איים אבודים

שלוש השנים האחרונות היו טובות למרטין סקורסזי. לאחר שנים ארוכות שבהן זכה להערכה מקצועית אבל מעולם לא זכה באוסקר - זה קרה לבסוף. לאחר שהיה מועמד על "השור הזועם", "הפיתוי האחרון של ישו", "החבר'ה הטובים", "עידן התמימות" (בקטגוריית התסריט המעובד), "הטייס" ו"כנופיות ניו יורק", זכה בסופו של דבר בגיל 64 בזכות "השתולים", שוודאי אינו משיאי יצירתו. כמו שציין בנאום הזכייה שלו במרץ 2007, לא רק הוא ציפה לפרס. "כשאני הולך ברחוב, או לרופא, אפילו במעליות, זרים כל הזמן פונים אליי ואומרים לי 'אתה צריך לזכות באוסקר, אז תודה, אני אומר תודה'".

מאז זכה בפרס הספיק לצלם סרט דוקומנטרי על הרולינג סטונס בשם "Shine a light", שצילם במהלך סיבוב ההופעות שלהם בשנת 2006. הוא ביים והפיק פיילוט לסדרה חדשה ומדוברת של HBO בשם “Boardwalk empire” בכיכובו של סטיב בושמי, המתארת את החיים בעיר ההימורים אטלנטיק סיטי בשנות ה"יובש" של המאה ה־20, מנקודת מבטו של גנגסטר שהפך פוליטיקאי.

סקורסזה ולאונרדו דקפריו. צמד חמד

הסדרה אמורה לעלות על המסכים בחודשים הקרובים. חוץ מזה הספיק לביים סרט תיעודי על ג'ורג' הריסון ולככב בפרסומת בבימויו ליין מבעבע המציגה, לכאורה, את סקורסזי מביים שלושה וחצי עמודים אבודים מתוך תסריט של היצ'קוק שמעולם לא צולם. הפרסומת המבריקה בת תשע הדקות מצולמת בסגנונו של היצ'קוק ומככב בה לא אחר מאשר ה"מנטליסט", השחקן סיימון בקר. (תוכלו לראות אותה, ומאוד כדאי לכם, אם תכתבו בגוגל The way to reserva Scorsese)

החיבור להיצ'קוק נראה לא מקרי לאחר שצופים בסרטו החדש של סקורסזי "שאטר איילנד", שהוצג בבכורה רשמית לפני כשבועיים בפסטיבל ברלין (מחוץ לתחרות הרשמית) ועולה אצלנו השבוע. העלילה מתרחשת בראשית שנות ה־50, ימי המלחמה הקרה, וממוקמת בבית חולים־כלא לפושעים חולי נפש הניצב על האי "שאטר איילנד" שליד בוסטון. לאי מגיעים שני מרשלים פדרליים (ליאונרדו דיקפריו ומארק רופאלו), החוקרים את היעלמותה של אחת האסירות־חולות. מהר מאוד השניים מתוודעים לעולם אפל של אימה וטירוף, ניסויים אסורים וקונספירציות טורדות מנוחה. הסרט הוא שילוב של אימה, מותחן פסיכולוגי ומ. נייט שמאלאן. זה אינו סרט קלאסי של סקורסזי ויש באווירה הדחוסה והחנוקה שלו משהו היצ'קוקי.

הסרט, שאמור היה להיות מעין סיבוב ניצחון בהליכה של סקורסזי לאחר הניצחון הגדול באוסקר וקבלת פרס גלובוס הזהב על מפעל חיים על שם ססיל בי. דה מיל השנה, הוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין לפני שבועיים וזכה לביקורות צוננות. לא מפתיע, אם לוקחים בחשבון שהסרט היה אמור לצאת להקרנות מסחריות בתחילת אוקטובר 2009, אבל נדחה על ידי האולפנים (פראמונט) ל־19 בפברואר. האולפנים טענו שבשנת 2009, שהיתה קשה מבחינה כלכלית, אין להם את 60-50 מיליון הדולר הדרושים למערך יחסי הציבור וההפצה של הסרט. כן נטען שליאונרדו דיקפריו, כוכב הסרט, לא היה פנוי קודם לכן למסע יחסי ציבור בינלאומי.

אם לשפוט על פי חרושת השמועות, הרי שהאולפנים ביקשו להחריש את הסרט ולדחות את יציאתו כדי שלא יתחרה בסרטים אחרים שהם מעוניינים לדחוף לאוסקר, כמו "תלוי באוויר", למשל, ובתוך כך גם להימנע כמובן מהאפשרות שהסרט לא יזכה כלל למועמדות. 'שתיקת הכבשים' יצא לאקרנים ב־19.2.91", טוענים באולפנים כדי לדחות טענה זו, "והיה מועמד לאוסקר. אין סיבה שדבר זה לא יקרה שנית".

