המסר של אסתר ינצח את אחמדינג'אד

מה הוא רוצה מאיתנו, אחמדינג'אד? הוא לא שכן שלנו, אין לו גבול איתנו, לא לקחנו לו כלום, הוא לא פלסטיני, אפילו לא ערבי. הוא בא לבקר בדמשק, יושב ליד אסד ומדבר פרסית, וכשסאד עונה לו בערבית הוא זקוק לאוזניות תרגום. אבל דבר אחד שניהם מבינים: "מזרח תיכון בלי ציונים זו הבטחה אלוהית, ובעזרת האל היא תתגשם".

כשאיסמעיל הנייה וחאלד משעל קוראים להשמדת ישראל, אנחנו יכולים להסביר שהם סבורים שגזלנו את אדמתם, שהרי הם שומרים על מפתחות הבתים שמהם נעקרו באשדֻוד, באסקלון וביפו. כשאסד דורש את מסירת הגולן, אנו יכולים להבין שיש כאן סכסוך גבולות כמו בעשרות מקומות אחרים בעולם. כשאבו מאזן דורש שישראל תחזור לגבולות 67', נדמה לחלק מאיתנו שהייתה לפלסטינים מדינה לפני כן, וישראל האימפריאליסטית כבשה אותה מהם, לכן הם דורשים את החזרת השטח עד המילימטר האחרון, עד שאווילים מתוכנו מוכנים לתת להם שטחים חליפיים באזור טירת צבי, לכיש ועוטף עזה.

אבל אחמדינג'אד? ולפניו סדאם חוסיין? הרי לא לקחנו מהם כלום.

פרשת "אתרי המורשת" מבהירה לנו מה באמת מוטל על הכף: לא איכפת למוסלמים שממשלת נתניהו עולה לישיבת ממשלה בתל חי. המורשת של טרומפלדור ואפילו לא של הצריף של בן גוריון לא מזיזה להם, אבל המורשת של מערת המכפלה היא בעיניהם מוקד הסכסוך.

ראינו זאת פעם אחר פעם: במהומות על פתיחת מנהרות הכותל ובאינתיפאדת אל אקצה, וכעת באזכור של מערת המכפלה וקבר רחל כאתרי מורשת של העם היהודי. מי שחושב שנתניהו שחשף במנהרות הכותל את "סלע קיומנו", או אריק שרון שעלה על הר הבית, הם שהציתו את המהומות, לא באמת מבין את שורשי הסכסוך שמלווה אותנו כבר יותר ממאה שנים. הגיע הזמן שמי שקורא לסכסוך "ישראלי-פלסטיני", יקשיב למה שאומר נסראללה. הגיעה העת שמי שחושב שהסכסוך הוא רק ישראלי-ערבי, יבין שאחמדינג'אד הפרסי כבר לא לבד, הטרמינולוגיה של ארדואן הטורקי היא כבר לא הטרמינולוגיה החילונית של אטאטורק.

מי שהטיב לתמצת את הסכסוך הזה היה פרסי אחר, המן, שאמר לפני 2,400 שנה: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם... ולמלך אין שווה להניחם".

השיעים והסונים לא מסכימים כמעט על שום דבר, אך על דבר אחד הם מוכנים להתחבק בדמשק, על הרצון להשמיד את ישראל.

מי שחושב שדי לעשות שלום עם סלאם פיאד החילוני, לתת לו מדינה פלסטינית ובכך יסתיים הסכסוך, יכול היה לפגוש את אותו פיאד ביום שישי האחרון מחרחר מדון בחברון, מדבר על המורשת האסלאמית של מערת המכפלה.

מי שחושב שאחרי שנשים קץ למלחמה עם הפתח יקבל "ותשקוט הארץ 40 שנה", שילך לקרוא את הפתיחה ל'אמנת החמאס' שהפך להיות רוב מכריע ברחוב הפלסטיני: "קמה תנועת ההתנגדות האסלאמית למלא את תפקידה במאבק למען אלוהיה, כשזרועותיה שלובות בזרועות כל לוחמי הקודש לשחרורה של פלסטין. נשמות לוחמיה פוגשות בנשמות כל הלוחמים שהקריבו את חייהם על אדמת פלסטין מאז כבשוה חברי הנביא, תפילת אללה עליו, וברכתו לשלום, עד היום הזה".

המן הרשע היה בטוח שעם ישראל מפוזר ומפורד, כמו שנאסראללה בטוח שאנחנו עם של קורי עכביש. יש אמת מסויימת בדברי המן: אנחנו באמת מפורדים וחלוקים. למרות זאת, אנחנו "עם אחד". דווקא המתח והביקורת בין המחנות בישראל, הדעות הקוטביות שנראה לכאורה שאי אפשר לגשר ביניהם, דווקא המצב העגום הזה מוכיח יותר מכל את האחדות בישראל, שהרי למרות כל הניגודים אנחנו נשארים "עם אחד", שבעת מבחן מתנער ונלחם וגובר על אויביו.

רק אם נפעל כעצתה של אסתר המלכה באומרה למרדכי "לך כנוס את כל היהודים", ונתאחד סביב הקמת מדינה יהודית ציונית בכל ארץ ישראל, נוכל להתמודד עם האתגר הקיומי שמציבים לנו אחמדינג'אד וחבר מרעיו.

עדי מינץ, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר