אלוהים והמלח
כשמלאו לקטו שתים-עשרה, נשלח ללמוד אצל מורה, שאיתו למד עד שמלאו לו עשרים-וארבע. עם תום לימודיו, שב לביתו מלא גאווה.
וכך אמר לו אביו:
"כיצד יכולים אנו להכיר את מה שאיננו רואים? כיצד יכולים או לדעת שאלוהים, הכל-יכול, נמצא בכל מקום?"
הצעיר החל לצטט את כתבי-הקודש, אך אביו קטע אותו:
"זה מסובך מאוד. האם אין דרך פשוטה יותר שתוכל ללמד אותנו על אודות קיומו של אלוהים?"
"לא שאני יודע, אבי", אמר קטו. "היום אני איש משכיל, ואני זקוק להשכלה הזו כדי להסביר את מסתרי החוכמה האלוהית".
"אם כך, בזבזתי את כספי כששלחתי את בני למנזר", התלונן אביו המאוכזב.
הוא אחז בידיו של קטו ולקח אותו למטבח. שם הוא מילא כלי במים והוסיף לו מעט מלח. לאחר מכן יצאו השניים לטייל בעיר.
כששבו לביתם, ביקש האב מקטו:
"תביא את המלח ששמתי בכלי".
קטו חיפש את המלח אך לא מצא אותו, שכן כבר התמוסס במים.
"אם-כן אינך רואה עוד את המלח?", שאל אותו אביו.
"לא, המלח בלתי-נראה".
"אז טעם מעט מים מפני השטח של הכלי. איך הם?"
"מלוחים".
טעם מעט מים מן האמצע. איך הם?"
"מלוחים כמו המים שעל פני השטח".
"וכעת טעם מעט מים מעומק הכלי, ואמור לי איך הם".
קטו טעם, וטעם המים היה זהה.
"למדת שנים רבות, ואינך מצליח להסביר לי בפשטות כיצד זה אלוהים הבלתי-נראה נמצא בכל מקום", אמר לו אביו. "באמצעות כלי מלא מים ובכך שכיניתי את אלוהים בשם 'מלח', יכולתי לגרום לכל כפרי נבער להבין זאת. אנא ממך, בני היקר, שכח את החוכמה המרחיקה אותנו מבני-האדם ולך לחפש את ההשראה המקרבת אותנו אליהם".
