גם גבוה וגם נמוך

טלוויזיה: המסך המפוצל 

בעשור האחרון טלוויזיה ברמה הגבוהה ביותר הפכה לחובת צפייה, בדיוק כמו עוד סרט של טרנטינו

"הסופרנוס" של דייוויד צ'ייס היא כמובן הדוגמה המובהקת לכך. היא המאסטרפיס של העשור הזה: כתבו עליה ספרים, דיברו עליה בפורומים, לימדו אותה באוניברסיטאות ובעיקר, קיבלו ועדיין מקבלים ממנה השראה בכל יום.

אחד מהתסריטאים שעבדו על "הסופרנוס" הוא, מתיו וינר שאחראי כעת על יצירה מטרידה נוספת: "מד מן" המוקפדת והאפלה. עוד? לא חסר. אלן בול יצר בעשור הזה את "עמוק באדמה" המופתית, ולא נשכח כמובן את ג'יי.ג'יי אברמס שפוצץ לכולנו את הראש עם העולם המושלם שברא ב"אבודים", את "הסמויה", ששינתה את כל מה שאנחנו חושבים על תוכניות משטרה, ועוד רבות.

מה משותף לכל הסדרות האלה? התשובה בלתי אמנותית בעליל, אך מתחייבת - כסף. לא רק לאיכויות הפקה, לזמן חזרות ולשחקנים מעולים, אלא גם לעשרות תסריטאים, עורכים ובמאים מוכשרים שמתחלפים, ושומרים על היצירה מפני קיפאון.

גם הקומדיות עלו מדרגה בעשור הזה: "רוק 30", "משפחה בהפרעה", "המשרד" ו"הפמליה" ואפילו "עקרות בית נואשות" ו"בטי" הסבוניות - כולן סדרות שייצרו עולמות תוכן ושפות תרבותיות שונות המלוות בעריכה מוקפדת - וכן, גם בשביל זה צריך כסף.

שינו את פני הטלוויזיה. "הסופרנוס" (צילום: אימג'בנק-GettyImages, יח"צ)

ובכל זאת, נתוני הרייטינג הגבוהים ביותר בעשור האחרון לא הגיעו מסדרות המופת שצוינו למעלה, אלא מתוכניות ריאליטי - תוכניות שמתגאות בכך שאינן זקוקות לתסריט (למרות שאנחנו יודעים את האמת) ובטח שלא לשחקנים מוכשרים.

האירוניה היא שגם כאן יש חשיבות גדולה לאיכויות ההפקה. ריאליטי פופולרית היא בהחלט לא זולה לעשייה. כמות האקשן שמופק מתוך פרק אחד של "הישרדות" בגרסתה האמריקאית, דורש לא פחות כסף מזה שהושקע באיכויות הצילום והזוויות של "הסופרנוס".

אבל בינינו, כמה "הישרדות" כבר יש? העשור האחרון התהדר בעיקר בכמויות מבהילות של ריאליטי מהסוג הטראשי ביותר. זה שמפלרטט עם פורנו ולוקח את הצופה לעולמות של ביזאר ואמריקנה נחשלת, לעולמות של רדידות סלבריטאית מהזן הנמוך ביותר. קים קרדשיאן לצד מעיין חודדה, אנשים שרוצים לעבור ניתוחים פלסטיים כדי להידמות לכוכב ההוליוודי הנערץ עליהם לצד נערות גטו גרוטסקיות שנרשמות לבית הספר לנימוסים. הכל מותר, כל עוד אפשר לצלם את זה. הדס בשן

מוזיקה: רדו לשוליים

העשור האחרון היה עשור מעולה לבכיינים. הוא העניק לאנשים שמוזיקה היא בנפשם המון סיבות להרגיש שדפקו אותם.

שקיעתו במצולות של הרוק הישראלי, היעלמות הלהקות כתופעה מרכזית בשוק המוזיקה, הפנייה של בכירי המוזיקאים לאלבומי פיוטים המקדשים את העבר ולא חוקרים את העתיד, ההתנתקות של האמן הישראלי מההתרחשויות המסעירות במוזיקה העולמית, האנמיות שפושה בפופ, סינדרום רימון המייבש וכמובן, ניצחון המוזיקה המזרחית, על כוכביה מכווני הרווח, שמוכנים לשיר גם את האוויליות שבמילים, אם זה ימלא את קיסריה או ימכור עוד רינגטון.

