בשר טרי

במנצ'סטר יונייטד מתגאים תמיד במחלקת הנוער המצוינת של המועדון, בעובדה שלאורך השנים ידע אלכס פרגוסון לטפח כישרונות צעירים שהשתלבו בקבוצה הבוגרת והפכו לכוכבי־על. לראיה, בגמר ליגת האלופות של העונה שעברה נספרו בהרכב של יונייטד שלושה שחקנים כאלה. בהחלט מרשים, בטח בהשוואה לארסנל למשל, שבה קשה למצוא בכל הסגל שחקנים מתוצרת בית. אבל עם כל הריספקט ליונייטד ולפרגוסון, הקבוצה שניצחה אותם בגמר של העונה שעברה ברומא כללה בהרכב לא פחות משבעה שחקנים שגדלו במועדון. אני חוזר: שבעה מתוך 11. אין דברים כאלה.

בארסה עשתה בעונה שעברה עוד כמה דברים שאין כמוהם. נניח, הניצחון 2:6 על ריאל מדריד בסנטיאגו ברנבאו. או הזכייה בשלושה תארים - ליגה, גביע וגביע האלופות - הישג שאף קבוצה ספרדית לפניה לא רשמה. גם לא ריאל מדריד הגדולה של הפיפטיז. אבל אולי ההישג המרשים ביותר של בארסה הנוכחית הוא העובדה שהיא הגיעה לגבהים כאלה עם אחוז כל כך גבוה של שחקני בית.

שלא נטעה לרגע. ויקטור ואלדס, ג'רארד פיקה, קרלס פויול, סרחיו בוסקטס, צ'אבי, אנדרס אינייסטה ולאו מסי - כל השבעה לא נכללו בהרכב שהציב גוורדיולה בגמר מול מנצ'סטר יונייטד רק בגלל שהם נמצאים במועדון מאז שהיו בני 12. ממש לא. כל אחד מהם הרוויח את המקום שלו ב־11 ביושר, בכישרון ובעבודה קשה. כל אחד מהם הוא אחד הטובים בתפקידו בספרד, ובעולם הכדורגל בכלל.

עכשיו נשאלת השאלה אם מדובר כאן ביד המקרה, אם הגורל בכבודו זימן מקבץ כזה של שחקנים מעולים בעת ובעונה אחת - או שהכל נעוץ במדיניות ובאידיאולוגיה ובתכנון של שנים. והתשובה היא שלבארסה יש באמת יופי של שיטה, אבל גם חתיכת מזל של אלופים.

"אמרתי לך שאני מוריד שמונה ראשים" 

ופה דייויד בקהאם תיצפת על זונות

אין מה לעשות: לגורל יש חלק לא מבוטל בהצלחה הנוכחית של ברצלונה. אחרי הכל היו לה גם תקופות פחות טובות, כשבהרכב הופיעו מעט שחקנים שגדלו במועדון, כי הם לא הצטיינו כמו שחקני הרכש המקומיים והזרים. גם בזמנים הטובים, למשל בעידן ה"דרים טים" של יוהן קרויף בתחילת שנות ה־90, רוב השחקנים המרכזיים היו שחקני רכש. זרים כמו חריסטו סטויצ'קוב הבולגרי, מיכאל לאודרופ הדני, רונלד קומאן ההולנדי ורומאריו הברזילאי נרכשו כל אחד תמורת סכומים מכובדים בסטנדרטים של לפני 17 שנה. גם חבורה גדולה של שחקנים באסקים היתה אז: השוער אנדוני זוביזארטה, הקפטן חוסה מארי באקרו, צ'יקי בגיריסטיין, אוסביו, ג'ון אנדוני גויקוצ'אה וחוליו סלינאס. ואפילו היה שחקן בית באותה קבוצה מופלאה, אחד פפ גוורדיולה.

17 שנה אחרי הזכייה הראשונה של ברצלונה בגביע האלופות, גוורדיולה נמצא בראש הפירמידה המקצועית. זה אומר 26 שנה אחרי שהגיע למועדון בפעם הראשונה, כשהיה ילד בן 13. למעט תקופות קצרות בשלהי הקריירה שלו כשחקן פעיל, כשבעט פה ושם באיטליה, במקסיקו ובמפרץ הפרסי, גוורדיולה העביר את כל חייו באזור קאמפ נואו. הוא נולד בעיירה סנטפדור, כ־70 קילומטר מברצלונה; כשהיה בן 13 היה ברור לו ולהוריו שהוא יהיה כדורגלן, ולא היתה שום שאלה באיזה מועדון הוא ישחק. ב־1984 הוא עבר לגור ב"לה מאסיה", בניין האחוזה העתיק שניצב בסמוך לאיצטדיון הענק ומזמן הפך לסמל של המועדון. "לעולם לא אשכח את היום הראשון שלי בלה־מאסיה", הוא אמר פעם. "ההורים שלי הורידו אותי בשער הבניין ונפרדו ממני לשלום. אני זוכר שהאוכל שם היה מצוין". 

