"הגעתי למבוי סתום"

פאוול ורניקוב מסתכל בעיניים כלות על עשרות השורות הריקות באולם בית המלון לאונרדו, שהוסב לטובת הקונצרטים של פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית. תוכנית שנבנתה בקפידה, מוזיקאים בעלי שם ואפילו מחירים שווים לכל נפש לא מספיקים כדי להפוך את המוצר המצוין שרקח להצלחה.

ורניקוב לא זקוק לאילת. למען האמת, עם קריירה מצליחה ככנר וירטואוז ומִשְרות הוראה בפריז, ווינה ורומא, הפסטיבל באילת בעיקר תופס מקום על לוח השנה העמוס שלו. הסיבה שהוא פה, בתוספת חברים טובים כמו הצ'לנים מישה מייסקי וגרי הופמן, המלחין קז'ישטוף פנדרצקי, הכנר יוליאן רחלין והשחקן רוג'ר מור, היא גם זו שגרמה לו להוציא דרכון ישראלי. קוראים לזה אהבת ישראל, ואין לו שום כוונה להתבייש בזה.

ורניקוב בחזרות לפסטיבל באילת (צילומים: מקסים ריידר)

ורניקוב גדל באודסה עד גיל 23. אחר כך המשיך לכבוש במות וקתדרות אקדמיות מכובדות. הוא העמיד תלמידים רבים ועשרות מהם הלכו אחריו בעיניים עצומות למדבר הארצישראלי, גם השנה. הוא לא מדבר עברית והראיון איתו נערך בצרפתית. מדי פעם, כשהרוחות מתלהטות, הוא מסתייע במתורגמנית, כדי שדבריו יובנו כהלכה.

"זו אשמת הוריי שאינני דובר עברית", הוא אומר, "מסיבות ברורות, בתקופה שבה גדלתי באודסה לא למדו עברית. סבא שלי היה הולך לבית הכנסת באופן קבוע. הוריי אסרו עליי ללוות אותו ברחוב כיוון שפחדו מתגובות אנטישמיות. הייתי מוזיקאי מחונן ובתקופה הקומוניסטית, משמעות הדבר היתה להוות דוגמה אישית. סבא יהודי לא נראה טוב והחשש היה שזה יוביל להתנכלויות".

פרחים וחיבוקים בתום הקונצרט. "ישראל חשובה לי"  

בשנת 1973 היגרה משפחתו לנתניה. ורניקוב נשאר במוסקבה והצטיין בלימודיו בקונסרבטוריון העירוני. זכייה בתחרות בינלאומית חשובה פתחה לו שערים לפריז, ומשם המערב קיבל אותו לחיקו בזרועות פתוחות. הוא החל ללמד כפרופסור מן המניין באקדמיה של ליון, ומאוחר יותר בווינה. "ברגע שהתאפשר לי לקבל דרכון ישראלי, התעקשתי על זה", הוא אומר, "אני קשור לארץ ומשתדל להגיע הנה מדי שנה.

כששואלים איך להציג אותי באירופה, אני תמיד אומר כישראלי. מבחינתי, אני מייצג את ישראל מחוץ לגבולותיה וכן, אני מודה, מוצא חן בעיני להיות יהודי ולהשתייך לעם ישראל".

לפני כשלוש שנים, כשקיבל את ההצעה של מנכ"ל הפסטיבל ומייסדו, ליאוניד רוזנברג, לנהל ביחד איתו את הצד האמנותי של האירוע, ורניקוב לא הסס. לצד הקונצרטים הוא התעקש להביא לאילת סטודנטים מכל העולם, "כדי שיידעו שמעבר למלחמות, נשק וצבא, יש כאן מדינה נהדרת שמגיע לה חיים נורמליים", הוא אומר.

למרות שאין לו אמביציות אמנותיות בישראל או כוונה לבסס קריירה בארץ, כואב לו שעד היום, למרות הרזומה המפואר שלו, הוא לא הוזמן ללמד בישראל. "רציתי לעשות משהו למען ישראל וגם אם זה טיפשי, שהרי יש לי מוניטין בעולם, חשוב לי שיידעו על קיומי גם פה בארץ שבה חיה המשפחה שלי".

הצ'לן מישה מייסקי ובתו בפעולה. "הם סומכים עליי" 

במהלך 25 השנים האחרונות הוא ניהל, במקביל לקריירות של הוראה והופעות, גם פסטיבל קטן, לא הרחק מוונציה, אליו הגיעו מדי שנה 400 סטודנטים ומוזיקאים מובילים, כמו הפסנתרן האגדי סביאטוסלב ריכטר, המנצח יורי בשמט והצ'לנית נטליה גוטמן. עתה הגיע זמנה של ישראל ליהנות מהקשרים שרקח ומניסיונו.

"לא עניין אותי לעשות עוד פסטיבל סנובי לאליטות שאינן מבינות כמעט דבר במוזיקה. רציתי משהו אחר", הוא אומר, "כמו במטבח טוב, שמאזן בין מנות הפתיחה, מנות עיקריות ואחרונות ומתבל גם בריקודים אחרי האוכל, כך בחרתי את הרפרטואר". הוא נזכר במשפט שאמר לו בנו כשהיה בן 12: "כשרציתי שהוא יהיה מוזיקאי כמוני, הילד אמר שלא מעניין אותו לנגן יצירות של אנשים מתים לקהל חצי מת. כיוון שאין לי רצון להפוך את החצי מתים באולמות למתים גמורים, ברור לי מעל לכל ספק שחייבים היום לייצר רפרטואר רציני ומצוין, אבל בה במידה גם מגוון", אומר ורניקוב.

