עונת 2000/01 לא היתה רק העונה המלאה הראשונה בעשור הנוכחי, אלא גם העונה הראשונה שבה שיחקו באירופה 24 שניות בהתקפה, במקום 30.

אותו שינוי בחוקה לא היה ההבדל היחיד שאליו היו צריכים השחקנים להתרגל החל מאותה עונה. בנוסף, חולק המשחק לארבעה רבעים בני עשר דקות (במקום שתי מחציות של עשרים), והזמן הקצוב על מנת לעבור את מחצית המגרש קוצר ל-שמונה שניות במקום עשר.

כל זאת נעשה בניסיון ליצור אחידות בקרב חוקי המשחק, ולהפוך אותם לדומים יותר בכל רחבי העולם (או במילים אחרות, לרצות את קומישינר ה-NBA דייויד סטרן, אשר ניסה להנחיל את חזונו בדבר כדורסל גלובלי, בצלמה של הליגה הטובה בעולם). אולם ללא ספק, השפיע הקיצוץ בשעון הזריקות (כך כינו ועדיין מכנים אותו) בצורה משמעותית הרבה יותר על הצורה שבה משחקים כיום את המשחק ביבשת הישנה. לפניכם כמה מן המגמות העיקריות.

מגמה מספר 1 - אין יותר 48:50

המאפיין הברור והאובייקטיבי ביותר נראה היטב על לוח התוצאות. חובבי הכדורסל בשנות ה-90' זוכרים מספר משחקי גמר אירופיים שקשה לראותם חוזרים על עצמם בעידן 24 השניות. כך למשל היה גמר גביע המחזיקות ב-1993, שבו ניצחה אריס סלוניקי של צביקה שרף את אפס פילזן הטורקית 48:50. היה זה אחד המשחקים הטעונים (וכנראה גם הגרועים) שידע הכדורסל האירופי, על אף שנטלו בו חלק בין היתר שחקני התקפה נהדרים כמו רוי טארפלי מצד אחד ופטאר נאומוסקי מצד שני.

כך היה גם בגמר גביע אירופה לאלופות של אותה עונה, שבו ניצחה לימוז' של בוזידאר מאלקוביץ' ומייקל יאנג את בנטון טרוויזו של טוני קוקוץ' 55:59, או ב-1998, אז חיסלה קינדר בולוניה את א.א.ק אתונה 44:58. כיום, בעידן ה-24, נדיר כאמור לחזות בתוצאות מעין אלו, וכך יכולים אנו לקבל תוצאה כמו 74:118 בעונת 2003/04.

מגמה מספר 2 - קצב המשחק

התוצאות הגבוהות יותר, הן בעיקר תולדה של סגנון משחק שונה, מהיר, אינסטיקטיבי ואתלטי יותר, ופחות טקטי ומחושב. לכל קבוצה יש רק שמונה שניות לעבור את קו מחצית המגרש, ולאחר מכן רק עוד 16 כדי להגיע לטבעת. זאת, לעומת עשר שניות ואחר כך עוד 20 בתקופה שלפני כן. ישנם מן הסתם יותר איבודי כדור וגם יותר חטיפות, יותר החזקות כדור לכל קבוצה, ורוב השחקנים מסוגלים לעבור את המגרש במהירות.

מגמה מספר 3 - סגנון המשחק

את המגמה המעניינת מכולם, השינויים שחלו בסגנון המשחק, ניתן לחלק לכמה חלקים. נתחיל עם המגמות החדשות בעלות האוריינטציה ההתקפית, ומשם נעבור להגנתיות.

שינויים התקפיים

משחק עם 3 גארדים

פיני גרשון היה אולי הראשון שהפך את הסגנון מהקצה אל הקצה. מקבוצה בעלת אוריינטציה הגנתית, שבעונת 1999/2000 השאירה את יריבותיה במשחקים רבים על פחות מ-60 נקודות ואף פתחה לרוב בחמישייה עם שלושה גבוהים מובהקים (הנפלד/שלף, קומג'יס, האפמן), עברו גרשון ובעקבותיו רוב אירופה לקו אחורי שכולל שלושה גארדים (למשל: מקדונלד, בורשטיין, פארקר), גבוה אחד (האפמן) ופורוורד ורסטילי (הנפלד, שלף).

