יחסי ציבור במקום הצלת חיים

את הפטור הסופי מצה"ל קיבלתי לאחר שפרסמתי מאמר שקבע כי מדינת ישראל נוהגת כאותו "צופה" נאמן, המתעקש לעשות את המעשה הטוב היומי ולעזור לזקנה לחצות את הכביש אף בניגוד לרצונה. איזו כפיות טובה מצידי היתה לפרסם טור שכזה לאחר שהשתתפתי כמעט בכל משלחות החילוץ והעזרה לאזורי אסון. פתאום ההשתתפות עטורת הגבורה כבר אינה מתאימה לי? אך דווקא לאור הניסיון הרב שרכשתי, המסקנה היא שפעלנו לשווא.

בדרך כלל פותחים כאן בהכנות לשיגור משלחת סיוע לאזור כלשהו שנפגע באסון טבע שעות ספורות אחרי ההודעה הראשונה על האירוע. המשלחת הישראלית היא לרוב הראשונה שנוחתת במקום. כמו מטפסי האוורסט היא מציבה את דגלה הלאומי בנקודת השיא ומוכיחה קבל עם כי האתר נכבש. וכדי להביא את ההישג הספורטיבי הזה לידיעת הציבור, מתלווים למשלחת נציגי תקשורת, צלמים, אנשי דובר צה"ל ואחרים.

הבנתי היטב את הנושא כאשר נשאל ראש אחת המשלחות לאזור אסון האם ניתן להזיז בלוני חמצן ומספר רופאים כדי לפנות מקום לנציגי רשת טלוויזיה נוספת, על ציודם. (ראש המשלחת באומץ בלתי רגיל, סירב!).

הלקחים מפעילותן של אותן משלחות מלמדים כי בעת אסון טבע, או כשאלפי בני אדם מורחקים מבתיהם בכוח הזרוע כפי שאירע לתושבי קוסובו, הניצולים עשויים ליהנות מסיוע בינלאומי רק אם זה יענה לצרכים המיוחדים לאותו אזור: סיוע חייב להינתן מתוך תיאום בין זרועות שונות. הריצה התחרותית אל מקום האסון מביאה לעומס אדיר על שלטונות הבריאות והממשל. שדות התעופה נחסמים על ידי מטוסי תובלה פורקי ציוד רב ולא הכרחי. ארגוני רופאים והצלה מבקשים לנסוע בדרכים בנות מסלול אחד ולמעשה הם מהווים מעמסה.

הדרך הנכונה לסייע היא לבדוק על ידי כוח חלוץ קטן מה הם מימדי האסון. אלו תשתיות נשארו? האם שיגור בית חולים שדה על כל מרכיביו לא יעמיס על מערכת הכבישים? על התשתית?

איך יקראו לילד ישראל?

שלושת המ"מים – מחסה, מים ומזון - אלה הם הדברים הנחוצים להצלת חיים מירבית. מכשירי טיהור מים, אוהלים, חבילות מזון בסיסי. אבל אלה לא יביאו את הדרמה המקווה. לא נראה את הילד שנולד בעזרת מסירותם ודבקותם במשימה של רופאינו המצוינים. וכמובן, כך לא בטוח שהאם הנרגשת תיתן לילד שמי יודע אם יגיע לגיל מופלג, את השם ישראל, או את שמו של המיילד או האחות. (האם הוא יקבל אזרחות ישראלית מאחר שנולד בטריטוריה ישראלית? לכך בוודאי יהיו מתנגדים רבים). הדרמה במיטבה – אך נחיצותה מפוקפקת.

לאזורים מרוחקים מהבית מן הראוי לשלוח עזרה שאינה כרוכה בשיגור כוח אדם רב. בישראל הוא כולל כמובן גם משגיח כשרות ואנשי ביטחון ועוד ועוד.

באסון הנוכחי, שממדיו חורגים מכל מה שידענו עד היום, יותר משיש צורך בבית חולים שדה, יש הכרח בבתי שימוש שדה. יותר משזקוקים לרופאים ואחיות, יש הכרח במחפרים לכריית קברים, לחפירת קווי ביוב. מדינה החפצה להעביר לנפגעים סיוע הומניטארי בלי לפזול לתדמיתה התקשורתית, ראוי שתשגר את מה שנחוץ לנפגעים ולא את מה שהיא מעוניינת לתת. אבל האם בחדשות הערב יראו את מפקד המשלחת הישראלית ליד מתחם ובו 500 בתי שימוש כימיים? לא מתקבל על הדעת.

הרבה יותר "תקשורתי" להראות בית חולים ישראלי, מגיני דוד וכמובן את צוות הרופאים והאחיות המסור, בבגדי הייצוג שלהם עם דגל ישראל על הדש.

האם ישראל חייבת להתגייס ולגייס משאבים אדירים כדי להגיע למקומות המרוחקים אלפי קילומטרים? אם ישראל אכן רואה בהענקת סיוע הומניטרי חלק מאופיה כמדינה, אם ברור כי יש ערך מוסף להימצאותם של נציגיה במקומות אלה, מן הראוי לתכנן זאת מראש. יש להקים צוות של מומחים לאסונות רבי נפגעים, לקבוע איזו עזרה תשוגר רק לאחר הערכה של הסיוע הדרוש ושל האפשרות להגיש אותו. ייתכן מאוד שעזרה כספית, בהתאם ליכולתה של ישראל, עדיפה על ההוצאה האדירה הכרוכה בתחזוקה של יחידת רפואה מורכבת בתנאי שדה. בית חולים שדה הנשלח מישראל כרוך בלוגיסטיקה מסובכת ובהוצאות רבות. אפשר ורצוי לסייע ממרחק כזה בדרך אחרת.

אבל כנראה שדקת שידור בטלוויזיה חשובה לעין ערוך מכל שיקול אחר, ולמעשה ישראל משתמשת באסונות כשדה אימון לחילוץ וטיפול רפואי. לאחר שבועיים, כך נמסר תוחזר המשלחת ארצה. אך כדי שייעשה שימוש אפקטיבי בבית חולים שדה, נדרשים עוד חודשיים-שלושה. בכך המשלחות הישראליות לא יוכלו לעמוד. בינתיים, שלטים גדולים ששמה של המדינה מתנוסס עליהם, מוצבים רק במתחם הסיוע הישראלי בהאיטי.

פרופ' יואל דונחין, מנהל היחידה לבטיחות החולה, המרכז הרפואי הדסה עין כרם