נרקוד נשכח

1. הפלייליסט של הפיליפינים

"מאמיס", מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, שישי בלילה. מנהלת המקום לא מסכימה שאכנס. "רק פיליפינים", היא אומרת. שתי דקות אחר כך מגיעה חבורה של לובשי חולצות גולף שחורות וגורמטים, ונכנסת. אני מסתכל על המאבטח במבט של מה לעזאזל. החלטה של המנהלת, הוא עונה.

למחרת, כשקצת פחות עמוס, אני מנסה שוב. היא לא יודעת מה להגיד. "יש לך חברה פיליפינית?", היא תוהה. אני עונה שלא ומחייך את החיוך הכי תמים שאני יכול לגייס. היא מסכימה להכניס אותי בחוסר רצון, מושיבה אותי על הבר ובודקת כל הערב שאעמוד במינימום הזמנה - 100 שקל - שהמקום מחייב. אם אני בא להסתכל, לפחות שאשלם.

במאמיס אני מצליח להבין את הפטיש לאסייתיות. אם קודם הן לא היו הבחירה שלי בים הקטגוריות של אתרי הפורנו, אחרי כמה לילות בברים של התחנה הישנה יש מצב שאני אתחיל לבדוק את האופציה. רובן לא ממש נערת החן של הפיליפינים, אבל יש משהו בשילוב של התמימות הזאת והפנים האלה - תמיד נקיות, מקסימום מאופרות בעדינות רבה - שיכול לשגע אותך. שלא לדבר על זה שכולן, אבל כולן, רוקדות כמו חשפניות על עמוד בווגאס.

למצולמים אין קשר לשכר מינימום

שבת הוא היום החופשי של העובדים הזרים. ביום הזה הם מגיעים לאזור התחנה לפגוש חברים, לקנות מטעמים מקומיים כמו ביצה קשה עם מלח מבושל בילט־אין, ודמפלינג ענק עם בשר חזיר בחמישה שקלים. בערב יוצאים לבלות.

שני ברים של פיליפינים פועלים בסביבה. "רסטו פיליפינו", הבר הראשון שנתן לי להיכנס בשעריו, נמצא בכלל בתחנה החדשה. נראה שהוא הפחות מצליח מהשניים: בדרך כלל רק כמה שולחנות בו מלאים, ויש הרבה מקום לשבת. אבל היום חוגגים יום הולדת לילדה בת 12, פיליפינית. על השולחנות בחוץ תקרובת יומולדת סטנדרטית - ירקות כבושים, חזה עוף ברוטב, אורז. הקינוח הוא עוגת אורז שבכיף נותנים לי לטעום ממנה. יש לה מרקם של ג'לי קשה וטעם של חלב ממותק, ואין עליה אפילו סוכריות צבעוניות.

בפנים ובחוץ עמוס, לא רק בפיליפינים. יש פה הודים, תאילנדים, סינים. הבר עצמו קטן ומוזר בבחירות שלו: בקבוק וודקה ואן גוך, ליקר ביצים, ושלושה בקבוקים של ג'וני שחור. הג'וני האדום נמצא בתוך בקבוק ענק, מאלה שניצבים הפוכים על מעמד מיוחד. פה הוא נמצא על אחד השולחנות, וחמישה הודים מטים אותו כל כמה דקות לכוסות שלהם. אני שואל אם הם הולכים לגמור את הבקבוק. אולי, עונה אחד מהם בחיוך רווי בג'וני.

בין השולחנות יש רחבה לריקודים. המוזיקה היא בדרך כלל דאנס טיפוסי. כשליידי גאגא נשמעת, כולם שואגים כאילו אלביס עלה לבמה. פתאום שמים על המסך קטע מהופעה של זמר הודי. חמישיית הג'וני האדום קמה ומרביצה נאמבר.

