מדעי החיים

תמיד אהבתי לקרוא ביוגרפיות, יומנים ואוטוביוגרפיות. אוטוביוגרפיה או ביוגרפיה טובה היא תמיד הרבה יותר מסיפור אישי של מישהו - היא סיפור של תקופה. כשקראתי את הקלאסיקונים הגדולים, חיפשתי תמיד גם ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות שלהם. ההיכרות שהקורא יכול לעשות בקריאת אוטוביוגרפיה היא האינטימיות הנפלאה ביותר שיכולה להיווצר בין קורא וכותב.

לצערי, יש מעט ביוגרפיות בעברית. מספרן של הביוגרפיות על גיבורים ישראלים מצומצם עוד יותר, ואוטוביוגרפיות אין כמעט כלל. יש לכך הסברים רבים – מצעירותה של השפה העברית ועד אורך הזמן שדרוש כדי לכתוב יצירה שכזו. למעשה, את רוב האוטוביוגרפיות הנפלאות אפשר לקרוא בשפות זרות, כמו למשל זו של ברטרנד ראסל או את האוטוביוגרפיה המצחיקה של גראוצ'ו מארקס, אבל בכל זאת יש כמה נפלאות בעברית.

סיפור על אהבה וחושך, עמוס עוז, כתר 2002

"כעסתי עליה שהסתלקה בלי להיפרד, בלי חיבוק, בלי מילת הסבר: הלוא אפילו מזר גמור, אפילו מנושא מכתבים או מרוכל-הסדקית שבדלת, אמי לא היתה מסוגלת להיפרד מבלי להציע כוס מים, בלי חיוך, בלי התנצלות קלה, בלי שתיים-שלוש מילים נעימות. בכל שנות ילדותי היא מעולם לא השאירה אותי לבד במכולת, או בחצר זרה, או בגינה הציבורית. איך יכלה?"

"כעסתי עליה שהסתלקה בלי להיפרד". סיפור על אהבה וחושך

פנטימנטו – לילאן הלמן. מאנגלית: ברוריה בן ברוך. כתר 1973

"אם זה נכון – ייתכן שהפכתי את התלות בו (בדשיאל האמט, א.מ.) לגדולה משהייתה בעצם – הרי זה מרשים עוד יותר, מפני שזו היתה תקופה מוזרה של חיינו המשותפים. אינני יודעת אם התכוונתי להשיב לו כגמולו על הנשים המזדמנות של שנותינו הראשונות – אופי קנאי זקוק לזמן רב כדי להבין שיכולות להיות נשים מזדמנות – אבל בהחלט הייתי רצינית או רצינית למחצה לגבי גבר אחר, והאמט ידע זאת".

פנטימנטו. סיפור חיים מסעיר מכל מחזה

אל האוטוביוגרפיה של הלמן הגעתי בכלל דרך ספריו של דשיאל האמט "האיש הרזה" ו"הנץ ממלטה". סיפור חייה של הלמן מסעיר בעיני הרבה יותר ממחזותיה ומהתסריטים שכתבה. "פנטימנטו" הוא אחד משני ספרי הזכרונות שפרסמה הלמן, אשה חזקה שהיתה מאוהבת בגבר חזק ומבוגר ממנה, אהבה שגרמה לה לנהוג באורח שלא התאים לא לאופיה ולא להשקפת עולמה, כפי שקרה, במידה רבה, לסימון דה בובאר.

משחק העיניים, אליאס קנטי. מגרמנית - צבי ארד, ספריית הפועלים וזמורה ביתן, 1987

"אולם סונה לא רצה דבר. עמידתו הגבוהה והזקופה היתה מראה-עניים בלבד. חלפו הימים כשחשב על כיבוש-מחדש של ארץ. זמן רב לא ידעתי, כי לשם כך התחיל בכיבוש-מחדש של לשון. דומה היה, שאינו קשור בשום אמונה, אף שכל האמונות פתוחות בפניו".

באפלה פראית זו, סיפור מותי – הרולד ברודקי. מאנגלית: יורם אשכול-רוקח. בבל 1999

"מוות הוא דבר משעמם. אבל גם החיים לא מאוד מעניינים. אני מוכרח לומר שציפיתי שהמוות יקרין קצת יותר משמעות, אבל לא כך הוא. הוא פשוט נמצא שם. אני לא מרגיש במיוחד בודד או מקולל או כמי שזכה ליחס גרוע, אבל אני כן חושב רבות על התאבדות, משום שלהיות חולה זה כל כך משעמם".

"מוות הוא דבר משעמם". באפלה פראית זו

זהו ספרו הטוב ביותר של האמריקאי הרולד ברודקי. הספר, שחלקו הגדול פורסם במגזין האמריקאי "הניו-יורקר", מספר על שתי שנות חייו האחרונות לצד אשתו אחרי שגילה שנדבק באיידס, בעקבות יחסים הומוסקסואליים בעבר.

ברודקי, יהודי גם הוא, פרסם סיפורים קצרים ושני רומנים, אבל אף אחד מהם לא מתקרב לתיאור הנוקב, המפוקח, האכזרי והפרטני של ימיו האחרונים של אדם שיודע שאין לו שום תקווה. הוא מתאר את יחסיו המיוחדים עם אשתו ואת ההחלטה, האמיצה במיוחד אז, לספר לעולם שיש לו איידס. הספר ראה אור אחרי מותו, ב-1996.

תקוות השיר – נדיז'דה מנדלשטם. מרוסית י.מ. חשון, עם עובד 1970

"מותו של אמן אינו מקרי, אלא פעולת יצירה אחרונה, המאירה כאלומת אור את דרך חייו. מ. הבין זאת בימי עלומיו, כשכתב את המאמר על מותו של סקריאבין. מה הפלא שמשוררים מחוננים בראיית הנולד מנבאים את גורלם ויודעים מהו

המוות הצפוי להם?"

שוב יהודי, הפעם משורר. גם השירים של מנדלשטאם נקראים אחרת אחרי קריאת האוטוביוגרפיה שכתבה אשתו, שהיא בעצם ביוגרפיה של המשורר, ויותר מזה, תיאור של ימי שלטונו של ג'וזף סטאלין ברוסיה. זהו אחד משני ספרי זיכרונות שכתבה ושפורסמו קודם כל במערב. גם כאן, מה שעושה את האוטוביוגרפיה היא יכולתה לתאר לא רק את האדם אלא גם את התקופה.

וכמו בספרים מהסוג הזה, הגיבורים המזדמנים הם גדולי עולם - איליה ארנבורג, בוריס פסטרנק, אנה אחמטובה. אין עונג גדול מן הקריאה עליהם, כמעט כמו פגישה של ממש בסלונים של מוסקבה.

איריס מור היא העורכת הראשית של הוצאת "כתר"