שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היהודי שראה יונים בגטו
    הוא הסתתר מפני הנאצים שבועות בחלל זעיר מתחת לגגון, שם קדח חור לחדירת אור כדי שיוכל לכתוב. הליטאים כבר לקחו אותו להוצאה להורג, אבל ירו מעל ראשו, אבל הוא בעיקר כתב שירים נפלאים. על אברהם סוצקבר שהלך השבוע לעולמו

    השיר "תחת לובן כוכביך" נכתב ב-1943 על-ידי אברהם סוצקבר, המשורר היידי המופלא שנפטר השבוע. זו היתה השנה האחרונה להיותו בגטו וילנה. לפני השואה נקראה וילנה "ירושלים דליטא", כלומר, המרכז הרוחני של יהדות מזרח אירופה, וזאת בגלל הפריחה התרבותית אשר חלה בה בין שתי מלחמות העולם, גם כשהעוני אכל בתושביה בכל פה. היו בה תלמידי חכמים, ציונים, בונדיסטים, קומוניסטים; מוזיקאים, ציירים ומחנכים.


    בסוף ירו רק מעל לראשו (צילום: AP)


    תחת לובן כוכביך

    תַּחַת לֹבֶן כּוֹכָבֶיךָ

    לִי הוֹשֵׁט לִבְנַת יָדְךָ

    מִלּוֹתַי – דְּמָעוֹת, אֵלֶיךָ

    נָא אֱסֹף, אֶל תּוֹך יָדְךָ.

     

    רְאֵה, עוֹמֵם בָּהֶן הַזֹּהַר

    תּוֹך עֵינַי קוֹדְרוֹת-מַרְתֵּף,

    וְאֵין פֶּתַח לִי וְצֹהַר

    כְּדֵי אוֹתָן לְךָ הָשֵׁב.

     

    בְּיָדְךָ נַפְשִׁי רוֹחֶשֶׁת

    לְהַפְקִיד מַטְמוֹן דְּמָעַי,

    זֹאת הָאֵשׁ שֶׁבִּי דּוֹרֶשֶׁת,

    וּבָאֵשׁ עוֹלִים יָמַי.

     

    אַךְ בְּבוֹר מַרְתֵּף תָּנוּחַ

    שַׁלְוַת רֶצַח וּתְיַלֵּל.

    עַל גַּגּוֹת אֶסַּק כָּרוּחַ,

    מְחַפֵּשׂ: אַיֵּכָּה אֵל?

     

    אַחֲרֲי רוֹדְפוֹת בְּזַעַם

    חֲצֵרוֹת וּמַדְרֵגוֹת,

    וְתָלוּי – נִימָה פּוֹקַעַת –

    אֲנִי שָׁר לְךָ כָּזֹאת:

     

    תַּחַת לֹבֶן כּוֹכָבֶיךָ

    לִי הוֹשֵׁט לִבְנַת יָדְךָ.

    מִלּוֹתַי – דְּמָעוֹת, אֵלֶיךָ

    נָא אֱסֹף, אֶל תּוֹךְ יָדְךָ.

    (תרגם: שלמה צוקר)

     

    ב-24 ביוני 1941 נכבשה וילנה, והיא היתה אחת הערים הראשונות שבה הנאצים השתמשו ב"פיתרון הסופי". במשך ארבעה חודשים לאחר כיבושה, מיוני 1941, נרצחו כחמישים אלף מתוך שבעים אלף היהודים שחיו בעיר. הם הובלו ליער בפונאר, השוכן כ-12 ק''מ מן העיר, ושם הוצאו להורג. את גטו וילנה הקימו הגרמנים לאחר שהרגו את רוב יהודיה.

     

    במשך שישה שבועות מתוך ארבעת חודשי האימה הללו הסתתר אברהם סוצקבר בדירתה של אימו, כשהוא שוכב בחלל זעיר מתחת לגגון, שם קדח חור לחדירת אור כדי שיוכל לכתוב את שיריו. כשהיעלמותו עוררה חשד אצל השכנים, הוא הוצא מהמחבוא, אך רגליו התאבנו מרוב שכיבה במקום הצר, והוא לא היה מסוגל ללכת.

     

    מאוחר יותר, בספטמבר 1941, נלקח על-ידי הליטאים יחד עם הרב של וילנה במטרה לירות בהם. אך הפעם רק ירו הליטאים מעל ראשיהם והובילו אותם לגטו. אימו של סוצקבר נרצחה בפונאר בסוף 1941. בתחילת 1942 ילדה אשתו, לה נישא בראשית המלחמה, בן בגטו, אך לידת תינוקות יהודים היתה אסורה, והתינוק הורעל למוות.

     

    כמה כאב אפשר לשים בנעליים?

    בראשית 1943 כתב סוצקבר את השיר "קרון נעליים". ומי יודע, אולי קרא אותו באחד הערבים התרבותיים שנערכו אז בגטו. קרון נעליים:

    בְּרַעַשׁ גַּלְגַּלִים בָּאִים,

    מַה הֲבֵאתֵם הַגַּלְגַּלִּים?