בגלל היומולדת אין קריוקי בינתיים, אבל בדרך כלל זה להיט. אלן, המלצר הראשי - פיליפיני עם חזות נשית - נותן את רוב השירים. הוא עובד כאן כל סופשבוע כי אלה הימים העמוסים, למרות שפתוח כל יום מהצהריים. חוץ מהבר הוא עובד אצל קשיש, אבל לא נשאר לישון אצלו. אז ביום חמישי, נניח, הוא עובד משש בבוקר עד שבע בערב עם הקשיש, ואז מגיע לרסטו לשרת לקוחות. באמצע השבוע הוא יוצא הרבה למאמיס, ואת רוב הכסף שלו הוא שולח למשפחה בפיליפינים.

מאמיס כאמור מלא יותר, במיוחד בסופי שבוע. בשישי ובשבת בערב כל השולחנות והבר מלאים, ואין מקום לזוז. בניגוד לרסטו, אין פה ממש רחבת ריקודים. בין השולחנות בדרך לשירותים יש רווח מסוים שבו רוקדים, צפוף כל כך שהיד שלך עלולה להיכנס לעלי הגפן שעל אחד השולחנות. ובכל זאת אין מכות. זה לא רק המאבטחים בכניסה, זה גם האופי של הפיליפינים. על הקירות תלויים משפטים כמו "התייחס לאנשים כמו שאתה רוצה שיתייחסו אליך" ו"נחמד להיות חשוב, אבל חשוב יותר להיות נחמד". נחמד.

למצולמים אין קשר לזכויות סוציאליות 

במאמיס שולט הקריוקי, עם להיטים עתיקים כמו Careless Whisper אוYou Don't Have to Say You Love Me, וכל חרא צ'יזי משנות ה־80 ואחורה שאתם רק יכולים לדמיין. חוברת השירים ענקית. אפילו Basket Case של גרין דיי נמצא שם, אבל הסיכוי שמישהו ישיר אותו קלוש. אלא אם כן הוא הגיע בגלל כתבה בעיתון, וכבר שתה שני ליטר בירה לפני כן.

האלכוהול זול ומגוון. ג'ק דניאלס, וודקות, קוניאק. אבל כולם שותים בירה: 15 שקל לחצי גולדסטאר, 15 לשליש סן מיגל, הבירה הפיליפינית. את ה־100 שקל מינימום הזמנה סוגרים המקומיים עם צלחת פקסיו נה לצ'ון - חלקי פנים של חזיר מבושלים בחומץ, עלי דפנה ופלפל שחור, וחמש סן מיגל. ותודה לאל על סן מיגל; אחרי שאתה עובד כל השבוע בסטטוס של פחות או יותר עבד, אלכוהול עוזר לך להתפרק קצת.

גם מי שמבין את זה שעובדים זרים לא חיים כאן חיי מותרות, בטוח שאצל הפיליפינים הכל בסדר. זה בגלל שלכל אחד יש סבתא שהפיליפינית שלה עושה חיים, וזה גם בגלל שרוב האנשים שאתם מכירים הם לא חארות. אבל יש המון חארות שמעסיקים פיליפינים, בתנאים של חדר מסריח ו־24 שעות עבודה ביממה ובלי חופשים. וגם אם יחסית בסדר להם, הדרכון לא אצלם. זה הבסיס לכל עניין העבדות: הם לא יכולים ללכת מתי שהם רוצים, והם כן יכולים להיזרק כשהמעביד שלהם רוצה. אם הזקן שלך מת, בכלל לך תדע מה יהיה איתך. אז בשבת, למרות שלמחרת עובדים, יוצאים לשתות ולרקוד. מרביצים קריוקי ונותנים טאץ' של כוכב נולד מעל שולחן עם אגרולים ופאק צ'או.

תומס הוא הכוכב של המאמיס. "פרופשיונל", הוא אומר בחיוך. במהלך השבוע יש גם לו קשיש צמוד, אבל בסוף השבוע הוא צביקה פיק 1979. אליל. כשהוא נותן שיר בשפת האם שלו, כולם על הרגליים.

למצולמים אין קשר לחופש העיסוק 

בחצות נפסק הקריוקי ועולה להקה. על הבס והגיטרה המובילה מופקדות שתי בחורות, והכל מקבל וייב של "להרוג את ביל". הם נותנים את "שאט אפ" של בלאק אייד פיז, וכולם נעמדים לרקוד איפה שרק אפשר. אני מנסה מדי פעם לדבר עם פיליפינית נחמדה שיושבת לידי. עוד ארבע שעות היא צריכה לקום לעבודה, אבל לא מתכננת לעזוב בקרוב. היא באה הנה כל שבוע, אוהבת את המוזיקה.