בחודש שעבר ציינו בברצלונה, בלי חצוצרות וזיקוקים, 30 שנה לפתיחת האכסניה של לה־מאסיה. מי שעובר בכביש הארוך והמתפתל לעבר השער הראשי של קאמפ נואו לא יוכל לפספס אותו: בניין לבנים אדומות שנבנה ב־1702 ונראה קצת לא שייך לתמונה הכללית. שנים רבות הוא עמד שם כמעט בלי שימוש, עד שב־1979 החליט נשיא המועדון דאז, ז'וזף לואיס נונייס, לשכן בו את שחקני הנוער המבטיחים של בארסה.

בין 19 הנערים הראשונים שנכנסו לאכסניה היה גם גיירמו אמור, הכוכב הראשון הגדול שצמח שם. מאז עברו בלה־מאסיה יותר מ־600 ספורטאים; חלק נשרו בדרך, אחרים לא הצליחו לטפס את כל השלבים ולהגיע לקבוצת הבוגרים של ברצלונה - אבל לא פחות מ־30 שחקנים עשו את הדרך במלואה.

אחד מהצעירים ששהו רק תקופה קצרה היה אנגלי בן 15 שענה לשם דייויד בקהאם. הוא לא ידע ספרדית, לא הצליח להתאקלם, וכל מה שהוא זוכר מהשבועות הספורים שבילה שם זה הבילוי הלילי שממשיך להיות פופולרי בבית האחוזה עד היום: להציץ מהחלונות אל הזונות שעובדות בכביש הסמוך. והיה גם ססק פברגאס, ששיחק יחד עם מסי בקבוצת הנוער, אבל כשהיה בן 15 וחצי הציעה לו ארסנל חוזה חלומי (החוק בספרד לא מתיר להחתים נערים בני פחות מ־16 על חוזים, ולכן הם חשופים להצעות מפתות כאלה). פברגאס הפך לשחקן המרכזי בארסנל, לכוכב גדול גם בנבחרת ספרד, ובברצלונה חולמים להחזיר אותו הביתה ביום מן הימים. הוא מצידו לא עוזב בינתיים את לונדון, אבל גם הוא מודה שאת כל היסודות למד בלה־מאסיה.

היום חיים באכסניה כ־60 נערים בגיל 12 עד 18. כשליש מהם מגיעים מערים ומעיירות אחרות במחוז קטאלוניה, עוד שליש באים מכל רחבי ספרד, והזרים מגיעים מסנגל, שוודיה, קמרון והונגריה. לאף אחד מהם זה לא עניין פשוט לעזוב את המשפחה ואת החברים, לעבור לגור לבד בעיר זרה ולפעמים במדינה זרה. אבל כשמול העיניים עומדת המטרה להיות כוכב בברצלונה, זה כנראה שווה את ההשקעה ואת הבאסה.

ומה קורה שם בפנים? פחות או יותר מה שגוורדיולה זוכר מהתקופה שלו. אין משטר צבאי וקפדני, והנערים מקבלים יחס משפחתי ומחבק. כל השחקנים יוצאים בבוקר ללמוד בבתי הספר בעיר, ובצהריים הם משתתפים בהכנת הארוחות. בהוצאות על השהות, לעומת זאת, הם ממש לא משתתפים: את הכל מממן המועדון, בין השאר צוות גדול של מאמנים, דיאטנים, פסיכולוגים ומורים, שמרפדים לנערים את השהות הארוכה והתובענית.

המסלול בדרך כלל קבוע: עד גיל 17 או 18 השחקנים פעילים במסגרת קבוצות הנערים והנוער, ואז הטובים שביניהם עולים לקבוצת המילואים. אף על פי שמטרת האכסניה לספק שחקנים לקבוצה הבוגרת (מה שבדרך כלל קורה, מדי שנה) "בארסה אתלטיק" היא קבוצה עצמאית לכל דבר, ונכון להיום משחקת בליגה השלישית המקצוענית. אגב, פה ושם הצליחו שחקנים לדלג על קבוצת המילואים, למשל לאו מסי ובויאן קרקיץ', שכבר בגיל 17 היו מספיק טובים וראויים לבוגרת. כבר אמרנו: מישהו שם למעלה אוהב את ברצלונה. 

