שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    טרגדיה רומנטית: 3 זוגות שמצאו אהבה בבי"ח

    אומרים שאף פעם אי-אפשר לדעת איפה מחכה לך אהבת אמת. ובכל זאת, מה הסיכוי שזה יקרה בטיפול נמרץ? 3 זוגות שנפגשו ברגעים הכי קשים של החיים מוכיחים שמשפטים כמו "אני עובר עכשיו תקופה נוראית" הם לא בהכרח סיבה להימנעות מזוגיות

    נפגשנו בשיקום בבית הלוחם

    בגיל 19 התפרסמה מיכל הלוי-האריס כגיבורה של טרגדיה נוראה. היא הייתה הפצועה הקשה ביותר בפיגוע בקו 18 בירושלים, שאירע ב‭21-‬ בפברואר ‭.1996‬ היא שכבה שלושה חודשים מחוסרת הכרה בבית החולים, ועוד מספר חודשים כשהיא משותקת בפלג גופה התחתון. כשעמדה לבסוף על רגליה, החלה בתהליך שיקום ארוך של טיפולי פיזיותרפיה וחיזוק הגוף והשתמשה בשירותי בית הלוחם בעיר, שבו בריכה וחדר כושר המותאם במיוחד לפגועי גוף.

     

    "ממש חששתי מהרגע הזה‭,"‬ היא נזכרת, "להופיע מחוץ לבית החולים עם ביטחון עצמי נמוך, משקפיים, מכשיר שמיעה, צלקות. חששתי שינעצו בי מבטים, אבל אמא שלי הכריחה אותי. היא אפילו אמרה שאולי אני אכיר שם מישהו. הייתי כולה בת ‭,20‬ בהתחלה של החיים שלי, וזה אפילו לא עלה לי בראש. למה שמישהו ירצה אותי בכלל? הייתי נכה, נראיתי רע. מי יסתכל עליי‭"?‬

     

    מי שהסתכל עליה היה אלי האריס, נכה צה"ל שהיה אז בתחילת תהליך שיקומי בעקבות פציעה במהלך השירות. "הוא היה נראה מדהים‭,"‬ היא מתמוגגת. "לא הבנתי מה הוא עושה שם, כי הוא בכלל לא נראה פצוע או נכה. אמרתי לחברות שלי, 'סוף-סוף יש מישהו שווה פה‭.'‬ הוא היה גבוה, שרירי, חטוב. ישר אמרתי, 'זה, רק להסתכל עליו, הוא בטח יוצא עם דוגמניות או שהוא מדריך כושר פה. כל הבנות של הנכים שבאו להתאמן במכון היו דבוקות אליו. כולן דוגמניות, חתיכות, לא כמוני, עם טרנינגים וצלקות. היחידים שהיו נחמדים אליי היו המבוגרים או הנכים. סימנתי לעצמי שהוא לא בשבילי וחזרתי לפינה שלי‭."‬ להפתעתה הגדולה, היא לא נשארה לבד בפינה. "התחלתי להתאמן והוא התקרב. מנומס כזה, שואל, 'אפשר לשכב לידך‭'?‬ והתחיל שכיבות סמיכה, תרגילים. הוא היה אומר לי, 'עוד מעט גם את תעשי את התרגילים האלו' ואני הייתי צוחקת. או שהוא הקניט אותי, 'מה? באת לשמור על הפיגורה‭'?‬ הייתי בטוחה שהוא צוחק עליי‭."‬

     

    למה? 

    "כי באותה תקופה הייתי הסלב של הפיגועים. הייתי מזוהה עם הפיגוע ולא האמנתי שהוא לא מזהה אותי או לא מרחם עליי. מתברר שהוא היה היחיד שלא ידע מי אני. כשהתקרבנו ממש, ישבנו על המזרנים וסיפרתי לו את כל ההיסטוריה שלי. אמרתי לעצמי שאם הוא ירצה אותי אי-פעם, שירצה אותי כמו שאני – נכה, ונכה קשה‭."‬

     

    איך הוא הגיב? 