ההיא קמה לרקוד קצת, ואני משתוקק להיות מהבחורים האלה שיודעים לעשות באמפ אנד גריינד, אבל נשאר לשבת. כשהיא חוזרת היא שואלת למה אני לא רוקד. אני קם ועושה כמה צעדי ריקוד מצחיקים. היא לא צוחקת. אני מספיק לשפוך על עצמי פעמיים את הסן מיגל השלישית שלי לפני שאני מבין שהגיע הזמן לעזוב. אני מתחמק בראש שפוף, שהמנהלת לא תקלוט שלא כיסיתי את המינימום הזמנה. מאיפה יש לי 100 שקל להוציא על בירה? אני עיתונאי, לא עובד זר.

2. הבחורות של המזרח אירופים

רחוב נווה שאנן נראה כמו פיאצה ברומא בשישי בערב. כל החנויות פתוחות, והמוני נרקומנים יושבים ומוכרים על סדין את הסחורה שהרימו מחבלי כביסה. אם נתקעתם ב־11 בלילה בסופשבוע בלי משהו, כל דבר - מכנסיים, פלאפון, קילו טופו - תקפצו לביקור. הכל שם.

בין הסדינים הופכת כל מכולת לבר מאולתר. מוציאים שני שולחנות פלסטיק, כמה כיסאות, והנה מקום לגיטימי לשתות בו. יוצאי מזרח אירופה יושבים שם עם חצאי קרלסברג וקילו גרעינים שחורים עד חצות. אז מקפלים את השולחנות, שופכים קילו קליפות על הרצפה והנרקומנים, והולכים הביתה או לרקוד.

גם בכניסה ל"קטמנדו", הבר של הזרים ממזרח אירופה, יש אבטחה. אלה מועדונים של 30 שקל כניסה, אבל אי אפשר בלי מאבטח. "פעם היו פה בלגנים, אבל עכשיו כבר לא", אומר לי הענק בכניסה. אני מוכן לשלם, אבל הוא לא נלהב שאכנס. "זה לא מקום בשבילך", הוא מסביר. "פה רק מגיעים לשתות, לרקוד, לפרק בחורה וללכת". כן, צודק. למה שמישהו ירצה להעביר ככה ערב?

מבפנים בוקעת אורגיה של צלילים וקולות. המקום נראה כמו אולם חתונות זול משנות ה־80, וברקע קקופוניה מוזיקלית בווליום מטורף. כשאני נכנס מתחלף שיר מזרחי בפופ רוסי, משהו שנשמע כמו "אגדו" עם תוספת סינתיסייזרים. אחרי שני שירים כאלה בא טראנס כבד, בועט ועצבני, ואז סלואו. לס מואה טמה. הסלואו השלישי נפסק באמצע, ושוב מחליף אותו טראנס. בלי פייד אאוט, בלי שיקולי תזמון. שני שירי טראנס ואז ריקודי מעגלים. ולכל שיר יש ריקוד מעגל משלו: מעגל גדול, מעגלים קטנים, צעדי הורה, צעדי ימינה־שמאלה של דיסקו כיתה ו', רקיעות רגליים צ'רקסיות. וכולם, כל הזמן, רוקדים. קווקזים, בוכרים, גרוזינים, רומנים, צעירים מקועקעים, בני 50 לבושים באפודה ובחולצת כפתורים, שמנים בסוודר, כוסיות במיני. ובצד רוקד בחור רזה לאללה בחולצת פסים דהויה וג'ינס עד הפופיק עם שמנה בחולצה פרחונית עד הברכיים, במשהו שחייב להתפתח לפורנו זול.

למצולמים אין קשר לביטוח בריאות

בחור שמן באפודה מדליק לעצמו סיגריה. לא נראה שהוא בעניין של ריקודים, אבל פתאום מגיעה אישה גדולה בחליפת עור ומושכת אותו - והוא, בלי לחשוב פעמיים, קם ומרביץ איתה איזה פוקסטרוט צועני. כשיש שיר בלקני כזה, כל המקום נראה כמו סצנת חתונה בסרט של קוסטריצה, רק עם שחקני משנה ערבים. יש הרבה ערבים. ורובם לא באו לצוד, אלא הגיעו עם אישה מוכנה מהבית.

