השפכים מוזרמים לים - ואין לנו מושג כמה
כמות ההיתרים להזרמת שפכים לים התיכון אמנם הצטמצמה, אך אין זה אומר שהים שלנו נקי. למה? כי נתוני ההזרמה בפועל נותרים חסויים
סיכום השנה בים מתחיל לכאורה כסיכום אופטימי. הנתונים לשנת 2009 שפירסמה עמותת "צלול", הנוגעים לזיהומים הנשפכים לים התיכון, מצביעים על ירידה בכמות החומרים שאושרו להזרמה לים, על ירידה בהיקף המתכות הכבדות ועל ירידה בהיקף חומרים מסוכנים אחרים שהוזרמו אליו - דוגמת אמוניה למשל.
בעמותת "צלול" מסבירים את השיפור בעיקר בעבודתה העיקשת של הוועדה למתן היתרי הזרמה - ועדה שמחזיקה בסמכות הבלעדית לאשר למפעלים ומתקנים הזרמת חומרים לים. בשנה האחרונה, תודות להחמרת תנאי ההיתרים הניתנים על ידי הוועדה וגם תודות להרחבת פעילות האכיפה של אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה, צומצמה כמות החומרים שהוזרמה לים. האם זה אומר שהים שלנו נקי? לא בטוח.
כי כאשר צוללים אל הנתונים מגלים כי יש בהם עדיין לא מעט פגמים וכי ייתכן שהאופטימיות מוקדמת מדי. ראשית, בשל מפת המזהמים שמפרסמת העמותה. בדומה לשנת 2008, גם בשנה החולפת אותרו חמישה מוקדי זיהום מרכזיים לאורך חופי הים התיכון: מפרץ עכו, מפרץ חיפה, תל אביב, חוף פלמחים וחופי אשדוד.
העובדה כי זיהומים אלה נמשכים איננה מפתיעה. חופי גוש דן למשל מאוימים כל יום על ידי כמות השפכים אדירה העוברת באזורם (כ-350 אלף מ"ק ביום) וכל תקלה במערכת הביוב עלולה להוביל לזיהום ים קשה - כפי שאירע בחופי תל- אביב והרצליה בחורף 2009 בעקבות קריסת צינור ראשי שהוביל את שפכי בקעת אונו ואזור העיר אור יהודה.
באים לים בשבת? חוף נתניה (צילום באדיבות עמותת צלול)
הסיבה שניה, אולי המשמעותית ביותר, היא זו שגם בעמותת צלול מוטרדים ממנה: הנתונים הקיימים כיום בידי הגופים מתייחסים לכמויות המותרות להזרמה ולא לכמויות שהוזרמו בפועל. הסיבה פשוטה: נתוני ההזרמה בפועל אינם מפורסמים לעיון הציבור ושמורים בידי המשרד להגנת הסביבה.
במילים אחרות, כפי שמסבירים זאת בבהירות גם בעמותת "צלול": "כיום אין כל שקיפות אודות נתוני ההזרמה בפועל ונדרשת הגשת בקשה ספציפית, על פי חוק חופש המידע, על מנת לקבל מידע זה, וזאת לאחר פנייה לבעל ההיתר לצורך קבלת הסכמתו. כך, לא ניתן לדעת כיום האם מפעל הזרים חומרים לים תוך חריגה או אפילו פחות מהכמות המותרת".
נקודה נוספת היא שקיימת אמנם ירידה בהזרמת חומרים שונים כמו זרחן, אמוניה ומתכות שונות, אך בסופו של דבר הספיקה השנתית שמזרימים חלק מהמפעלים אל הים עלתה. כלומר, אחוז החמרים שהוזכרו לעיל אולי צנח - אך כמות השפכים הכללית, ובתוכה כימיקלים וחומרים מזיקים נוספים, עלתה. למשל, כמות הזרחן המותרת להזרמה לים בשנה עבור מפעל חיפה כימיקלים צונחת בהתמדה - 60 מיליון מ"ק ב-2007, 37.5 מיליון מ"ק ב-2008, 12.5 מיליון מ"ק ב-2009. אבל כמות השפכים הכוללת אותה מזרים המעפעל עלתה השנה מ-2 מיליון מ"ק ל-2.5 מיליון מ"ק. אכן, זרחן הוא חומר מסוכן ורעיל, וכמותו הצטמצמה. אך המפעל ממשיך להזרים לים התיכון כמויות הולכות וגדלות של שופכין.
כל זאת מצטרף לעניין נוסף: הנתונים הקיימים כיום אינם לוקחים בחשבון את הפסולת (רכז) שנוצרת במפעלי ההתפלה, השוכנים לחוף הים התיכון. "חישוב זה אינו לוקח בחשבון את הזרמות רכז ההתפלה של מכוני ההתפלה ומי הקירור של חברות החשמל, מאחר ומדובר בספיקות הגדולות בכמה בסדרי גודל. לו היו נלקחות בחשבון גם הזרמות אלה היה היקף הספיקות הכולל לים התיכון גדל בכ-50%", מדגישים בעמותה. נו, אז לצאת מהים לתמיד? עדיין לא.
לא הכל שחור. אין ספק כי בעקבות הפעלת מכון טיהור השפכים באשדוד, המטהר את שפכי העיר ומזרים לים קולחים מטוהרים, חל שיפור. עובדה נכונה נוספת היא שקולם של הארגונים הירוקים נשמע טוב יותר השנה לאחר שבמרץ החל מנכ"ל "צלול", יריב אברמוביץ, לשמש כנציגם בוועדה למתן היתרי הזרמה. אך עדיין, נדמה כי השמחה על מצבו של הים התיכון מוקדמת. הבשורה האמיתית צפויה כנראה רק בשנת 2010. אחרי שבדצמבר 2009 אימצה הוועדה את נוהל "המזהם מפרסם", יוכל סוף סוף בשנה הבאה הציבור לקבל פרטים על ההזרמות השונות בעיתונות.
לפנייה לכתב/ת 
