רבנים, חזרו לכבד את שרי ישראל

לראשי ישיבות ההסדר ותלמידיהם,

כשבוע ימים התלבטתי וסערתי בתוכי, עד שהחלטתי לכתוב אליכם בדרך זו, כי אי אפשר לי לשתוק.

כהקדמה הכרחית אני חייב לציין את הידוע והפשוט כל כך, שכבר כמעט נשכח:

איש מאיתנו, ולא איש משני דורות שקדמו לנו, לא הוסמך מעולם לפסוק ולהכריע בשאלות תורניות והלכתיות שנוגעות להנהגת עם ומדינה. בארבעת חלקי שולחן ערוך אין כלל הלכות עם ומדינה! ברמב"ם יש מעט, אך אי אפשר לפסוק בלי לקחת בחשבון את מערכת המושגים של מדינה יהודית מודרנית, שלא היתה כלל בזמנו. ואכן, קבע בשעתו מורנו הגדול הראי"ה קוק זצ"ל, כי מכל התחום התורני העצום של הנהגת אומה עצמאית במדינתה, נשארו לנו בגלל הגלות הארוכה והקשה, רק "עלים בודדים מספר עב כרס".

אמנם, הצורך הגדול של 'הדור', יחד עם שאיפתו הגדולה של הראי"ה, שרוח הקודש פיעמה בו, והמשך פעולתם של תלמידיו, ובפרט (מורנו ורבנו) הרצי"ה קוק זצ"ל, הניחו יסודות לדיון תורני בשאלות אלה, וכבר נכתבו מאות מאמרים. אולם בכל אלה לא נוצר שום מקור סמכות תורני, ותקוותו הגדולה של הראי"ה, שהרבנות הראשית תהפוך במשך הזמן למקור סמכות 'כעין סנהדרין גדולה', נכזבה ונכשלה מצדדים רבים ושונים.

ראשי ישיבות הסדר, ראשי ישיבות בכלל, וכל הרבנים גדולים כקטנים, אין אחד מהם שהוסמך (על ידי מוסמך) לפסוק ולהכריע ולחייב, בהלכות עם ומדינה!

לכולם מותר כמובן להביע דעה על יסוד הבנתם בתורה, אבל לטעון שיש בידכם סמכות של תורה בשאלות אלה, אל מול סמכות המדינה, הוא מעשה של הטעיה חמורה, אני מקווה, בשגגה.

מה היה משיב הרב צבי יהודה לדרישת שר הביטחון

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, הרבה לעסוק בשאלות אלה, מכוח אביו הגדול וגם מכוח הארת ה' הגדולה בנשמתו שלו, ואף גילה דעתו בציבור בגילויי דעת תקיפים. אך מעולם לא הסמיך שום תלמיד להורות ולפסוק, כי גם בידיו לא היה מקור סמכות, אלא עוצמתו הרוחנית האישית.

והנה כמה מכם חושבים את עצמם לתלמידיו, ולתלמידי תלמידיו, בפרט בעניין 'סירוב פקודה', וכבר מדברים כמי ששכחו את עיקרי משנתו.

הרצי"ה התנגד בכל מאודו לעירוב ישיבה וצבא, ולעצם המושג 'ישיבת הסדר'. הוא האריך לדבר על צה"ל ככלי שנושא את קדושת עם ישראל, לשמירת ריבונותו ועצמאותו בארצו, אבל לא היה מוכן לשום עירוב עם קדושת התורה הנלמדת בישיבות. אני עצמי ביררתי סוגיה זו לפניו ומפיו, עוד בתשכ"ד. ברור היה, שעצמאותו וחופש מחשבתו של ראש ישיבה בכל ענייני התורה, היו מרכיב מרכזי בהפרדתו העקרונית הזאת, ממש כמו עקרון 'הפרדת הרשויות' בין המלכות (= המדינה), לבין הכהונה (= חכמי התורה).