    אֲנַחְנוּ עֲגָלָה נוֹשְׂאִים

    וּבָהּ עֵדָה שֶׁל נְעָלִים.

     

    וּּמוּאָרָה הָעֲגָלָה

    בְּאוֹר הָעֶרֶב כְּחֻפָּה;

    וּמְרַקְּדוֹת הַנְּעָלוֹת

    כַּאֲנָשִׁים בִּמְחוֹלוֹת.

     

    הַחַג בָּעִיר, אִם נִשּׂוּאִים?

    אַיֵּה סִבַּת הַסַּנְוֵרִים?

    הַנְּעָלוֹת הַמִּתְקָרְבוֹת

    מִכְּבָר, מִכְּבָר לִי מוּדָעוֹת.

     

    עָקֵב אֱלֵי עָקֵב פּוֹעֵם:

    לְאָן אוֹתָנוּ מוֹבִילִים?

    מִוִילְנָה, וִילְנָה – עִיר וְאֵם

    בְּיִשְׂרָאֵל – לִסְדֹם בֶּרְלִין.

     

    אַתֶּן תַּגֵּדְנָה, נַעֲלַיִם,

    הַכֹּל הֵן רְאִיתֶן, אַתֶּן:

    אַיֵּה, אַיֵּה הֵן הָרַגְלַיִם

    עַל אֶרֶץ צָעֲדוּ אִתְכֶן?

     

    הָה, זוֹ הַנַּעַל – כַּפְתּוֹרֶיהָ

    כְּטַל – אַיֵּה, אַיֵּה רַגְלֶיהָ?

    הֵיכָן הַגּוּף פֹּה הַקָּטָן?

    וְשָׁמָה – הָאִשָּׁה הֵיכָן?

     

    וְסַנְדָלִים שֶׁל טַף מָתוֹק –

    עַל מָה אֵינִי רוֹאֶה תִּינוֹק?

    וְלָמָּה, לָמָּה הַכַּלָּה

    אֶת מִנְעָלָהּ לֹא נָעֲלָה?

     

    בַּעֲרֵמַת הַנַעֲלַיִם

    נַעֲלוֹת אִמִּי רָאוּ עֵינַי!

    רַק לְשַבָּת הֵן הַטְּהוֹרוֹת

    הָיֹה הָיוּ מְשֻמָּרוֹת.

     

    עָקֵב אֱלֵי עָקֵב פּוֹעֵם:

    לְאָן אוֹתָנוּ מוֹבִילִים?

    מִוִּילְנָה, וִילְנָה – עִיר וְאֵם

    בְּיִשְׂרָאֵל – לִסְדֹם בֶּרְלִין.

    (גטו וילנה, 1 בינואר 1943

    תרגם: אלישע רודין)

     

    בשיר זה בולט מאד המתח בין האופי הכביכול קליל, מלא תנועה וחריזה, לבין הכאב בו הכותב שרוי. נעליים, במיוחד בארצות קרות, הן מוצר חיוני. כאן הדגש הוא על נעליים הקשורות לאירועים חגיגיים: לידת תינוק, נישואי כלה או נעליים לשבת.

     

    בכל אופן, במהלך השיר חל שינוי: לפתע אנו שמים לב שמדובר בנעליים משום שכואב מדי לדבר על מי שצריך היה לנעול את הנעליים: הילדים, הנשים, ולבסוף גם אימו שנרצחה בפונאר. אך דווקא הזכרת הנעליים החלולות, הריקות, מדברת אלינו יותר מכל תמונה שלמה.

     

    סוצקבר השתייך לארגון המחתרת בגטו. בעת חיסול הגטו על-ידי הגרמנים, בספטמבר 1943, יצא ממנו עם רעייתו, והם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים. וילנה שוחררה ביולי 1944, וסוצקבר, שסיפר אחר-כך שנועד להיות העד לחורבנה, שב לעירו הריקה. ב-1947 הגיעו הוא ורעיתו לארץ-ישראל, מושא חלומה של אימו, והתיישבו בתל-אביב, שבה הוא גר עד יום פטירתו.

     

    לכתוב שירה אחרי אושוויץ

    סוצקבר ראה בכתיבה צו פנימי. אדורנו, פילוסוף יהודי גרמני, טען שאחרי אושוויץ אי-אפשר לכתוב שירה, שכן יופיה האסתטי פוגם בתחושת הכאב והזוועה (אף כי חזר בו אחר-כך), אבל סוצקבר ראה בשירה את הצו לחיים ולמתים גם יחד. כמו יצחק קצנלסון, גם הוא יצר בתקופה הקשה שבה חי.