גם בעונות שלאחר מכן המשיך גרשון את הקו, כשאת מקדונלנד החליפו שאראס ולאחר מכן וויל סולומון, ואת הנפלד והאפמן החליף גבוה מהיר ואתלטי כמו מייסאו באסטון וסנטר שמוסר וזורק היטב מבחוץ (ניקולה וויצ'יץ').

שלושה מוליכי כדור ומעלה

אולם השינוי שהכניסו גרשון ודומיו לא הסתכם במעבר לשלושה גארדים, אלא גם בהקפדה על שלושה מוליכי כדור לפחות. קו אחורי שהורכב ממקדונלד, בורשטיין ופארקר במכבי או למשל משאראס, נבארו ובודירוגה שנתיים מאוחר יותר בברצלונה, היתוו את הדרך למאמנים שרצו פיתרונות מהירים ויעילים ללחץ של הקבוצות היריבות על חצי המגרש של הקבוצה המתקיפה.

אך לא תמיד היו אלה רק השחקנים בעמדות 3-2-1 שיכלו להעביר את החצי: לעיתים, היו אלה גם הפאוור-פורוורדים שהשתתפו בהובלת הכדור (הנפלד למשל, או לחילופין בארץ עומאר סניד), ובכל מקרה, המגמה שבה לפחות שלושה שחקנים מסוגלים להעביר את קו מחצית המגרש ללא קושי התרחבה בעשור הנוכחי עשרות מונים לעומת קודמיו.

רכז בעמדת הסמול פורוורד (בודירוגה, פארקר, אידסון, שלף)

המעבר לשלושה מוליכי כדור סייע לשחקנים ורסטיליים בעמדת הסמול פורוורד להתפתח למה שייצג בצורה הטובה מכולם לארי בירד בשנות ה-80': מספרי 3 שיכולים בעצם לעשות הכל - לקלוע, למסור, לקחת ריבאונד, להוביל כדור ולשמור על שחקנים בעמדות 4-1.

לא פעם מצא את עצמו אנתוני פארקר בעמדת הרכז, שלא לדבר על דיאן בודירוגה שהיה הבוס האמיתי בפנאתינייקוס ואח"כ גם בברצלונה. צ'אק אידסון אמור להיות זה שהשנה יעשה כן במכבי ת"א, גור שלף עשה את זה מצוין בגליל (אולי לבד אולי מהקליעה מבחוץ).

רכז סקורר במקום מנהל משחק

יותר ויותר רכזים רכשו את האלמנט הבסיסי הדרוש כיום לרכז המודרני - יכולת לייצר לעצמו מצבי קליעה. בשנות ה-70' וה-80' המאוחרות ראינו רכזים כמו ארואסטי, ליפין ולאחר מכן גם גודס, שאמנם ידעו לקלוע כאשר עמדו חופשיים, אולם לא הירבו ליצור לעצמם מצבי קליעה.

את מקומם באירופה תפסו בעשור האחרון יותר ויותר רכזים זרים, רובם אמריקנים, שנאלצו בשל קצב המשחק המהיר ושעון הזריקות האוזל לאלתר ולייצר לעצמם (או לאחרים) מצבי קליעה ממהלכים של אחד-על-אחד. גם גובהם הממוצע של הרכזים עלה, ורכזים גבוהים כמו פלאניניץ', פאפאלוקאס ודיאמנטידיס תפסו חלק נכבד ממקומם של עושי המשחק באירופה.

