"כי ככה אמרתי!" זו גם תשובה
דבר שנראה לך כל כך הגיוני ומתבקש יכול להיראות לחלוטין בלתי מובן ומכעיס - לילד שלך. הפסיכולוג גיל ונטורה מזכיר להורים שלמרות שמאוד נעים וטבעי להסביר הכל לילדים - לפעמים אין להם עדיין יכולות קוגנטיביות להבין. ולפעמים "ככה" זו כן תשובה
נניח שקבוצת ג'ינסים בני 18 יורדת מהאוטובוס בבסיס הטירונות הקרבית החדש שלה. באולם האוכל מקבלים אותם בחיוך המ"כים והמ.פ. בקפה וקרואסונים. מוזיקת פופ נעימה נשפכת מהרמקולים. המפקד נוטל באדיבות את רשות הדיבור וכך הוא אומר:
"נערים יקרים! אני שמח שבחרתם לחלוק איתנו את השנים הקרובות. בחודשים הקרובים נפגיש אתכם עם שלל פעולות מסוכנות, נניח בידיכם שלל אמצעי לחימה מפחידים וגורמי נזק וכולנו יחד נבצע מאמצים פיזיים שמותחים בשתי דרגות לפחות את הגבולות שהיכרתם. אני יודע שזה קשה, אבל אני רוצה להגיד לכם שזה ממש-ממש חשוב וזה משרת מטרה ממש-ממש חשובה. אי לכך, אשמח ואגיל אם תסכימו להמשיך איתנו במסלול שתואר זה עתה. תודה" (מוגש באדיבות מכון ונטורה לתסריטים הזויים. כל הזכויות שמורות).
צה"ל כבר מזמן הפנים שיש מעברים בחיים שאינם יכולים להתבצע אך ורק באופן רציונלי ומנומק. המנוע שמאחורי התפקוד שלנו אינו עובר תמיד דרך מסננת ההיגיון. חי"רניקים מבינים את זה. הורים? לא תמיד.
כמה מבזקי עדכון התפתחותיים
היכולת האינטלקטואלית שלנו מתפתחת בעצם כל הזמן, אבל בשני העשורים הראשונים לחיינו היא קופצת קדימה בזינוקים אדירים. אנחנו משתפרים דרמטית ביכולת שלנו לבצע מטלות שונות ומשונות - להפנות קשב לגירוי ולא לברוח הצידה, למצוא מכנה משותף מאחורי סדרת מספרים, לבטא בכתב רגש, שאיפות ושאר תופינים מופשטים וגם... מפתחים אט אט את היכולת שלנו להבין הסבר הגיוני ולבנות אחד כזה בעצמנו.
אבל – ותמיד יש אבל – אין דין מבוגר שקול כדין תינוק בלול. אנחנו, במסורת החשיבה המערבית (ששורשיה נעוצים כבר אצל אריסטו) מעריכים את הטיעון והנימוק ומהללים את כל מי שהחלטותיו מושכלות, מוסברות באופן מלא ומובילות לתוצאות משובבות נפש. אין לי שום בעיה עם זה, אבל שומה עלי להנחית עליכם כמה מבזקי עדכון התפתחותיים:
- ניצניה של החשיבה המופשטת ניכרים כבר בגיל שנה, אך למרות שהיכולת להתבטא בעל פה והיכולת להבין שפה מתפתחות בשלוש השנים הבאות בקצב מואץ, עדיין יעברו שנים רבות (למעשה עד גיל 12-13), עד שהילדון יתקרב לטווח המבוגר.
- אנחנו מבינים שהאדם הינו מכונה פסיכולוגית המופעלת מבפנים ע"י רגשות, אמונות, מוטיבציות ובירה. תובנה שכזו מתחילה להיווצר אצל הילד באופן ראשוני רק לכיוון גיל ארבע.
- היכולת לתפוס ולהבין חוקיות בעולם, לחפש סיבות ולהסיק מסקנות, משתפרת מאוד בגילאי 3-4, אך עד סוף בית הספר היסודי יכולת זו מופנית בעיקר לאלמנטים קונקרטיים. לוגיקה סימבולית של מבוגר היא הישג של גיל ההתבגרות (11+).