    אושוויץ. שירה כצו לחיים ולמתים (AP)

     

    את השירה כמעניקה חיים למתים מסמלת בשירתו יונה. בפעם הראשונה הוא מתייחס ליונה עוד בהיותו ילד בן שבע בעת מות אביו. הוא כתב שבעת ההלוויה הרגיש דחף עז לקפוץ לתוך הקבר, להצטרף אל האב, אבל יונה הופיעה ומשכה את עיניו לשמיים.

     

    בפעם השנייה הופיעה לפניו היונה כאשר הוציאו הליטאים אותו ואת הרב של וילנה כדי לירות בהם, והורו לו לכסות את עיניו. סוצקבר תיאר את הארוע כך: "כששמתי את אצבעותי על עיני, ראיתי צפורים מנפנפות כנפיים... מעולם לא ראיתי ציפורים עפות כל-כך לאט, היתה לי הנאה אסתטית גדולה לראות את התנועה האיטית איטית של כנפיהן בין אצבעותי".

     

    בהיותו כבר בתל-אביב כתב סוצקבר פואמה גדולה, ביידיש, כמובן, הנקראת "אודה ליונה". בשיר מבקשת ממנו היונה שיצא לנוד בעולם, שיתנתק מאדמת אירופה, והוא משיב לה שנפשו המעונה מתקשה לעוף. היונה, כמוזה לכתיבה, מתגלגלת והופכת בשירתו ליד כרותה.

     

    הַזְּרוֹעַ הַכְּרוּתָה שַׁיֶּכֶת לִי, שֶׁמְּצָאתִיהָ

    לִפְנֵי שָׁנִים בַּגָּן, בַּעֲרוּגַת עַגְבָנִיּוֹת.

    הִיא זְרוֹע גֶּבֶר בְּלִי בְּעָלִים. עַל כֵּן שַׁיֶּכֶת לִי הִיא.

    זוֹ יָד שְׁלִישִׁית, שֶׁבִּלְעָדֶיהָ אֵינִי כּוֹתֵב כֹּל אוֹת.

     

    וְלִתְרֵיסַר קוֹרְאַי הַסַּקְרָנִים אֲנִי מוֹדֶה

    שֶׁלּא אֲנִי מֵפִיק לָהֶם דִּבְרֵי כִּשּׁוּף וְסוֹד.

    לֹא זִכְרוֹנִי אֲנִי לוֹחֵש בְּאֹזֶן הַנְּיָר:

    זוֹ יָד שְׁלִישִׁית, שֶׁמְּצָאתִיהָ בֵּין עַגְבָנִיּוֹת.

     

    כְּדֵי לִקְרֹא אֶת כְּתַב יָדָהּ לֹא דַּי לָדַעַת יִידִישׁ.

    אֲנִי לוֹמֵד אֶת לְשׁוֹנָהּ, יָחִיד בַּלַּיְלָה בִּשְׁבִילֶיהָ,

    תּוֹעֶה בְּעוֹלָמָהּ, נוֹפֵל עַל אֶבֶן וְדַרְדָר.

    וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ עִם שַׁחַר בֵּין עַגְבָנִיּוֹת.

     

    שַׁיֶּכֶת לִי הַזְּרוֹעַ הַכְּרוּתָה, אֲשֶׁר אוּלַי

    לִטְּפָה אִשָּׁה צְעִירָה כְּשֶׁבַּעְלָהּ נִכְרַת.

    כִּי מְצָאתִיהָ כַּאֲשֶׁר הָאִישׁ אִבֵּד אוֹתָהּ

    בַּעֲרוּגַת עַגְבָנִיּוֹת, סֶפְּטֶמְבֶּר אֶלֶף תְּשַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְאַחַת.

    (תרגם: בנימין הרשב)

     

    המתים שמאחורי היד הכרותה

    בשיר הזה סוצקבר נמצא בתחושה של הצטדקות על הזכות שלקח לעצמו לכתוב על "היד הכרותה", שמאחוריה

    עומדים המתים. היד נמצאה בערוגת עגבניות, מקום שאינו שייך לו (הצבע האדום מסמן חיים ומוות גם יחד), אך הוא אומר: יש לי זכות משום שהיא כותבת אותי ולא אני אותה, כלומר, המתים מכריחים אותו לדבר בשמם, ויותר מזה: הוא כותב ביידיש, שזו השפה שלהם. ובנוסף, כל לילה הוא מחפש את הזרוע מחדש, סובל מחדש את כריתתה, ולכן יש לו הזכות לכתוב על המתים.

     

    זהו אברהם סוצקבר, האיש שכתב: "בתוכי ענף צלילים שנע ונד אינו סמוי. בתוכי נהרות של דם אינם דימוי". לפני חמש שנים יצא בעברית ספר השירים המופלא שלו, ושמור לנו ממנו אור הפותח את הלבבות לאבל על הנרצחים בשואה. הספר, הנקרא "כינוס דומיות", מכנס את שתיקת המתים באמצעות ניגון מופלא.

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סוצקבר. שתיקת המתים בניגון מופלא
    עטיפת ספר
    הטבות למנויים
    מומלצים