לא יכול, יש לי שיעורים ברולרבליידס

חוץ מכוכבי כדורגל בהתהוות, יש דיירים בלה־מאסיה שבכלל לא חולמים להצטרף לפפ־טים. למועדון אמנם קוראים "ברצלונה פוטבול קלוב", אבל לבארסה יש גם מחלקת כדורסל מפוארת, קבוצת כדוריד שהיתה כמה פעמים אלופת אירופה, וגם מחלקה מושקעת של הוקי גלגיליות, ענף ספורט פופולרי למדי בספרד. קרלס פולגרה, המנהל הנוכחי של האכסניה, היה בעבר שוער מצטיין בקבוצת ההוקי גלגיליות של בארסה ובנבחרת ספרד. אחרי שפרש למד חינוך והשתלב באופן טבעי באקדמיה. ועד כמה שזה יישמע מוזר, פולגרה משוכנע כי סוד ההצלחה של לה־מאסיה לא טמון דווקא בטיפוח ההישגיות. "אני חושב שהערכים הבסיסיים שכל ספורטאי חייב שיהיו לו הם חברות וצניעות", הוא אומר. "למרות שמדובר בשחקנים מוכשרים מאוד שנבחרו בקפידה על סמך היכולות הספורטיביות שלהם, צניעות היא התכונה שתזכה אותך בהערכה של אחרים".

קצת קשה לקבל את הגישה הזאת בכדורגל המודרני האינדיבידואליסטי, שבו שחקנים בני 20 יושבים על חוזים של מיליוני יורו בשנה, ונחשבים לסופרסטארים ולאלילים חיים. אבל פולגרה בטוח שהצדק איתו: "אם הסביבה שלך משדרת צניעות, גם אתה יכול להישאר צנוע. למרות שזה מאוד קשה, יש לנו דוגמאות מצוינות: צ'אבי, אינייסטה ומסי. שלושתם מהשחקנים הטובים בעולם, שלושתם כבר מזמן מיליונרים שיכולים להרשות לעצמם כל מה שהם רוצים, ובכל זאת הם נשארו אנשים צנועים ששומרים בקנאות על הפרטיות שלהם".

האמת היא שמסי ואינייסטה לא רק נשארו צנועים מחוץ למגרש. מדי פעם הם קופצים לביקור בלה־מאסיה, נכנסים פנימה כדי להחליף כמה מילים עם האנשים שהדריכו אותם וסייעו להם בתחילת הדרך, כשהיו ילדים קטנים ומפוחדים.

ההבדל בין שחקני הבית של ברצלונה לבין הזרים ניכר בהחלט. רונלדיניו, לדוגמה, היה מלך חיי הלילה של ברצלונה; יחד עם החבר הכי טוב שלו, דקו הפורטוגלי, הוא חרש את כל המועדונים בעיר. לא פלא שגוורדיולה החליט להעזיב אותם מיד כשלקח את המפתחות מפרנק רייקארד. את סמואל אטו השאיר גוורדיולה לעונה אחת, אבל גם הוא והפה הגדול שלו לא נוצקו בתבנית של לה־מאסיה. אטו אמנם קרע את השער בלי הכרה, אבל גם עירער את הסדר החברתי בחדר ההלבשה. אז נכון שגם המחליף שלו בתפקיד, זלטן איברהימוביץ, הוא לא בדיוק ילד טוב מאלמו. אבל עושה רושם שהוא שקט יותר ומקצוען יותר ממה שהיה בעבר.

לה־מאסיה הפכה בשנים האחרונות לשם דבר, ונציגי מועדונים מכל העולם מגיעים כדי לנסות ללמוד איך עושים את זה, ומה השיטה המנצחת של בארסה. מועדון כמו סלטיק החליט שהוא יבנה אקדמיית נוער דומה, ומשקיע היום מיליונים בהקמת המתקנים והתשתית, כדי שגם לקבוצת הפאר של הכדורגל הסקוטי יצמחו כישרונות חדשים. פולגרה מוכן לנדב את המפתח להצלחה. "מה שמייחד את לה־מאסיה מכל אקדמיה אחרת הוא העובדה שאנחנו מטפלים בספורטאים הצעירים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אנחנו לא משאירים שום דבר ליד המקרה. יש כאן צוות גדול של אנשי מקצוע שמטפלים בכל בעיה שיש לנערים, והכי חשוב זה שאנחנו מאפשרים להם לצמוח כנערים רגילים, מעבר לעניין הספורטיבי".