התגובה שלכם, הרב מלמד ותומכיו, לדרישות שר הביטחון, על פי דרכו של הרצי"ה (שאתם נשענים עליו), היתה צריכה להיות, בלשון מאד מכבדת כל שר בממשלת ישראל, ובלי רמיזות פוליטיות כלשהן, כדלהלן:

אנו, ראשי ישיבות הסדר, אשר סבורים שעקירת יישובים יהודיים מאדמת ארץ ישראל, היא פגיעה חמורה במצוות יישוב ארץ ישראל, והיא חורגת מסמכותך ואף מסמכות הממשלה כולה, מודים לך על שהערת את תשומת ליבנו לסתירה בין עמדותינו אלה, לבין היותנו חלק ממסלול ההסדר בתוך צה"ל. כיוון שאנו מתכוונים לשמור על עצמאותנו התורנית והחינוכית, אנו מודיעים בזאת על פרישתנו מרצוננו ממסגרת 'ההסדר', אל מסגרת 'תורתו אומנותו'. אנו נאפשר לכל תלמיד אשר משרת, או ירצה לשרת ב'הסדר', לעבור לישיבת הסדר שבה יחפוץ. חשוב לנו להביא לידיעתך, שהחזרת אותנו בזה לדרכו של ראש ישיבת מרכז הרב, שבה צמחנו, וממנה השראתנו ודרכנו. הוא אהב והעריך את צה"ל יותר מכולנו, אך התנגד עקרונית ומעשית לעירוב בין ישיבה וצבא.

תשובה כזאת היתה יכולה להביא לכם כבוד, הקשבה והערכה, גם בממשלת ישראל, גם אצל שר הביטחון שנבחר מטעם עם ישראל, וגם בציבור, ואולי עדיין לא מאוחר.

לעומת זאת, מהו דין תורה שאין עליו חולק? אם מלך ישראל או שר מטעמו, מזמין אליו רב או ראש ישיבה – האם הוא חייב לבוא? הלוא באותן ההלכות הכתובות ברמב"ם (הלכות מלכים, פרק ב' וג'), אין שום ספק בתשובה – לפי ההלכה, אם שר הביטחון קורא לכם, אתם חייבים לבוא!

אילו היה מדובר בראש מדינה גוי, הייתם רצים, ואולי אף מברכים (בשם ומלכות?) "ברוך ה', שחלק מכבודו לבשר ודם".

מי שאיננו חולק כבוד למדינת ישראל, לראשיה, שריה ויועציה, אחרי הנס המופלא שה' עשה עמנו בדורות האלה, אין באמת סיכוי שיהיה כבוד לו ולישיבתו.

הכיפה או הכומתה?

והנה, מייד אחרי הטעויות החמורות הנ"ל, נפתח מסע ציבורי מטעמכם על שאלה עקרונית – מי קודם, התורה או המדינה, כמובן, מתוך הטענה, שהתורה היא מעל למדינה. כלומר, שוב נתעלמו מכם עיקרי תורתו של הרצי"ה!

בשיעוריו ושיחותיו היה הרצי"ה מצטט תדיר את דברי 'תנא דבי אליהו' (פרק י"ד), שנאמרים בלשון שיח בין התנא, לבין אליהו:

"רבי, שני דברים יש בעולם, ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הם – תורה וישראל, אלא שאיני יודע איזה מהם קודם? – בני, דרכם של בני אדם אומרים, התורה קדמה ... ואני אומר, ישראל קדמו ..." (ודומה לכך בבראשית-רבא, פרשה א'-ה).

לפי השקפה זו של חז"ל, הסביר הרצי"ה תמיד את נוסח 'ברכת התורה' "המעולה שבברכות" – "אשר בחר בנו מכל העמים" תחילה, ואחר כך, ומתוך כך "ונתן לנו את תורתו".

אם אתם הופכים

את הסדר, ומתייחסים ברגשי עליונות וגאווה, למדינת ישראל, לראשי ממשלה ולשרי ביטחון הנבחרים, שרוב ישראל בדורות אלה רואה בהם, את היד השלוחה של עם ישראל לדורותיו, לנהל את מדינת ישראל, ולהכריע בשאלות של מלחמה ושלום, של חיים ומוות, אין סיכוי שתהיה סיעתא דשמיא. כבר ראינו כולנו בשנים האחרונות איך ננעלו בפניכם ובפנינו, שערי שמים.

חיזרו ל''דרך האורות', חיזרו לדבר בלשון "הצדיקים הטהורים", חיזרו לכבד ממשלות ושרים בישראל, כדין תורה, ויתקדש שם שמים.