"החרם מתדלק את הסכסוך"

"אני לא יודעת למה אף פעם לא הופעתי פה", אומרת יסמין ורדימון בראיון ל-ynet אחרי שנים של היעדרות מישראל. ורדימון, יוצאת להקת המחול הקיבוצית, היא הכוריאוגרפית הישראלית הראשונה שהצליחה לחדור את שורותיה של סצנת המחול הבריטית וממנה לפרוץ הלאה לבמות אירופה. מה שנראה היום כמעט טבעי, היה בשנות ה-90 יוצא דופן ובמידה מסוימת פורץ דרך.

שנתיים לאחר הקמת להקתה, שנתמכה על ידי ממשלת בריטניה, הופיעו ורדימון ורקדניה ב-25 מדינות, והביקוש רק הולך וגדל. אז איך בכל זאת קרה שעקבותיה של היוצרת הישראלית חמקו מתחת לרדאר של שוֹלי הכישרונות שאמונים על הבאתן של להקות מחול מובילות ארצה? "ההפקות שלי ברובן גדולות עם סטים בומבסטיים, יכול להיות שזו אחת הסיבות", היא מנסה לנפק הסבר מניח את הדעת.

"Yesterday". מבט מפוכח לאחור (צילומים: Alastir Muir) 

אך גם ההסבר הזה אינו מספק. הודות למפיק אורי אופק, שראה את הלהקה בלונדון והתאהב, הם כאן. השבוע תחל הלהקה את סיבוב ההופעות הראשון שלה בישראל על במת היכל אמנויות הבמה בהרצליה. "זה מאוד מרגש. אחרי 12 שנה בלונדון, המשפחה המורחבת סופסוף תראה מה אני עושה", אומרת ורדימון. "יש שני אוטובוסים שייצאו מקיבוץ עין החורש שבו גדלתי וזו תמיכה נפלאה. יש בלונדון חברים, אבל זה אחרת לראות בקהל את המטפלת שגידלה אותי".

הערב שתציג הלהקה, "Yesterday", הוא רטרוספקטיבה שמפרקת ומרכיבה מחדש פרקים מיצירותיה של ורדימון. "אני לא מפחדת מסיכומים", היא אומרת. "אחת לכמה זמן אני עוצרת ובודקת איפה אני מול החיים, מה קורה איתי, למה אני איפה שאני מבחינת מערכות יחסים ויצירה. תהליך ההתבוננות הפנימי הזה הוביל אותי בבניית הערב. עניין אותי להסתכל אחורה ולנתח את העשייה מנקודת הזמן הנוכחית. זהו למעשה מסע בזיכרון והוא שונה מעבודות קודמות שלי, שנוצרו ברובן לחללים נפשיים ספציפיים".

כשורדימון מדברת על "חלל נפשי", היא מכוונת למרחב פיזי שמפעיל רגש - כמו למשל בעבודה "Lullaby", שפירקה את החלל הארכיטקטוני הקר של בית החולים וחפרה מתוכו את הדרמות הגדולות שמתרחשות בו. עבודה שמתעסקת בחולי, באשפוז, במחלת הסרטן שהעסיקה אותה שנים ארוכות.

"חיפוש אחר צלקות בזיכרון"

"ליוויתי את אבא שלי וחברה טובה בשלבים השונים של ההתמודדות עם המחלה", אומרת ורדימון. "גם הספר של סוזן סונטאג 'המחלה כמטאפורה' השפיע עלי ובעיקר השאלות שהוא מעלה על תפיסת הסרטן בהיסטוריה, בספרות, בקולנוע ובפואטיקה. החברה המודרנית מייחסת לסרטן טרמינולוגיה מלחמתית, כאילו מדובר באוביקט חיצוני שחודר לגוף ומנסה לפלוש לכל חלקה טובה. ניסיתי לפרק את זה לגורמים ומצד שני להתייחס לגוף כאל בית. זו גם שאלה שמעסיקה אותי לא מעט - איפה הבית?".

איפה הבית?

"קשה לענות על זה. גדלתי והתחנכתי בישראל ותפיסת העולם שלי כאדם בוגר התפתחה בארץ. מצד שני, כמעט כל החיים שלי כיוצרת היו באנגליה. הבית שלי הוא הגוף, כמו צב. אני מתייחסת לתחושה הזו גם ב-'Yesterday', שבו אני סורקת את הגוף בחיפוש אחרי צלקות, זיכרונות שהשאירו סימן על הגוף והנפש".