ובכן, זה כנראה לא יקרה שנית. למרות השמות הגדולים כמו סקורסזי, דיקפריו ודניס ליהיין שכתב את הספר שעליו מבוסס התסריט (כמו גם את "מיסטיק ריבר"), בפסטיבל ברלין האחרון קיבל הסרט ביקורות מעורבות וסקורסזי, בבוקר שאחרי, היה במצב רוח שפוף. אומנם ב"רולינג סטון" הוא קיבל ביקורת משבחת ושלושה וחצי כוכבים, ב"וראייטי" כתבו שזו "עשייה קולנועית מעולה שנרתמה לסיפור אפל ומטורף", וב"טיים אאוט ניו יורק" נאמר "אם התסריט מאכזב, עדיין אפשר לסמוך על סקורסזי", עדיין נשמעו גם קולות אחרים, פחות מפרגנים.

קס ריד מ"הניו יורק אובזרבר" תהה "איך מצליחים כל כך הרבה אנשים מוכשרים ליצור כזה בלגן? איך במאי שנחשב אייקוני ועושה הרבה כסף, מדגים כל כך מעט שליטה בחומר?". ארמונד וויט מ"הניו יורק פרס" טוען שזו "דוגמה קלאסית לשיטה בה הוליווד עובדת. לוקחת במאי שפעם היה משמעותי וגאון וגורמת לו להתדרדר לתהומות יצירה בעלת תקציב גדול אך חסרת מוטיבציה".

מתוך "שאטר איילנד". אי אפשר היה להניח את התסריט

"כשקראתי את התסריט לא הצלחתי להניח אותו", מסביר סקורסזי בבוקר לאחר הקרנת הבכורה את משיכתו לתסריט, "הסיפור מורכב, וכל הזמן הצליח להפתיע אותי. הוא גם לא מפסיק להשתנות. 'שאטר איילנד' אפשר לי לעסוק במגוון ז'אנרים, כמו הסרט האפל וסרטי אימה. כמו כן הייתי ילד בתקופה שבה הסרט מתרחש, ימי המלחמה הקרה, ואני זוכר את הטון של הפחד, הפרנויה והטראומה, והחומרים האלה משכו אותי".

המבקרים הברלינאים, שנוטים לקטול את הסרט, משבחים את דיקפריו ומציינים את הופעתו בסרט כטובה ביותר שלו עד כה, כאינטנסיבית, בשלה ועמוקה.

"שאטר איילנד" הוא הסרט הרביעי שלך עם דיקפריו. איך אתה מסביר את מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה ביניכם?

"למרות שאנחנו בהחלט מדורות שונים, אנחנו יכולים בעבודה המשותפת לדחוף רחוק יותר ולמצוא דרכים ורמות עבודה חדשות. אני רואה בליאו אדם צעיר שמתפתח כשחקן נפלא, יוצא מן הכלל. אני שמח להיות ליד מישהו מוכשר כל כך שקורה לו דבר כזה, שלומד להתמקד ולדייק. כיף להיות חלק מזה. אמון הדדי זה המפתח לעבודה המשותפת שלנו".

בסרט אתה מציג טיפולים מזעזעים שבוצעו בחולים.

"ניסו אז לעזור לחולים בכל מחיר, ולשם כך השתמשו בטכניקות אכזריות. למשל, לשים אובייקט בתוך ארובת העין ואז לחפור במוח, וזה גרם לשינויים אצל החולים. מדהים איך אנשים הצליחו לשרוד את זה. לחלק מהחולים הטיפולים האלה אפילו עזרו, אבל זה לא יכול היה להיות כל כך פשוט, ואין ספק שזה עשה נזק. בוודאי שמוסרית היה מדובר בטיפולים בעייתיים".

טדי, הדמות שמגלם דיקפריו, סובלת מהטראומה שהוא חווה במלחמת העולם השנייה - הוא היה חייל בצבא האמריקאי ונמנה עם משחררי מחנה דכאו. איך התמודדת עם הסצנות הבוטות של הזיכרונות ממחנה הריכוז?

"זה אכן היה קשה מאוד לצלם את הסצנות הללו ואת הגופות הקפואות בשלג. כשהייתי ילד, תמונות של מחנות ריכוז התחילו להופיע בהדרגה, ועוד תמונות ועוד תמונות, והייתי המום. אלה היו תמונות בשחור־לבן. אני בחרתי לצלם בצבע את הסצנות של השואה, בגלל ששחור־לבן עלול ליצור מרחק. הצבע עושה את זה יותר מיידי, ישיר ואמיתי".

גם אם "שאטר איילנד" לא יהפוך להצלחה מסחרית וביקורתית, זה עדיין סרט אינטנסיבי, דחוס ומעורר מחשבה. סרט בינוני ומעלה של גאון. אנחנו יושבים בשקט ומחכים לביוגרפיה הקולנועית של סינטרה שסקורסזי יצלם בשנה הבאה. יש לנו ניחוש מי ישחק את "כחול העיניים". אולי אז הוא סוף סוף ייקח את בר להקרנת הבכורה.