חדוות הפשטות

ביציאה מהמופע שפתח את סיבוב ההופעות הנוכחי של להקת מרק מוריס בישראל, הזדמזמו לי בראש מילותיו של יהושע סובול: "תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנידחת/ איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות/ תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת/ להוציא מבין הקוצים, קרעים של ילדות".

אוקיינוס מפריד בין העולם שבו חי ויוצר מוריס, מהכוריאוגרפים האמריקנים הבולטים בדורו, לעולם שבו נולדות מילותיו של סובול. מרחק יבשות ופערי תרבות, ובכל זאת כמה רחוק, כך דומה ההתבוננות של שניהם על החיים. כמה ישיר כך גם רך המבט על חדוות הפשטות בתוך עולם מבולבל של אוטוסטרדות מידע וריבוי ערוצים.

להקת מרק מוריס. המוזיקה חיה, המחול מלא חיים 

הלהקה הנפלאה של מוריס הגיעה לישראל בביקור הנוכחי עם שתי תכניות. אמש (ג') נפתחה התכנית הראשונה ביצירה "Visitation", עבודה חדשה של הכוריאוגרף האמריקני שעלתה בבכורה עולמית בארה"ב בחודש אוגוסט. למרגלות הבמה, שישיית נגנים שמבצעים את הסונטה מס.4 לצ'לו ופסנתר מאת בטהובן. המוזיקה חיה. המחול מלא חיים. התנועה נונשלנטית, זורמת, יומיומית לכאורה, רכה ומלאת התרגשות וציפייה. הגופים מיומנים, מתמסרים לתנועה שטבעית על הגוף כמו פעימת לב.

מוריס נותן לרקדנים שלו לשחק 

הרקדנים והמוזיקה אחד הם וכמה נפלא הדו-קיום המתבקש שבין המחול, שמתקיים רק באותו הרגע שבו הצופה מתבונן או נזכר בו, לבין הצלילים שמתגבשים באותו הזמן בדיוק. מעט מדי הן ההזדמנויות שבהן המחול המודרני מאפשר מפגש עם מוזיקה חיה וכשזה קורה, בעיקר כשמדובר בהרכב נגנים שמלווה לאורך זמן את הרקדנים, מדובר בחוויה אחרת.

משתעשעים כמו ילדים

מוריס נותן לרקדנים שלו לשחק, ליהנות מהתנועה, להתענג עליה ויש ביצירה הזו משהו מחוויית הראשוניות ששובה ומרחיב את הלב. הם מדלגים, יוצרים שרשרת אנושית, משתעשעים כמו ילדים אבל לא מוותרים לרגע על דיוק ומבנה שעשוי ביד אמן.

מציגים את השברים 

גם הומור לא חסר בעבודתו של מוריס ובפרשנות שנותנים לה הרקדנים המבצעים. הוא עוצר את התנועה באמצעה, כמו מקפיא את הרקדן בצילום סטילס. הוא מפרק את התנועה לתתי פרקים כאילו היתה פריימים בסרט אנימציה. מוריס יכול לבעוט בשלם כי הוא מכיר אותו היטב. הוא נותן לרקדנים שלו לסמן לכאורה טקסטים מורכבים או לזייף פראזות, כיוון שהוא יודע שהם שולטים היטב בחומר. דווקא בכך שהוא מציג את השברים הוא למעשה מדגיש את שלמותה של העבודה וזה מבריק.

הקומבינציות שהוא יוצר הן שעשוע לעין וגם כשהן חוזרות על עצמן, איכשהו זה מפתיע ומרענן. בתוך העידן הפוסט-פוסט מודרניסטי שיצר עולמות מתועשים, קרים ומנוכרים, שמצאו את מקומם גם על במת המחול והשפיעו לא מעט על בחירות פסקולים ליצירות מחול, יש משהו בחזרה של מוריס לבסיס התנועה ולבטהובן, שמהדהד אנושיות ומשחרר את הילד שכלוא בפנים.

מהפנט את הקהל

בעבודה השנייה בערב, "All Fours", מוריס עושה את הבלתי אפשרי והופך את רביעיית המיתרים מס. 4 של ברטוק לחומר ריקודי. זה לא פשוט ובכל זאת ההצלחה הגדולה שלו היא בזרימה הנפלאה עם האסוציאציות. התנועה לא מפרשת את הפראזות המוזיקליות, אלא ממשיכה אותה הלאה ומשמרת את רוח המצלול והאווירה שהוא בונה.

הכוריאוגרפיה לא נותנת למוזיקה להכתיב את הטון אלא צועדת איתה יד ביד, שוברת את מקצביה, מייצרת דיסוננסים ודיכוטומיה מובהקת. הפרטיטורה התנועתית שרקח מוריס, מרתונית כמו המוזיקה המזמזמת של ברטוק. בכל המובנים האפשריים, השילוב בין היצירה המוזיקלית לתנועה עושה לשתיים רק טוב. גם עבודת התאורה, שעוברת במעברים חדים מאדום לשחור, מדגישה צללים ומבליטה את גופות הרקדנים שעל הבמה, מהממת בניקיון ובדיוק שבה.

אחרי הפסקה קצרה חוזרת הלהקה לבמה עם "V", היצירה שנועלת את הערב. אנסמבל הנגנים מבצע את החמישייה לפסנתר ולכלי מיתר במי במול מז'ור מאת שומאן. שם היצירה, שעלתה על במה לראשונה ב-2001, הוא תולדה של המבנים שפותחים וסוגרים אותה, אבל מה שהפך לאחד מסימני הזיהוי שלה הוא דווקא עבודת הרצפה שבה הוא מפזר את רקדניו על הבמה ונותן להם לזחול כאילו היו נמלים עמלות. הוא משתעשע במבנים המדויקים, שובר אותם באמצעות קצב, יוצר גלים אינסופיים של תנועה בחלל ומהפנט את הקהל.

גם היצירה הזו מגיבה למוזיקה באופן שהופך את הצלילים של שומאן כמעט לממשיים. גם כאן מתוך הפשטות מקבלת התעוזה של מוריס משנה תוקף. התכנית הראשונה שהציגה אמש במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב פתחה תיאבון לקראת התכנית השנייה שתציג הלהקה האמריקנית הערב.