בתהליך העבודה, מקומם של הרקדנים משמעותי. "הם שותפים לכל דבר", היא אומרת. הלהקה שלה מורכבת מגרעין קשה שמלווה אותה מתחילת הדרך לצד רקדנים מתחלפים. תעודת הזהות של הלהקה בינלאומית: יש לה רקדנים מספרד, צרפת, יוון, אוסטרליה וקוריאה.

"המחול הוא רק חלק ממכלול של טקסט"

לאודישנים האחרונים ללהקה, הגיעו 700 רקדנים. "אני מחפשת פרפורמרים", היא אומרת, "אמנים שיכולים לרקוד אבל במידה שווה גם לומר טקסט ולהפוך לדמויות. זה שילוב שקשה למצוא. בהרבה מדינות בעולם יש חינוך טוב למחול או לתיאטרון, אבל אין כמעט מקומות שמשלבים בין שתי היכולות האלה".

"החיפוש הוא לא בתנועה אלא בקונספט. הנושא מניע אותי ליצור ולחפש דרכים לבטא אותו. אני יוצרת מוצר רב רבדים שמתקשר בכל מיני רמות. המחול, גם אם הוא הכי דומיננטי, הוא רק חלק ממכלול של טקסט, שימוש בטכנולוגיה ואנימציה וממדים ויזואליים נוספים. הגוף בא לבטא מצב. אני מחפשת רקדנים ורסטיליים ואין לי רצון ליצור שפה תנועתית ייחודית שכל הרקדנים ינועו בה. אני מנסה ליצור גיוון".

מהמחול הקיבוצי לבמות הלונדוניות

ורדימון החלה את דרכה כרקדנית בלהקת המחול הקיבוצית תחת ניהולה של יהודית ארנון. "היא אחת הנשים האהובות עלי", היא אומרת. "בכל פעם שאני מבקרת בארץ אנחנו נפגשות. אנחנו גם מדברות המון בטלפון. למדתי מניסיון החיים שלה, מהפשטות והצניעות". על התקופה בקיבוצית היא ממעטת לדבר. "כאמן צעיר, זו היתה חוויה מופלאה שאפשרה לי לעבוד עם יוצרים שונים מכל העולם", היא אומרת ומונה בין היתר את מץ אק, דניאל עזרלו ורמי באר.

בעקבות תחרות מחול שהשיקה המועצה הבריטית לתרבות ולאמנות, היא הגיעה ללונדון. היא רקדה בפרויקטים שונים בצרפת, בשוויץ ובאנגליה. ב-1997 עברה באופן סופי לאנגליה עם בן זוגה, האמן גיא בר אמוץ. "התחלתי ליצור מחוסר סיפוק כרקדנית מבצעת. הרגשתי שמשתמשים בגוף שלי אבל מוותרים על הראש. רציתי לעבור חוויה אינטלקטואלית", היא אומרת.

"הרבה יותר מסקרן אותי למצוא את היופי בקושי"

באחד הראיונות האחרונים שנתנה בלונדון דיברה ורדימון על ילדותה בקיבוץ. היא סיפרה על המפגש הראשון שלה עם מחול במסגרת שיעורי ההתעמלות. "הייתי ילדה אתלטית ואני זוכרת שיום אחד הגיע מורה לבלט לכיתה לעבוד איתנו על 'ייפוי' ההופעה שלנו", צוטטה ורדימון.

היום, היא חושבת שאסתטיקה באה לעיתים על חשבון התנועה ועומקים קונפסטואליים. "זה נושא שמאוד מטריד אותי", היא אומרת. "אנשים נוטים להתעלם מדברים שהם לא רוצים להיות מחוברים אליהם או כאלה שנתפסים בעיניהם כמכוערים. אנחנו לא רוצים להסתכל על הצדדים הלא יפים של החיים, אבל אותי הם דווקא מושכים. אני יודעת שאנשים נהנים מהרמוניה, סימטריה, יוניסונים ובאופן כללי מאיזון, וככוריאוגרפית עברתי גם דרכם.

"היום אני יכולה לומר שהרבה יותר מסקרן אותי למצוא את היופי בקושי. זהו למעשה אחד התרגילים הראשונים שאני נותנת לרקדנים באודישנים במטרה לראות אם הם מסוגלים להיות מכוערים או להראות את הצד הלא יפה שלהם. זה קשה לרקדנים, כי החינוך שלנו הוא שמחול זה דבר יפה ועילאי, שהקווים שלו ישרים או עגולים. קשה לשבור את זה".

