שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למה לדבוק במשפט העברי?
    בעקבות הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" קבעו חז"ל שיש להישפט רק בפני בית דין יהודי. האם בתי המשפט האזרחיים אינם עונים על הגדרה זו? ומהו הרציונל שמאחורי הקביעה? מאמר לפרשת משפטים מתוך הספר "אור תורה"

    כאשר שני יהודים שומרי מצוות חלוקים ביניהם בנושא בעל השלכות כספיות, האם מותר להם לפנות לבית המשפט כדי שיפסוק בעניינם, או שמא הם מחויבים לפנות לבית דין רבני? האם החוק שׁוֹנֶה בישראל, שאמנם יש בה גם בתי דין וגם מערכת משפט חילונית, אולם אפילו בבתי המשפט החילוניים רוב השופטים הם יהודים? ואם מבחינה דתית יהודי מוּרשה לפנות אך ורק לבית דין רבני - מדוע זה כך? הרי גם בתי המשפט החילוניים ברבות ממדינות העולם הם ללא ספק הוגנים ועושים משפט צדק!

     

    פרשת משפטים מספקת לנו תשובות מעניינות לשלוש השאלות דלעיל. הפרשה נפתחת במילים "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם"; ורש"י מצטט במקום את הסייג שהציבו חז"ל: "לפניהם, ולא לפני עכו"ם. מנַיין לבעלי דינין של ישראל שיש להם דין זה עם זה שיודעים שהעכו"ם דנין אותו הדין כדיני ישראל, שאסור להזדקק לפניהם? תלמוד לומר: 'אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם' - לפני ישראל ולא לפני אומות העולם. שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני עכו"ם, כפר בהקדוש ברוך הוא תחילה, ואחרי כן כפר בתורה" (תנחומא משפטים, ג, 1).

     

    מתוך הציטוט דלעיל ניתן להבין שהאיסור העיקרי הוא לפנות לבית דין של נוכרים, הנוטים להקדיש את פסיקתם המשפטית לאֵל זה או אחר שהם סוגדים לו; מה שקובע הוא דתו של השופט, ולא מערכת החוקים שהוא פוסק על פיה. מכאן אפשר ללמוד שהאיסור אינו חל על פנייה לבתי המשפט החילוניים בישראל, שהרי השופטים בהם, רובם ככולם, יהודים. יתֵרה מזו: במערכת המשפט בארה"ב יש הפרדה ברורה בין דת למדינה, ואם כך הדבר - ייתכן שמותר לפנות גם אליהם.

     

    מערכת החוקים היא הקובעת

    אולם נראה שהרמב"ם, הפוסק והפילוסוף הגדול, אינו סבור כך. בפתח פסיקתו בעניין זה במשנה תורה הוא אומר: "כל הדן בדיני גויים, ובערכאות שלהם... הרי זה רשע" - כלומר אין הוא מדגיש את דתו או לאומיותו של השופט יותר משהוא מתייחס לטיב מערכת החוקים שלו, ואחר כך הוא מסיים ואומר "...וכאילו חירף והרים יד בתורת משה רבנו" (הלכות סנהדרין, פרק כו הלכה ז). נראה כי הרמב"ם מתרעם על יהודי שפונה למערכת שיפוטית שמחוץ לדיני תורה. הוא רואה בזה זלזול בהנחות ובהנחיות הייחודיות שעליהן מושתתים חוקי הצדק והאמת של הקב"ה.

     

    כדי שנבין מה באמת ייחודו של המשפט העברי, אביא דוגמה להנחות יסוד מובהקות, הבאות לידי ביטוי בקטע אחר בפרשתנו, העוסק באיסור לגבות ריבית על הלוואה: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה; לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ, עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שמות כ"ב, כד-כו).

     

    המשפט האחרון נוקב ומרגש במיוחד, אך ברצוני לשאול ארבע שאלות על המשפטים שלפניו. ראשית, על האיסור לקחת ריבית: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי". בפירושו לפסוק זה מביא רש"י את דברי רבי ישמעאל, שזו אחת משלוש הדוגמאות בתורה לשימוש במילה 'אִם' לא להתניה אלא לציווי: כאשר כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי - וכך אמנם עליך לעשות, "חובה ולא רשות"; ובכל זאת נשאלת השאלה מדוע בחרה התורה במונח כל כך מעורפל בהקשר זה של מתן הלוואות, כאשר ברור כי רצונו של הקב"ה הוא שנַלווה מכספנו לאחר!