וודקה דווקא לא רצה פה. רק בירה, הרבה בירה. 15 שקל לחצי גולדסטאר, 15 ל־50 מיליגרם פינלנדיה. מיליגרם, לא מיליליטר. המלצרית, אישה בת 50 שנראית כמו אמא שלכם אם אתם מהאזור הפחות מגניב של אירופה, מודדת לי את הוודקה במשהו שנראה לקוח ממעבדת כימיה. לשולחן מוגשים זיתים, מלפפון חמוץ, בייגלה וכרוב כבוש. בכל זאת, רוסים.

נאנט בכלל מטורקיה. כשהוא קולט את הצלם, הוא מבקש ממנו בטורקית שלא יצלם אותו. אשתו והילדות שלו בטורקיה, והוא לא רוצה שהן יראו תמונות שלו מבלה במועדון.

את משה אני פוגש בשירותים, המקום היחיד שאפשר לנהל בו שיחה. הוא קווקזי, שנה וחצי בארץ, עדיין עם אשרת עובד זר. הוא דובר חמש שפות: ערבית, רוסית, עברית, צרפתית ואיטלקית. יש לו חברה נפאלית, עובדת זרה. הם מדברים ביניהם אנגלית, שהוא "גם יודע קצת". הוא עובד בפינוי אשפה, היא מטפלת אצל קשישה. יום אחד ניקה באזור שלה והם התחילו לדבר. היא לא יפה, החברה, אבל יש לה אופי טוב. לקטמנדו - המועדון, לא עיר הבירה - הוא לא בא בשביל בחורות. עוד מעט הוא מתחתן עם הנפאלית. עד אז הוא גר עם אמא שלו, והיא אצל הקשישה. הוא בא לפה כי הוא אוהב את המוזיקה וכי הבעלים חבר שלו. חוץ מזה, הוא אומר לי, תסתכל עלי. אף בר בשינקין לא מכניס אותי.

תוך כדי שיחה נכנס מאבטח לשירותים, ואחריו עוד אחד. חשבו שעשינו סמים. אנחנו יוצאים מהתא, אבל משה אומר לי שכדאי שנסתלק. המאבטחים ביקשו. הוא מציע שנלך לבר אחר שהוא מכיר. אנחנו עוברים ליד ניידת של מג"ב שמעכבת נרקומן, ומשה לוקח אותי ל־VIP Sex Rooms, בר שזונות מגיעות אליו. שם הוא מרגיש בבית.

3. העכברושים של האפריקנים

כולם יודעים איך נראה אזור התחנה. זונות, נרקומנים, סירחון שתן. אז הנה משהו שלא הרבה מדברים עליו: עכברושים. יש שם המון עכברושים. אני לא יודע אם ראיתם פעם עכברוש מקרוב, אבל זאת חתיכת חיה מגעילה. באחד הרחובות המרכזיים יש רחבה שמוצפת בחורף והופכת לשלולית גדולה. אם עומדים לידה שתי דקות קולטים שאריות מזון צפות ליד הבתים, ואז נמשכות פתאום לתוך חור בקיר. וזה הסוהו של העובדים הזרים.

האפריקנים הם השליטים של עכברושטאון. כל שני מטר יש בר שלהם, רובם די מדכאים. כאילו מישהו שכר דירת חדר ושם בה מקרר של קולה, בירות בבקבוק, כמה ג'וני ווקר אדום, ולפעמים איזה קורבזייה והנסי בשביל ההפתעה. הרוב שותים היינקן. שמים עוד שני שקל בשביל תוצרת חוץ. ברוב הברים יש גם נרגילה. ולא משנה כמה הבר נראה מדכא, אחד או שניים תמיד רוקדים. מוזיקה ממחשב שמחובר לרמקולים ויאללה, בוא נרקוד עד אור הבוקר, בוא נשכח שמחר אנחנו חוזרים לנקות צלחות במשך 14 שעות.