מספרי 3 שעשו הסבה למספרי 4

העמדה שעברה אולי את שינוי הגדול והמשמעותי ביותר היא עמדת הפאוור פורוורד. יותר ויותר שחקנים שגדלו והתפתחו בעמדה מספר 3, עשו בשנים האחרונות הסבה לעמדה מספר 4. אם רוצים, ניתן להמשיל זאת לשינוי שעשה קווין גארנט מעמדה 3 לעמדה 4, אולם באירופה הצטרפה לחבילה תכונה הכרחית נוספת: קליעה טובה מבחוץ.

אם בעבר ראינו שחקנים פיזיים כמו קווין מגי, רנדי ווייט או דימרקו ג'ונסון, שהצטיינו במשחק עם הגב אל הסל, הרי שבעשור האחרון התחדדה המגמה להפתיע כביכול עם מספר 3 שמתופקד בעמדה מספר 4 ומאיים על הסל בעיקר מבחוץ.

שחקנים כמו אלברטיס, בלות'נטל או פניני הפכו למחזה שכיח בשל יכולתם לשחק בשתי עמדות הפורוורד, והצטרפו לפאוור פורוורדים כמו סמודיש וגארבחוסה, אשר מצטיינים מבחוץ לא פחות מאשר בפנים. למען האמת, גם הסנטרים הפכו ברובם מהירים יותר, ושחקנים גמלוניים כמו רוברטו דואניאס הענקי (2.18 מ') כמעט ונעלמו מהמפה. במקומם הופיעו האפמנים, וויצ'יצ'ים, אנדרסנים, ספליטרים ולברינוביצ'ים, שחקנים גבוהים וניידים עם יד טובה מחצי מרחק ומעלה.

פחות שחקני מטרה

ערכם של שחקני פוסט אפ כמו למשל רנדי ווייט, ראדיסאב צ'ורצ'יץ', דימרקו ג'ונסון ודומיהם, אשר היו מקבלים את הכדור עם הגב אל הסל ומתחילים משם תנועת 1 על 1 שהיתה מסתיימת בזריקה ירד. גם שחקנים כמו דורון שפר או ברד ליף, אשר למעשה היו גארדים גבוהים שניצלו את יתרונם על מנת לתפוס עמדה על שומרים נמוכים יותר, כמעט ואינם נראים היום בשל קוצר הזמן לסדר תרגיל אשר ימצא אותם בעמדה הנכונה ובזמן הנכון.

פחות קלעים טבעיים

דורון ג'מצ'י, אמיר כץ, אנטונלו ריבה, ואפילו קרלוס לישבואה הפורטוגלי היו קלעים אדירים, כאלה שלא נזקקו ליותר משניה של כיוון על מנת לקלוע. שחקנים מסוג זה הפכו היום נדירים יותר, בשל הצורך ברב גוניות (הובלת כדור, יכולת ליצור לעצמך מצב קליעה וכן הלאה) ולראיה - הקלעים הטבעיים הטובים בליגת העל היום הם שחקני רוטציה (כמו יהוא אורלנד ודגן יבזורי) ולא כוכבים כמו ג'מצ'י וכץ.

פיק'נרול במעבר

אחד השינויים המדוברים ביותר, מעבר לשימוש הנרחב יותר במהלך (לרוב בשל הזמן הקצר), הוא השימוש בפיק'נרול בהתקפות המעבר. ההתקפות מהירות יותר, ובהתקפות מעבר רבות מתבצע מהלך בין שני שחקנים, אשר אמור לתת לקבוצה המתקיפה יתרון בשל חוסר הזמן שיש להגנה להתארגן לתגובה ראויה. 

עם ובלי קשר, באופן כללי הופחת הבזבוז בפרק הזמן שבין משחק המעבר להתקפה העומדת (סט אופנס), משום שכל שניה הפכה יקרה. הזריקות הפכו מהירות יותר וישנו ניצול גדול ומהיר של מה שההגנה מאפשרת לך, בשל החשש שהזמן המקוצר לא יאפשר לך להגיע למהלך המתוכנן.

