לא במשתמטים מדובר

בישראל אין צורך לצאת החוצה כדי לדעת שהגיעה עונת הקיץ או לחילופין החורף מתדפק. די לקרוא, לשמוע ולראות את ה"בשורות" אודות שיעור הגיוס לצבא (בקיץ) והתוכניות החדשות להגברת המוטיבציה לגיוס (בחורף). באופן טקסי שהפך למסורת כמעט, התקשורת הניזונה על ידי מי שמכתיבים את סדר היום, מודיעה על כך לציבור.

הזירה בה מתנהל קרב המאסף על שמירת מעמדה של הצבאיות היא כמובן מערכת החינוך החבוטה והמקוצצת כמעט בכל נושא פדגוגי אחר. כל שר או שרת חינוך מימין ומשמאל והתוכנית ה"ייחודית" לו או לה, כל רמטכ"ל וראש אכ"א והסיסמא שלו לשינוי מציאות גלויה שלא מתקיים לגביה דיון פתוח ודמוקרטי המשתף את כלל הקבוצות והמיגזרים בחברה (כולל חרדים וערבים). זוהי מציאות חברתית שבה משנה לשנה יותר ויותר צעירים וצעירות אינם מתגייסים לצבא.

ב-2005 היתה זו התוכנית "הדור הבא", בה אנשי צבא מדרגת סא"ל ומעלה היו אמורים להיכנס לכל בי"ס תיכון ולהיות אחראים למוטיבציה של התלמידים לגיוס. ב-2006 מנכ"ל משרד החינוך דאז, מר שמואל אבואב נתלה בפיאסקו של מלחמת לבנון השנייה כדי להעלות לדיון את החשיבות שהוא רואה בגיוס לצבא. ה"פיתרון" היה קמפיין מאסיבי נגד מי שקיבלו כחוק פטור מגיוס. בשנתיים אלה מטרות התוכניות היו גלויות ולא הניבו את התוצאות להם ציפו קובעי המדיניות. אחוזי המתגייסים הלכו ופחתו.

וכך, בשנתיים האחרונות מתחכמים שרי החינוך ואנשי הצבא. בתכנית "דרך ארץ ושמים" שהושקה ב-2008 במיוחד לרגל 60 שנה לישראל, אמורים היו להגיע אלפי אנשי צבא לבי"ס על-יסודיים "על מנת להצדיע, להוקיר ולהודות למערכת החינוך", ולעסוק ב"חיזוק הגאווה הלאומית".

אלא שמבין השורות התחוורה המטרה האמיתית של המיזם. במהלך פגישותיהם עם התלמידים, אנשי הצבא סיפרו על פעילותם הצבאית וניסו להגביר את המוטיבציה בקרב המתגייסים לעתיד. קרוב לוודאי כי גם תוכנית זו לא גרמה לעליה בשיעורי הגיוס. כשליש מכלל צעירים וצעירות יהודים בני מחזור גיוס 2008 לא התגייס לצבא.

בימים האחרונים מתפרסמת התוכנית "דרך ערך". במסגרתה כבר לא מדברים עם תלמידים אלא עם מנהליהם ומוריהם. היא מוצגת כ"שיח חינוכי-ערכי", בו עוסקים ב"אתגרי החינוך, יחסי חברה-צבא, צבא העם, שותפות ואחריות לחינוך ולעיצוב הדור הבא במדינת ישראל". ה"יעדים" לתוכנית הם כמה עשרות בתי ספר בערים כמו אשדוד למשל, שמתגייסים מהם מעט תלמידים יחסית לממוצע הארצי. סביר להניח שגם תוכנית זו לא תשיג את מטרתה.

הכנה לקראת התגייסות לצבא לא חסרה. מיום היוולדם ילדים בישראל מופצצים תרתי משמע בגירויים רבים. גירויים שמנרמלים את הצבא, הופכים אותו לידידותי ומעלימים את סכנת המוות האורבת למי שמשתתף בפעולות צבאיות. גירויים אחרים רוויים בהילה של גבורה והסתכנות ואחרים מזככים שוב ושוב את המנטרה של "טוב למות בעד ארצנו".

אם כן, מדוע אחוזי המתגייסים הולכים ופוחתים?

ראשית, כנראה שהציבור מבין ומסכים שמסגרת צבאית אינה מתאימה לכל אחד ואחת. שנית, יותר ויותר צעירים מבינים כי מלחמות, שהן תכלית קיומו של צבא, אינן באות בעצם להגן עליהם ועל היקרים להם, אלא לספק שאיפות של אחרים. יותר ויותר צעירות וצעירים רוצים לחיות חיים מלאים, לממש את עצמם, לתרום לחברה בה הם חיים בדרכים אחרות, דרכים של שמירה על הסביבה ועל החיים ולא דרך הקרבת חיים, או בזבוזם במשימות טפשיות (די לראות את החיילים הרבים שמאיישים בסיסי צבא ומתבטלים רוב שעות היום, העיקר כדי לשמר את "חוק שירות בטחון").

אם החברה בישראל מבקשת ליצור תחושת שייכות ושותפות, עליה לבחור בדרכים העונות על הצרכים האמיתיים של דור העתיד. עליה לבנות תשתית ערכית שאינה מבוססת על חיילות.

חנה אבירם, "פרופיל חדש"