חודש לאסון בהאיטי: הגשמים וההוריקנים בפתח
פורט או-פרינס היא עיר של הריסות, מאובקת מפסולת מבנים שקרסו ועמוסת אשפה. במחנות שהוקמו מחוץ לעיר אספקת המזון והמים משתפרת, אך המצב התברואתי מידרדר. לממשלה אין שום יכולת לדעת כמה אנשים נהרגו ברעש, וכולם מוטרדים ממה שיקרה בחודשים הקרובים: ההוריקנים בדרך ול-1.2 מיליון בני אדם שאיבדו את ביתם יש במקרה הטוב יריעת פלסטיק
חודש חלף מאז התרחש אחד מאסונות הטבע הגדולים ביותר שידע העולם בהיסטוריה. רעש האדמה העז שפקד את האיטי ב-12 בינואר סמוך לשעה 17:00, הותיר את המדינה הענייה ביותר ביבשת אמריקה מרוסקת ועם עתיד לוט בערפל. חודש אחרי הרעש שהחריב את הבירה פורט או-פרינס - הסיוע הבינלאומי זורם בעצלתיים, איש אינו יודע כמה זמן ייקח לתקן את הנזקים האדירים, וגרוע מכך - עונת הגשמים וסופות ההוריקן עומדת בפתח.
המספרים שמתארים את גודל האסון בהאיטי מדהימים בכל קנה מידה, והופכים לבלתי נתפסים עוד יותר כשלוקחים בחשבון את העובדה שאוכלוסיית האיטי נאמדת בכתשעה מיליון בני אדם בלבד.
מניין ההרוגים ברעש נאמד בכ-230 אלף, למרות שאיש אינו יודע כלל מי מופקד על הספירה וכיצד היא מתבצעת. מספר הפליטים - כ.1.2 מיליון, מספר הבתים ובניינים שקרסו - כ-250 אלף. אחד מכל ארבעה אזרחים תלוי לחלוטין במזון ובמים שמגישים תוכנית המזון של האו"ם וארגוני הסיוע האחרים.
"אנו מנסים להקים מקלטים שישרדו את עונת הגשמים וההוריקנים ויחזיקו מעמד שלוש עד חמש שנים", אומר נשיא הצלב האדום בהאיטי, מייקל אמדה גדעון. גם המתאם ההומניטרי האמריקני, לואיס לוק, מסכים שהבעיה הבוערת ביותר של האיטי כרגע היא איך לספק הגנה לאלה שנותרו ללא קורת גג. "המטרה שלנו היא לספק לחסרי הבית יריעות פלסטיק כדי שיוכלו לתפוס מחסה מהגשמים שיתחילו בעוד כמה שבועות".
בוזזים את ההריסות ונלכדים
בעיה אחרת שתיווצר עם בוא הגשמים היא ההצפות והשטפונות. "האיטי חשופה במיוחד להצפות כיוון שכמעט כל העצים בה נכרתו לייצור פחם לחימום ובישול. כשעונת הגשמים תתחיל, אנשים לא יירטבו - הם ייסחפו", מזהיר אלברטו וילדה, ראש סוכנות סיוע אמריקנית המנסה לספק מקלטים זמניים לניצולים.
פורט או-פרינס, בה התגוררו כשני מיליון בני אדם, נותרה עיר של הריסות, מאובקת מפסולת המבנים שקרסו ועמוסה באשפה. אוהלים מאולתרים פזורים בכל מקום: בשדות, בכבישים, סמוך לנמל התעופה, על מגרשי הגולף ועל המדרכות. מדי יום מתקיימות הפגנות במחאה על העיכובים בחלוקת המזון. חלק משיירות האספקה נחסמות. האנרכיה טוטאלית.
כנופיות פועלות בין ההריסות בניסיון לאתר מזון או מים, ובאופן פרדוקסלי נלכדים לא פעם אחרי שקיר או גג נוסף קורס עליהם. אחרים משוטטים ברחובות ובוזזים מכל הבא ליד. השוק השחור חוגג. "היתושים אוכלים אותנו", מספרת מרג'ורי לואי, בת 34, שחיה באוהל מאולתר על שמיכה באחת המדרכות. "אנו צריכים מקום להיות בו. אין לנו דלתות ואנחנו מפחדים בלילה".
בפרברי הבירה פועלים כ-500 מחנות ארעיים הזוכים לאספקה מסודרת של מזון ומים. תנאי המגורים במחנות השתפרו בשבועות האחרונים באופן יחסי, אולם המצב התברואתי הולך ומחמיר. למרות שמתנדבי הסיוע מחטאים את האוהלים, מספר מקרי ההידבקות בטטנוס, דנגאי ומחלות זיהומיות נוספות נמצא בעליה. אין שירותים מסודרים, המים מחולקים בדליים והרחצה נעשית בגלוי.
כמה נהרגו? מי באמת יודע
למרות כל זאת, ובאופן אירוני למדי, מערכת הבריאות בהאיטי מעולם לא ידעה ימים כל-כך "טובים". לא פחות מ-60 בתי חולים בינלאומיים פועלים במדינה, ואזרחים רבים פונים לטפל גם בעיות בריאותיות שהטרידו אותם עוד הרבה לפני רעש האדמה, אך לא עשו כן בשל היעדר רופאים מקצועיים.
לאן הולכת האיטי מפה? איש אינו באמת יודע. ראש הממשלה, ז'אן מקס בלריב, אמר כי לממשלה "אין עדיין חזון ברור" כיצד ליישב מחדש את הפליטים וציין כי שיקום המדינה ייקח לפחות עשר שנים. הרשויות בהאיטי אינן ממש מתפקדות לפי שעה. הדוגמא הטובה ביותר לכך הוא הטיפול בספירת ההרוגים. איש אינו יודע בוודאות כמה מתו ברעש והרשויות מטילות את האחריות אחת על השנייה.
מרבית ההערכות - ובהן גם זו של הנשיא רנה פרבאל - מדברות על כ-230 אלף הרוגים. ואולם, יש מי שסבור כי הממשלה מנפחת את המספרים בניסיון לזכות בסיוע רב יותר. "איש לא יודע איך הם קבעו את מניין המתים. אין רשימת שמות, אין רשימת נעדרים, אין תמונות של הנקברים. איש לא אומר לנו כלום. הם רק רוצים את הסיוע", פוסק ז'אק דסאל, בעל חנות בפורט או-פרינס.
לדעה הזו מצטרף גם ז'אן מקס סרפין, שמיטתו הניצבת במרכז בירת האיטי היא ביתו. "הם אספו מיליונים ברחבי העולם, אך אנו עדיין חיים בסבל. אם העולם הזרים מיליונים, למה הם לא קונים אוהלים? הילדים שלנו יחלו. אנחנו נחלה ואנשים נוספים ימותו", הוא אומר.
ובתוך כל הכאוס והזוועה, יש גם את הסיפורים ההירואים ומחממי הלב. כזהו למשל סיפורו של מר זאנדלי, בחור צעיר שלקח על עצמו את הטיפול בילדים שאיבדו את הוריהם או שנפלטו ממערכות רווחה שקרסו. זאנדלי הקים לבדו מעון יום בפורט או-פרינס להפעלת הילדים. המעון הצליח כל-כך שבתוך כמה שבועות פתח זאנדלי תוכניות דומות גם במחנות האוהלים מחוץ לעיר. לדבריו, הוא מטפל בכ-20 אלף ילדים לבדו וללא כל עזרה בינלאומית.