כשנשיא ריאל מדריד פלורנטינו פרס הוציא בקיץ האחרון 252 מיליון יורו על שחקני רכש ובנה קבוצה שזכתה לכינוי "הגלקטיקוס 2", אמר נשיא בארסה ז'ואן לפורטה בתגובה כי "ריאל קונה שחקנים, אנחנו מייצרים אותם". זה נשמע טוב, אם כי האמת חייבת להיאמר: כשקבוצות הנוער של בארסה וריאל משחקות יחד, אין לברצלונה יתרון מיוחד. הרבה פעמים היא מפסידה. ההבדל הוא שבברצלונה יש כוונה לא מוסתרת לראות כמה שיותר שחקני בית בקבוצה הראשונה, גם מתוך מחשבה על טובת האוהדים, ולשחקני הנוער המצטיינים של ריאל קשה מאוד לעלות לקבוצת הבוגרים בגלל מדיניות הרכש של המועדון. ולמרות שלפורטה לא מיצמץ פעמיים כשקנה את דני אלבס ב־35 מיליון יורו ואת זלטן איברהימוביץ' ב־75 מיליון (סכום הכולל את ערכו בשוק של סמואל אטו, שהועבר לאינטר כחלק מהעסקה), בעיקרון הוא צודק. או במילים שלו, "השיטה של בארסה, השיטה של לה־מאסיה, היא הדרך הכי משתלמת בטווח הרחוק". צודק כאמור, אבל שוכח דבר אחד: זה נכון כל עוד מדובר בברצלונה.

תביא כדור לילד

בעבר היתה מחלקת הנוער של איאקס המפורסמת והמצליחה ביותר בזירת הכדורגל העולמי. כשבגמר גביע האלופות ב־1995 ניצחו הצעירים של הקבוצה את נבחרת הכוכבים של מילאן, כולם עמדו ומחאו כפיים להישג האדיר של ההולנדים. בהרכב של לואיס ואן חאל היו באותו ערב קריר באיצטדיון פראטר בווינה תשעה שחקנים מתוצרת בית; רק ג'ורג' פינידי הניגרי ויארי ליטמנן הפיני היו שחקני רכש. כל היתר גדלו במחלקת הנוער המפוארת של איאקס, כולל שני המחליפים - הניגרי קאנו, שהגיע לקבוצה כשהיה בן 15, והחלוץ בן ה־18 פטריק קלייברט, שגם הבקיע את שער הניצחון הדרמטי בדקה ה־85.

איאקס היתה אז קבוצה שהתבססה באופן קבוע ושיטתי בעיקר על שחקני בית. היא לא יכלה להתמודד מבחינה כלכלית עם המועדונים הגדולים והעשירים של איטליה, ספרד ואנגליה, ולכן זה היה הפיתרון הנכון מבחינתה. היום איאקס כבר לא מה שהיתה, והיא אפילו לא הקבוצה הכי גדולה בהולנד. חוק בוסמן, שנכנס לתוקף באמצע שנות ה־90, הרג את מחלקת הנוער שלה. בעקבות החוק לא היתה יותר מניעה לשתף שחקנים זרים במדינות השוק האירופי, וכל צרפתי, פורטוגלי או שוודי הפך לשווה זכויות להולנדי או לספרדי. בנוסף לזה קיבלו השחקנים הרבה יותר כוח מיקוח, ויותר לא היה אפשר לכפות עליהם להישאר בקבוצה כלשהי בניגוד לרצונם. לכן בשנים האחרונות משחקים באיאקס המון זרים, ולמעשה היא היתה הקבוצה הראשונה בהיסטוריה של ליגת האלופות ששיחקה בלי אף שחקן מקומי.

אז מחלקת הנוער של איאקס כבר אאוט, אבל זאת של ברצלונה רק הולכת ומתחזקת. השם החדש שעלה העונה לקבוצה הבוגרת הוא פדרו, שחקן שלקח לו כמה שנים טובות להוכיח את עצמו מאז שהגיע ללה־מאסיה מהאיים הקנריים. פדרו לא הבריק בקבוצת המילואים, אבל למזלו אימן אותו שם פפ גוורדיולה לפני שנתיים והכיר אותו יותר מכל אחד אחר. סביר להניח ששחקן כמוהו לא היה מקבל הזדמנות לעלות לבוגרים אילו גדל בנוער של ריאל מדריד; בבארסה הוא לא רק משחק, אלא גם מבקיע שערים בקבלנות.

ובין לבין, כשהוא יושב בשולחן הגדול בחדר האוכל של לה־מאסיה, פדרו רואה מדי יום על הקיר שלידו תמונה קצת דהויה בשחור־לבן, שצולמה ב־1988: קבוצת הנוער של בארסה לפני 21 שנה. הנער הכי צנום שם הוא פפ גוורדיולה, ולצידו ניצבים טיטו וילנובה ואורלי אלטימירה. היום השלישייה הזאת מובילה את בארסה - המאמן ושני העוזרים הכי קרובים אליו. לא שווה הרבה יותר מאלף מילים?