רוג'ר מור ורעייתו בישראל. "בלי קשרים אישיים זה לא יעבוד" 

בתור התחלה הוא אסף חברים, מוזיקאים מובילים שסומכים עליו, והציע להם להצטרף. עכשיו, מול הכיסאות הריקים, הוא תוהה אם לא הוביל אותם אל פי תהום. "רציתי לעשות פה חג של מוזיקה. רציתי קהל שירקוד מרוב עונג. אולי שגיתי באשליות כשהאמנתי שאפשרי לעשות בישראל דברים. מה שברור שמוצר שכזה צריך היה לזכות לחשיפה הרבה יותר גדולה ועושה לי הרושם שבצד השיווקי לא נעשה דבר כדי לסייע לו להתרומם", הוא אומר, נזהר לא לנקוב בשמות.

"יש לישראל בעיות חמורות יותר ממצבו של הפסטיבל באילת ומצב המוזיקה בכלל", הוא מוסיף, "יותר חשוב להשקיע בצבא ובקידום השלום. אבל תרבות היא מזון לנשמה ואם המזון הזה אינו איכותי, הנשמה מתכווצת. הייתי רוצה לראות בפסטיבל אנשים משדרות, נתניה, תל אביב ושאר ערי הארץ, שיבואו וייהנו ממה שאנחנו מציעים. זה לא עוד פסטיבל, מדובר במוצר איכותי שאינו מגיע לקהל. סיכנתי את המוניטין שלי מול אנשים שמאמינים בי, מוזיקאים גדולים שהגיעו הנה במחירים מצחיקים ומופיעים פה מול אולם חצי ריק".

מאסטרו ג'ורג' פהליבניאן. הנחה כיתות אמן ונצח על תזמורת הפסטיבל 

על איכותו של הפסטיבל אין עוררין. יודעי הח"ן, ובהם מבקרי מוזיקה ומוזיקאים רבים, קושרים לפסטיבל כתרים על תכניו ועומקיו. "זו פנינה שחייבים לשמר", אמרה בסוף השבוע שדרנית קול המוזיקה הוותיקה חיותה דביר, "זהו ללא ספק אחד הפסטיבלים הטובים ביותר שיש כיום בארץ".

העובדה שראש עיריית אילת, מאיר יצחק הלוי, לא טרח לפקוד את אולם הקונצרטים ולו פעם אחת, אך כיבד בנוכחותו את אירוע הקוקטייל ומסיבת העיתונאים בלבד, מציקה לורניקוב. "לי אין את הקשרים הפוליטיים המקומיים שיאפשרו לפסטיבל הזה להצליח ואני מבין שבלי זה בישראל זה בלתי אפשרי. אני באמת מאמין שאפשר היה לעשות בארץ הרבה דברים במאמץ לא גדול".

אבל יש פסטיבלים שמצליחים באילת, כמו הפסטיבל של ולרי גרגייב או פסטיבל הג'אז.

"יש לי הרבה מאד כבוד לגרגייב, הוא מוזיקאי ענק ומנהל נפלא. אם היית נותנת לי את מחצית הכסף שמושקע בפסטיבל שלו, הייתי יכול להביא לאילת לחודש את נגני הפילהרמונית של ברלין ולגרום להם לנגן בעירום בכיכר העיר. לא קשה לעשות דברים כשיש לך הרבה כסף, תמיכה ופרסום אינסופי.

"מה אני צריך לעשות, רבולוציה כמו טרוצקי? אני מעדיף אבולוציה על רבולוציה. אני חושב ששגיתי באשליות כלפי המדינה שלי. חשבתי שאפשר להפוך את ישראל למדינה נורמלית כשאר המדינות ואני מקווה שזה אכן יקרה. אבל ברמה האישית, הגעתי פה למבוי סתום. אני אמשיך להגיע הנה לחופשות עם המשפחה, נמשיך ללכת לים וליהנות, אם אוכל אנגן פה בהתנדבות אבל זהו. התחושה שלי היא שלוקחים פה הכל כמובן מאליו".

"יד אחת. אם ארים ידיים זו תהיה הפעם הראשונה בחיי שבה אני נכנע. ציפיתי שבשנה החמישית הפסטיבל יזכה להערכה גם מבחינה לאומית. יכול להיות שאילת אינה המקום לפסטיבל מסוג זה, וצריך לקיים אותו בעיר כמו הרצליה".

כמות מרשימה, בוודאי בהשוואה לפסטיבלים קלאסיים אחרים.

"באשר לטענה על היעדר שיח תקשורתי, לצערי פאוול אינו מתגורר בישראל ועל כן אינו מודע לתהודה העצומה של הפסטיבל שזכה ועודו זוכה לחשיפה אינטנסיבית, הן בליווי צמוד של רשתות הרדיו השונות, הן בחשיפה מתמשכת בטלוויזיה והן בעיתונות המודפסת ובאינטרנט. לראייה, הראיון הזה, שהוא תולדה של קמפיין תקשורתי מתמשך.

"לצערנו, לא ניתן לבצע פרסום מקיף בחו"ל שיוליד התעניינות ערה בקרב גורמים תיירותיים, מפאת תקציבים ותמיכות מוגבלים. עם זאת, רקמנו שיתופי פעולה פוריים עם הפדרציה הציונית, מגזין גראמופון ואחרים.

"חרף הצלחת הפסטיבל בחמש שנותיו, האירוע עדיין מתנהל כפרויקט אישי, מבלי לקבל חסות מנהלתית או שיווקית מהממסד או מגורמים פרטיים. בהקשר זה יש לציין כי אנו מודים לעיריית אילת על תמיכתה הכלכלית ומקווים שבעתיד העיר אילת ומשרד התיירות ייקחו את הפסטיבל תחת חסותם כאירוע דגל ברמה השיווקית והאסטרטגית".