שינויים הגנתיים

שחקנים בעלי יכולת לשמור על יותר מעמדה אחת

שחקנים כמו נדב הנפלד, שיכול לשמור על כל עמדה במגרש, היו (ויהיו) נדירים בכל עשור. אולם יותר ויותר שחקנים הפגינו בעשור הנוכחי ורסטיליות לא רק בחלק ההתקפי, אלא גם במספר העמדות עליהן הם מסוגלים לשמור. דמיטריס דיאמנטידיס הוא דוגמה מצויינת לשחקן שיכול לשמור על 3 או אפילו 4 עמדות, ואפילו סטפן לאזמה ממכבי תל אביב שיכול לצאת ולשמור על גארדים יריבים בשל מהירותו ועבודת הרגליים המהירה שלו, עשויים להוות דוגמה טובה.

יותר חילופים אוטומטיים, פחות עזרה הגנתית

ב-30 שניות יש זמן ארוך יותר לנצל מיס-מאצ'ים, ולכן תגובת ההגנה חייבת לנטרל את אי ההתאמה שנוצרה (למשל בשל פיק'נרול, או בשל יתרון גובה ו/או כוח של שחקן בעמדה מסויימת על שומרו). ב-24 שניות, ההתקפה קצרה יותר בזמן על מנת לנצל מיס מצ'ים עד תומם, ולכן ניתן לבצע חילופים אוטומטיים שלא יאפשרו להתקפה לנצל את אותו מיס מאץ'.

לדוגמה: 12 שניות לאחר מעבר הקבוצה המתקיפה את קו מחצית המגרש, מתבצע פיקנ'רול בין גבוה לנמוך. בשעון ה-30, לאחר חילוף הגנתי שיבוא בתגובה, יוותרו שמונה שניות שלמות לקבוצה המתקיפה לנסות ולהעביר את הכדור לשחקן הגבוה, בעמדה כזו שיוכל לנצל את יתרון הגובה שלו על השומר הנמוך. בשעון ה-24, לעומת זאת, יוותרו ארבע בלבד, שלא בטוח שיספיקו על מנת לנצל את המיס-מאץ' שיווצר.

דיאמנטידיס, ביחד עם שאראס. שומר על 3 או על 4 (צילום: sportime.gr)

פחות הגנות איזוריות, ויותר לחץ במטרה לעכב ולא לחטוף

למרות שלכאורה יש להתקפה פחות זמן להתארגן מול שמירה איזורית, מפחית השיפור המתמיד בקליעה את הרצון לקחת סיכון ולדבוק בהגנה איזורית. יותר ויותר שכיח לראות הגנות לוחצות על מגרש שלם, אולם לא במטרה לחטוף כדור ולשנות את סגנון ההתקפה, אלא על מנת לעכב את ההתקפה ולגרום לה ללחץ זמן בשל שעון ה-24 האוזל. זהו לחץ שאין בו לרוב סיכון לקבלת סל קל מהצד השני.

מהלך נפוץ נוסף הוא להמיר את הלחץ באיזורית לאחר שההתקפה עברה את קו מחצית המגרש ולאחר מספר קבוע מראש של מסירות לעבור להגנה אישית עם חילופים אוטומטיים (מה שרבים מבלבלים לקרוא מאץ'-אפ זון). החל מהעונה הבאה, בה צפויה קשת השלוש באירופה להשתוות לזו שב-NBA (כלומר טווח השלוש יגדל), עשויים המאמנים לחזור ולהשתמש באיזורית בשל הקושי של הקלעים להסתגל למרחק החדש, הקשה יותר.

ובמבט לעשור הבא

על פי התחזיות, מגמת העליה במספר הנקודות תתהפך והתוצאות יהפכו שוב נמוכות יותר. זאת כאמור בשל קשת השלוש שתורחק החל מהעונה הבאה, האתלטיות של שחקני ההגנה אשר יחפו בכך על יתרונות ההתקפה, ההסתגלות לשעון ה-24 והקושי שביצירת שינויים במשחק.