ואת כל הדברים הללו אנחנו נוטים לשכוח כל אימת שהקטנטן הפליא מכותיו באחותו, ואנחנו תובעים ממנו בנימת יועץ משפטי לומר לנו מדוע עשה את אשר עשה. במקום שנסתפק בהעברת המסר הקדמון והיעיל ש"זה לא בסדר וזה יפסק לאלתר", אנחנו פותחים בתחקיר המנסה לשאוב ממוחו ונפשו של הילד אוצר שעדיין לא קיים שם – היכולת להסביר את מהלכיו המנטליים באופן סביר וענייני.
למה אנחנו מסבירים?
הזאטוטים חמושים כמובן במרבצי סקרנות בלתי נדלים ובגיל שלוש הם מתחילים לירות בך את מילת השאלה "למה?" בכינון ישיר ותחת כל עץ רענן. לא מעט אבות ואימהות קופצים על ה"למה" הזה כמוצאי שלל רב, ששים על עורך הדין הקטן שקורם עור וגידים לנגד עיניהם. זה חמוד לחלוטין, כמובן, אבל בכל הנוגע למשמעת, כללים וגבולות ציוניים, חשוב לי להכניס כאן הערת שוליים קטנה: החובה לכאורה להסביר את מהלכיך לילד בהחלט אינה חצובה בסלע.
במה דברים אמורים? רוב ההורים הישראלים הינם יצורים תבוניים, וישנה מדיניות מסוימת מאחורי מהלכיהם, מדיניות שעוזרת להם לשלוף החלטות מהירות במצבי אמת. תתפלאו, אבל מה שמנחה את המדיניות הזו הינו אהבה לילד ודאגה לשלומו. דא עקא, שהקשר בין המצפן הפנימי הזה וההחלטות שיוצאות החוצה הינו קשר מורכב ולא מיידי – וילד עד גיל מסוים מוגבל ביכולתו לתפוס את הקשר הזה, ועוד יותר מוגבל ביכולת שלו לקבל את ההסבר המילולי של ההורה, בייחוד אם עפ"י תפיסתו המשפטית הוא זה שיוצא מופסד מכל העסק.
אז למה אנחנו מסבירים לילדים? קודם כל, כדי להפגיש אותם עם הדבר הזה שנקרא "הסבר הגיוני" ולהרגיל אותם לנוכחותו. שנית, אנחנו מסבירים להם כי ההסבר הינו אקט נעים יותר מהנחתה, והוא כרוך באינטראקציה מילולית ומאפיין זה (אינטראקציה נעימה) הינו חלק אינטגרלי של הורות טובה. וכמו כן, לא אכחיש את הסיכוי שמדי פעם כשאתה מסביר לילד הוא... אשכרה מבין.
אבל ישנן פעמים שבהן תמצא את ההסברים שלך מתנפצים על אזניים ערלות. הדבר שנראה לך כל כך הגיוני ומתבקש, נראה בלתי מובן להכעיס לילד שלך. בבתים אמיתיים בישראל האמיתית מה שקורה לעיתים הוא שההורה מבין ששלב הטיעונים לעונש הסתיים בזה הרגע והוא פולט בנהמה את קריאת הרס"ר שלו מהטירונות "כי ככה אמרתי!" (והמהדרין מוסיפים – "וכשתגדל - תבין"). אחרי זה קורים שני דברים – הקטן מציית ומתיישר וההורה מרגיש לא בסדר.
אמא, אבא – אל יפלו פניכם. כולנו נקטנו במטבע הלשון הזה, ובטקסט הנ"ל ניסיתי להסביר למה יש בו הגיון. עוד נקודה אחת לסיום: חלק בסיסי מהתפקוד החברתי הבוגר שלנו כולל את היכולת לקבל הנחתות פתאומיות על הראש (העלאת מיסים, חסימת נתיב תנועה ע"י שוטר) ובעיקר את היכולת לציית. אט אט אנחנו מבינים שההסבר למה שקורה בעולם הוא עניין מורכב, סובייקטיבי, ובעיקר – משהו שחובתנו האנושית לחפשו באופן אקטיבי ולא משהו שנמסר לנו באופן מיידי עם כל התרחשות בעולם. עכשיו, לכו לחבק את הילד ותסבירו לו כמה אתם אוהבים אותו. כן, כי ככה אמרתי.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ומרכז הוראה בקורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