אז אפשר להתבכיין בכיף, כי לאליטיסטים שכמונו, שרוצים ארקטיק מאנקיז ישראלית ומקבלים עוד בלדת פסנתר מייאשת או שיר מזרחי על אחד שנגמרה לו הסוללה באמצע החלום המתוק, תמיד יהיה יותר כיף אם תהיה כאן סצנת רוק סוערת ומשמעותית, שאת האולמות ימלא (גם) רם אוריון ושהילדות ירדפו אחרי יהוא ירון (כן, תבדקו אותו) ברחוב ואז נוכל לשים על השער את מי שאנחנו שומעים בסטריאו בסלון.

קובי ומשה פרץ. עשור מעולה לבכיינים (צילום: רפי דלויה)

אבל עד שזה יקרה, כדאי לזכור שהמוזיקה המזרחית לא גנבה לנו את הסוסים, היא נכנסה לוואקום של פופ שמח, מרקיד וחסר יומרות שהיה חסר פה שנים, כחלק ממה שמרכיב תעשיית מוזיקה מאוזנת. ומי שרוצה, יכול פשוט למשוך כתפיים, להרים את האף ולזוז הצידה אל השוליים של האינדי שגועשים פה במקביל בלי שתשימו לב.

בפסטיבל אינדינגב האחרון עפו 4,500 איש באוויר מול אמנים כמו האחים רמירז, נדב אזולאי ודפנה והעוגיות ועוד המון להקות אינדי שעושות מוזיקה עדכנית, אדג'ית, שמתכתבת בזמן אמת עם מה שקורה בחו"ל. ביומיום הם מופיעים בעיקר בחללים זעירים כמו האוזן בר בתל אביב.

אם נמאס לכם לשמוע את קרן פלס שופכת סוכר לתוך האוזן ואת הפרצים אוהבים וכואבים, פשוט תלכו לתת להם צ'אנס. אולי בשנה הבאה כבר נראה אותם בהאנגר, עוד שנתיים בקיסריה. המיינסטרים הישראלי במצב דלוח, אז בואו הצידה, יש שם אוויר. רועי פודים

רכילות: לא תמיד תהיה לנו פריס

מי שמרשה לעצמו לקרוא בשמן של אנג'לינה ג'ולי ופריס הילטון באותה נשימה, שלא ייתפלא שיקראו לו פוסט מודרניסט

בעוד רוב פליטי הריאליטי מתפוגגים אל השכחה, קבוצה מצומצמת שלהם נשארת כאן ומסרבת להיעלם. ההורים שלהן קראו להן פריס הילטון (ראו בוקסה), ניקול ריצ'י, קנדרה וילקנסון או קים קרדשיאן - אנחנו קוראים להן טראש טהור.

חבורת בנות ריקניות ורדודות שמינפו את עצמן למעמד של סטאריות. הן מצלמות ריאליטי, מגיעות לתפקידי אורח בטלוויזיה ובקולנוע, מקבלות פוקוס יומיומי מהפפראצי ומעיתוני הרכילות, פודות צ'קים שמנמנים על הופעות במסיבות ובאופן כללי שולטות בהוליווד ביד רמה. וכל זה, בלי שלאיש יש מושג מה בדיוק הן יודעות לעשות שמצדיק את המעמד הזה.

מינפה עצמה למעמד של סטאר. הילטון (צילומים: אימג'בנק-GettyImages)

במקביל לעלייתן של אלה, נוצרו בעשור האחרון גם כמה כוכבים הוליוודים ענקיים אמיתיים שהרוויחו את המעמד ביושר. הם מוכיחים את עצמם בכל פעם מחדש כמולטי־טאלנטים שיכולים לעשות הכל ומביאים איתם קבלות אותנטיות על כישרונות נדירים וסטאר קוואליטי שרואים רק פעם במאה.