יש כזה דבר מחול ישראלי? את רואה את עצמך כיוצרת ישראלית?

"אני לא בטוחה. אני לא חושבת שמה שאני עושה שואב מישראל או שהושפעתי ממה שקורה בארץ. אני לא מכירה מספיק את הכוריאוגרפים שפעילים פה למעט אוהד נהרין ורמי באר. אני יודעת שיש הרבה והייתי רוצה להכיר יותר. קשה לי להגדיר את עצמי כישראלית או כבריטית, לצורך העניין. אם צריך, אני מגדירה עצמי כאמן אוניברסלי".

אפשר להתנתק מהגן הישראלי או שהוא חזק מהסביבה שבה אתה בוחר לחיות? אולי כובל במידה מסוימת?

"אי אפשר להתנתק ממנו, אני גם לא מנסה. הוא בתוכי. אני חושבת שאני מאוד ישראלית. באנגליה, בכל הפרסומים, כתוב שאני ילידת הארץ. זה לא מוסתר אבל זה גם לא נושא".

החרם מתדלק את הסכסוך

בשנים האחרונות, בעיקר מאז מלחמת לבנון השנייה, מובילה בריטניה מחאות נגד אמנים מישראל במסגרת קריאות לחרם תרבותי ואקדמי כולל. יוצרים מתחום המחול נדרשו להביע בפומבי את התנגדותם למדיניות ישראל, בין היתר במגזין המחול "Dance Europe" שיוצא לאור בבריטניה.

"אמנים לא צריכים לקחת אחריות על מעשיהן של ממשלות"

ורדימון אומרת שהלחצים בהחלט מורגשים. "אמרו לי מפורשות שאם אני רוצה להתראיין, אני חייבת לחוות את דעתי על מה שמתרחש בישראל", היא מספרת. "חשבתי שזה חצוף. אני אמנית, לא פוליטיקאית, ומדוע הם לא שואלים אמנים בריטיים על הנוכחות של בריטניה באפגניסטן? הנושא הזה עולה הרבה אבל אני באמת לא חושבת שאמנים יכולים או צריכים לקחת אחריות על מעשיהן של ממשלות".

מבחינת סיבובי הופעות, אני מניחה ש"הישראליות" שלך כן יכולה להפריע.

"באירוע של חשיפת המחול הבריטי שנערך לפני כמה ימים בלונדון ניגשו אלי אוצרות של פסטיבלים במצרים, ירדן ולבנון. הם מאוד אהבו את העבודה אבל אמרו לי בפירוש שזה עלול להיות בעייתי. יכול להיות שאיאלץ לוותר על הנסיעה ושהלהקה תיסע לבד. זה טיפשי בעיני".

את אדם פוליטי?

"גדלתי במשפחה מאוד פוליטית. אבא שלי, נדב ורדימון, ניהל במשך שנים את צוותא והייתי נוסעת איתו בסופי שבוע לראות הופעות בתל אביב. הוא הפיק את המחזמר 'מאמי', שעורר סערה בארץ.

הוא קידם שיתופי פעולה של אמנים פלסטינים וישראלים ונתן לזה ביטוי נרחב בצוותא. זה היה עמוק מאוד בבית וגם היום החיבור הזה עמוק. למרות זאת, אני מודה שקשה לי עם ביקורת חד צדדית על ישראל. אני רואה טעויות מכל צד וחרם מתדלק את הסכסוך, יוצר חומת הפרדה לא פיזית אולי אבל מאוד ממשית. קל להסתכל על האחר בעין מאשימה. קשה יותר, כבריטי, לשאול את עצמך האם מה שעשינו באירלנד או מה שאנחנו עושים בעיראק טוב יותר".

את אמא לילדה בת ארבע וחצי. איך האמהות השפיע על היצירה?

"הבנתי שאצטרך לוותר על הבמה. השילוב של להיות אמן יוצר ואמא הוא קשה אבל מעשיר. הילדה איתי מאז שהיא נולדה בכל הסיורים. היום זה יותר קשה כי יש לה בית ספר, ואין סבא וסבתא קרובים שאפשר להיעזר בהם. אבל אני לא מקטרת, הילדה והלהקה הן שתי היצירות הגדולות שלי".