למצולמים אין קשר לדרכון שלהם

גם לאפריקנים יש כמה ברים עם מאבטח שעולים 30 שקל כניסה, אבל הם די ריקים; 30 שקל זה כמעט ארבע בירות. לכן הולכים כל בני היבשת השחורה ל־Hbert, שהיא בכלל מסעדה אתיופית. שם אין דמי כניסה ויש מקום לרקוד. בעל המקום, אתיופי מבוגר, עוצר אותי בכניסה ותוהה מה אני רוצה. רק לשתות, אני אומר לו. הוא מחייך ומוביל אותי לשולחן מלא. Hbert זה "חברותא" באמהרית, וכמו חברותא של קיבוץ, גם אותי מושיבים בשולחן עם עוד ארבעה אנשים שמיד עושים איתי "לחיים".

על השולחנות אפשר לספור חמישה חצאי גולדסטאר לאדם בממוצע. כולם מאוד שיכורים ומאוד מבסוטים. 80 אחוז מיושבי הבר הם גברים, וכולם מתחבקים כל הזמן ונותנים כיפים. בחור אחד, כל כך שיכור שהוא לא מצליח להחזיק את העיניים שלו פקוחות, שואל אם יש לי אלף שקל להלוות לו. הוא צריך בשביל לשלם חשבון מים וגז. נו בטח יש לך, הוא מתעקש איתי. תלווה לי ומחר אני מחזיר.

הנה פאקינג ביונסה על הרחבה, לבושה בשורט לבן שמבליט לה את הצבע עור המטורף. אני מנסה לתפוס את המבט שלה כאילו הייתי ילד בן 16, אבל היא לא משתינה לכיוון שלי. כנראה לא בעניין של זרים.

עולה נגן עם קראר, כלי שנראה כמו נבל יד חשמלי. המחשב מוסיף סינתיסייזר ברקע, קצת תופים שבטיים, אבל לא כולם רוקדים. חבורה של קונגולזים שלבושים כמו וויל סמית נשארת לשבת, כי המוזיקה אתיופית והם לא יודעים לרקוד אותה. "אנחנו יותר בקטע של נענועי אגן", אומר לי אחד מהם, "פחות כתפיים".

לא מוכרים פה נרגילות, אז אנשים מביאים מהבית. אוהבים לעשן. אין חשש שפקח ייכנס וידפוק דו"ח; מקסימום גירוש. אבל אף אחד לא נראה מודאג, וזה מפתיע. השנה, למשל, הפקחים של ניידת עוז לא הבטיחו שלא יפשטו על מקומות הבילוי בחג המולד. ביאסו. אז המוני אנשים לא יצאו לשתות, או יצאו וקיוו שסנטה יגן עליהם. ובכל זאת, המקומות מלאים. אז אולי כולם שם חוקיים והלא חוקיים יושבים בבית, ואולי בגלל זה כולם היו נורא חשדנים כשנכנסתי. לאף אחד לא בא שמישהו יבוא ויפרק את המסיבה.

כשנכנסים ארבעה טיגרים, הבעלים נדרך. טיגרים, אם אתם לא מבינים גדולים בעלייה מאתיופיה, הם אתיופים מאזור אחר. אמהריה וטיגריאנה הם המרכז של אתיופיה, אז יש אתיופים שמדברים אמהרית וטיגריאנים שמדברים טיגריאנית, שבארץ קוראים לה בטעות טיגרית. הם גם לא מחבבים אחד את השני.

הטיגרים מתנהגים כאילו הם בעלי המקום. מתעצבנים אם לוקח לבירה יותר משנייה להגיע, מדברים בקול רם, שמחים כדרך הגנגסטרים. אחד מהם, שיכור מדי, מנסה להפיל את מסך המחשב של ההזמנות. אצל הבעלים אין חוכמות: הוא מסתובב בבר עם מעיל של חברת האבטחה עוז - אוי לאירוניה - כדי שאנשים יחשבו ששמים עליהם עין. שני אנשים תופסים את השיכור ומוציאים אותו. אנחנו לא רוצים שיהיו פה בלגנים, אומר לי אחר כך הבעלים.