ואם זה לא מספיק, רובם גם עסוקים רוב הזמן בפעילויות צדקה, משמשים כשגרירי רצון טוב של האו"ם, מאמצים ילדים יתומים ממדינות עולם שלישי ותורמים את כספם למי שצריך. ברשימה הזו אפשר למצוא שמות כמו אנג'לינה ג'ולי, בראד פיט, מדונה, ג'ורג' קלוני ורבים אחרים. חגית גינזבורג

אופנה: פופ קוטור

כשמעצבי העל תורמים מכישורנם לרשתות הפושטיות, אנחנו הופכים לאנשים שמחים יותר ועניים יותר

העובדה שעולם האופנה מתבסס על הקונספט של מיקס אנד מאץ' הוא לא חדש ולא ייחודי לעשור הזה. ובכל זאת, גם תעשיית האופנה הצליחה להביא את השילוב של גבוה ונמוך לשיאים חדשים בשנים האחרונות.

שיתופי פעולה בין מעצבי על למותגים ורשתות אופנה, שהפכו כמעט עניין שבשגרה בעשור האחרון, הצליחו לזעזע את הסדר הישן ואווררו את הדיכוטמיה האליטיסטית שבין אופנת הקוטור לאופנת הרחוב. הצעד הגאוני הזה אפשר לאהבה של הקהל הרחב למעצבי העל ולתוצרתם, להיפרד מהפנטזיה (שמקורה במחירים האסטרונומיים של קולקציות העילית) ולפרוח בסניפי רשתות גדולות כמו גאפ, H&M וטרגט, שהפכו למובילות הראשיות של הטרנד.

חלוצי התופעה היו דווקא מותגי הספורט אדידס ופומה, שחברו למעצבים אוונגרדיים נחשבים (אלכסנדר מקווין ויוז'י יממוטו) ויחד יצרו קולקציות מוצלחות ורווחיות במיוחד. שיתופי הפעולה האלה גררו אחריהם שילובים מרשימים נוספים, שהפכו לקולקציות מדוברות, כמו זו שעיצבה סטלה מקרטני לאדידס.

אחת הבולטות בתחום היתה מפלצת הסטייל השוודית H&M שניפקה לא מעט קולקציות משותפות עם מעצבי על כמו: קארל לגרפלד, סטלה מקרטני ולאחרונה ג'ימי צ'ו. הם גם דהרו על טרנד נוסף (שהשיקה לראשונה הראפרית מיסי אליוט עם אדידס): בחירה בסלב בעל חוש סטייל משובח ומכונת יחסי ציבור משומנת לצרכי הרכבת קולקציה בהשראת סגנונו האישי.

H&M בחרו בהוד פשיוניסטה, המלכה מדונה שעיצבה עבורם קולקציה בשיתוף עם מעצבי הרשת ב־2007. ואחריהם היו גם הילארי דאף לדונה קארן, זואי דשאנל לאוליבר פיפלס וניקול ריצ'י למותג BEBE. הדוגמה הבולטת ביותר היא הקולקציה המוצלחת בסגנון הבוהו שיק שמעצבת קייט מוס כבר ארבע עונות לרשת טופ שופ.

מדונה ל־H&M. עיצבה עבורם קולקציה בשיתוף עם מעצבי הרשת

סטייל אייקון נוסף שהצטרף לחגיגה הוא קניה ווסט, שאהבתו הגדולה למותג היוקרה לואי ויטון הובילה אותו בקיץ האחרון לעצב לחברה דגם של נעלי סניקרס מוצלחות ואף לעבוד כמתמחה בבית האופנה תחת מעצב הבית המוצלח ביותר של העשור, מארק ג'ייקובס.

בימים שבהם מותג מכובד כמו עמנואל אונגרו מלהק את מלכת הטראש, לינדזי לוהן, להיות יועצת האופנה של הבית, כל שנותר לנו הוא לקחת נשימה עמוקה ולחכות לפתיחה של H&M בעזריאלי, בתקווה שנוכל לזכות בסוודר מפוספס שעיצבה האגדה הפריזאית סוניה רייקל לרשת, ולחכות לשם הלוהט הבא שיגרום לנו לעשות הכל בשביל שנוכל להסתובב לבושים בפריט במחיר שוק ולהרגיש הוט קוטור. גיא סילברמן

• עוד על השיאים של העשור האחרון והתופעות המעניינות והמוזרות שלו - בגיליון פנאי פלוס החדש והחגיגי