     

    שנית, יש כאן חזרה מסוימת: "אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ". די היה בביטוי אחד מהשניים להבהיר את הנקודה.

     

    שלישית, התורה מְצוה "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה". לפי חז"ל, לא זו בלבד שאסור למַלווה להזכיר ללווה את דבר חובו, אלא אף עליו לצאת מגדרו כדי שלא לביישו: אם הוא רואה את הלווה הולך לקראתו ברחוב, עליו לסטות מדרכו. וכי למה? הרי הלווה הוא שלקח כסף מהמַלווה, הלא כן? מדוע אסור להזכיר לו כי עליו להחזיר את ההלוואה?

     

    ושאלה רביעית ואחרונה: האיסור המפורש לגבות ריבית מעורר קושי. התורה משתמשת במילה נֶשֶׁך, ומפרש רש"י: "ריבית שהיא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבטבט ונופח עד קדקודו". הרמב"ם אף מרחיק לכת וקובע בהלכות מלוה ולווה (ד, ז): "כל הכותב שטר ריבית, הרי זה ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בה' א-לוהי ישראל, וכן כל הלווה ומלווה בריבית בינן לבין עצמן הרי הן ככופרים בה' א-לוהי ישראל וכָפרו ביציאת מצרים, שנאמר: 'אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וגו' אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'" (ויקרא כ"ה, לז-לח).  

     

    של מי הכסף?

    מהו ההיגיון העומד מאחורי האיסור לגבות ריבית, ומה פשר ההשוואות הללו לארס נחש ולכפירה בעיקר? הרי אין איסור לגבות דמי שכירות על שימוש בדירה, מדוע אם כן אסור לאדם לגבות "דמי שכירות" על שימוש בכספו?

     

    רבי חיים בן עטר, בהסבר מבריק, זורה אור על קטע זה בפירושו אור החיים. בעולם אידיאלי, הוא טוען, כלל לא אמורים להיות עשיר ועני, מַלווה ולווה; כל אדם צריך לקבל מהקב"ה בדיוק את הנחוץ לו למחייתו. אבל הקב"ה, בחוכמתו האינסופית, לא יצר את העולם כך. הוא נותן לאנשים יותר מכפי צורכיהם, ומְצפה שהם יעזרו למי שאין להם די למחייתם. למעשה, הוא ממנה אותם ל"קוּפָּאים" או ל"כספומטים" שלו. יש אפוא לקרוא את הפסוק כך: אִם (יש בידך די) כֶּסֶף (לקיים) תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, (עליך להבין שכספו של) הֶעָנִי עִמָּךְ. כספו רק הופקד בידיך; הכסף שאינך זקוק לו למחייתך - שייך מראש לנזקק לו באמת!

     

    אם אנו מבינים הנחת יסוד זו, שהעשיר רק מחזיק ברשותו את כספו של העני כפיקדון מאת הקב"ה - אזי הכול מתבהר: מובן שאסור למַלווה לנהוג כמי שחייבים לו, שהרי הוא בסך הכול נתן ללווה את מה ששייך לו ממילא! ומובן שאסור לו לגבות ריבית

    על הכסף שהִלווה, שהרי הוא לא היה שלו מלכתחילה! זהו המסר של יציאת מצרים - המאורע ההיסטורי המכונן שעיצב, ועדיין מעצב, כך יש לקוות, את דמותנו כאומה: שום אדם לא יהיה 'רכושו' של זולתו או משועבד לבעל חובו. כולנו שייכים לקב"ה, ואנו חייבים אך ורק לו.

     

    אמת בסיסית זו היא אבן היסוד של המשפט העברי, הצודק וההוגן: הוא בא לעזור לנדכאים ולעשוקים, לעניים ולחולים, ליתומים ולאלמנות, לנכרים ולגרים, לנשים העגונות, ולאביונים הנאלצים למכור את אדמתם. אם כן, לא זו בלבד שצריכים אנו לקבל עלינו את חוקי המשפט העברי, אלא אף מוטל על שופטינו לוודא כי חוקים אלה יישארו נאמנים לעקרונות המוסר שביסודם.

     

    • "אור תורה" מאת הרב שלמה ריסקין. הוצאת "ידיעות ספרים". 269 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הרב ריסקין
    צילום: גרשון אלינסון
    הספר "אור תורה"
    עטיפת הספר
    מומלצים