ביום חמישי רציתי לבדוק בר אחר, אבל הוא היה סגור. שעה וחצי לפני שהגעתי רצח שם עובד זר פליט מאריתריאה. באתר האינטרנט היחיד שדיווח על זה נכתב שהרצח התבצע "באזור שהפליטים והעובדים הזרים נוטים להסתובב בו בחוסר מעש". זה לא ממש נכון. כלומר, הם באמת עוברים מבר לבר, שותים המון ועומדים בצד הרחוב ומדברים, אבל זה כמו להגיד שישראלים מסתובבים בנחלת בנימין בחוסר מעש. כמה אפריקנים עמדו מחוץ לבר הסגור והביטו בפעילות של מז"פ. אף אחד לא ביכה את הרצח, שום אמא לא זעקה על הבן שלה. מה שכן, מדי פעם עבר מישהו שצעק באנגלית "מספיק עם הדם", ורוסי אחד התחיל לקלל "בני זונות, איזה ארץ זאת". לא ברור למי הוא צעק, אבל כולם הבינו אותו.

ראובן הגיע מאריתריאה. הוא עובד כספר מול הבר שבו היה הרצח. "אתה צריך להבין", הוא אומר לי ב־Hbert שתי יממות אחרי שהמז"פים הסתלקו, "שהרוצח היה סודני. בסודן אין אלכוהול, כי הם מוסלמים. הם מגיעים הנה ולא יודעים מה לעשות עם זה. זה משגע אותם. אנחנו נוצרים, אצלנו יש בירה. אני רוצה לצאת לטלוויזיה, להגיד שלא כל האפריקנים אותו דבר. אני שונא מוסלמים, מוכן להרוג אותם. אם ישראל תבקש, אני אצטרף למלחמה במוסלמים".

הסיפור של ראובן מוכר. הוא ברח עם חבר בגלל השלטון, והחבר נתפס במצרים, הוחזר לאריתריאה והוצא להורג. בן 14 היה במותו. את אמא של ראובן שמו בכלא ואמרו לה שאם היא רוצה לצאת, שתשלם 3,000 דולר. שנה היא היתה בפנים, ואז שיחררו אותה. הוא מבני המזל שקיבלו אישור לחיות בישראל, והוא מאושר. "זאת הארץ הכי טובה בעולם, מאן", הוא אומר באנגלית במבטא שלאוזן שלי נשמע ג'מייקני. "אני מבין את ישראל, ארץ קטנה והרבה בעיות עם פלסטינים. אם ייתנו אישור לאפריקנים להיות כאן, כולם ירצו לבוא. אבל אני פה, ואני רוצה למות פה. כשכל העולם ייהרס, רק ישראל תישאר".

ל־Hbert הוא בא אחרי יום עבודה של 14 שעות במספרה, ולא בשביל בחורות. אין לו זמן לזה. בא לשתות בדיוק שלוש בירות וללכת. יש לו תוכנית: לחסוך כסף, לשלוח לאמא שלו ולהצליח בחיים. בינתיים הוא מספר לי על רסלינג. "זה הספורט הכי טוב בעולם", הוא אומר לי. אין דבר שהוא אוהב יותר מלחזור הביתה אחרי העבודה עם שלוש בירות, ולראות WWE. זה ספקטאקולר, מאן". הוא אוהב את ג'ון סיינה והכי את ג'ף הארדי, כי הוא לוחם טוב והגון. אני שואל אותו אם הוא חושב שזה אמיתי. "בטח, מאן. אנשים עומדים חמש מטר מהבמה. הם לא יראו אם זה אמיתי?".

אני נפרד מראובן אחרי שש בירות בסכום כולל של 66 שקל, ומדדה החוצה. מעבר לכביש יש עוד בר אפריקני שרציתי לבדוק.

"אתה לא יכול להיכנס", מבהיר לי המאבטח. "זאת מסיבה פרטית, רק סודנים".

"רק סודנים?", אני ממלמל, ואז לא יכול לעצור את עצמי ופולט, "זה ספקטאקולר, מאן".

"כן", הוא עונה. "למה שלא תנסה בבן יהודה. שם יש ברים בשבילך".