    "קיבל את שוק חייו. הוא קם והלך, ואני אמרתי לעצמי שהברחתי אותו. בסוף האימון הוא ניגש אליי, לחץ לי את היד הציג את עצמו מחדש, אמר שאנחנו ניפגש פה עוד המון ואני , נתתי לו ציון לשבח קטן בלב. וואללה, לא ברח‭."‬

     

    אהבתה של מיכל לאלי הלכה וגברה מיום ליום. "בצורה חד-צדדית לחלוטין, כן? כמעט שנה הייתי סוג של מעריצה, מתזמנת את השעות במכון כושר רק כדי לראות אותו. הוא היה איש שיחה מדהים, דיבר אליי כאילו אני בן-אדם. לא תיחקר אותי על אחוזי נכות או תגמולים, פשוט דיבר איתי כמו שמדברים עם בחורה. ישבנו שעות בחדר כושר, מדברים, ואמרתי לעצמי שאפילו שהוא לא רוצה אותי, מצאתי לי חבר נפש, חבר לחיים‭."‬


    "לא האמנתי שהוא לא מרחם עליי. מיכל ואלי (צילום: חיים צח)

     

    כשהתכוננה לנסיעה במסגרת משלחת שיקום לארצות הברית, היא הייתה בטוחה שהסיפור הגיע לקיצו. "ביום של הנסיעה הגעתי לחדר כושר להתאמן ואמרתי די, היום אני מספרת לו. פחדתי מדחייה אבל אמרתי לעצמי, או שאני נפרדת ממנו היום או שמשהו קורה. הגעתי, קישקשנו קצת, ואמרתי לו שאני נוסעת לארצות-הברית . זה כנראה העיר אותו, כי הוא אמר לי, 'בואי נצא החוצה‭,'‬ ואז סיפר לי שהוא מאוהב בי כבר הרבה זמן, והוא רוצה שניתן לזה סיכוי. הייתי בעננים‭."‬

     

    אלי, ‭,44‬ הנחשב לנכה קל, ומיכל, ‭,33‬ התחתנו לפני עשר שנים, וכיום הם מתגוררים בירושלים וכבר יש להם שלושה ילדים, טליה ‭,(7)‬ תומר ‭(5)‬ וגיא ‭9)‬ חודשים‭.(‬ "אנחנו לא זוג רגיל‭,"‬ היא מאבחנת. "בגלל המצב הרפואי שלי הוא נמצא איתי כל הזמן. הוא גם בן הזוג שלי וגם המלווה שלי‭."‬

     

    הייתם יכולים להתאהב גם בנסיבות אחרות? 

    "לא יודעת אם היינו מסתדרים אז, אבל הגורל הפגיש בינינו. לפעמים אני תופסת את עצמי ואומרת שזה לא אמיתי. הרי החיים כל-כך קשים. אני סובלת המון, כל יום הוא סוג של התמודדות, ובכל הוא איתי, 24 שעות ביממה. אנחנו הרבה יותר מחוברים מזוג רגיל. הנה, אני חשבתי שבחיים לא תהיה לי משפחתיות וזוגיות וגיליתי שאלוהים שומר עליי. הוא נתן לי את אלי מתנה". ‬

     

    נפגשנו באמבולנס  

    רביע איוב, ‭,29‬ פראמדיק מד"א מכפר ראמה הסמוך לכרמיאל, פגש את ארוסתו נסרין דואהרי, ‭,19‬ בנסיבות מלחיצות: אחרי שאמא שלה התעלפה. המשפחה הזמינה אמבולנס מהמוקד, הגעתי למקום ושמתי לב לנסרין. הכרתי אותה עוד קודם בבכפר, שלום-שלום, לא ממש דיברנו, אבל בפעם הזאת זה הרגיש כאילו ראיתי אותה בפעם הראשונה. לא ניגשתי אליה ולא התחלתי לדבר איתה, כי עבודה זו עבודה וזה לא היה מקצועי ולא במקום. אבל החלפנו מבטים. גם נסרין טוענת שהרגישה משהו, שהסתכלנו אחד על השני‭."‬

     

    דואהרי, סטודנטית לחינוך מיוחד בסכנין, מסכימה. "הרגשתי שהוא מסתכל אליי, שיש פה . שיש פה משהו, אבל לא ידעתי שיהיה משהו מעבר.. חשבתי שאולי הוא רוצה להגיד לי משהו אבל לא יכול, והוא באמת שתק. אחר כך העלו את אמא שלי לאמבולנס. יחד עם אחותי, אמרנו לו תודה וחשבתי שזהו נגמר".‬

     

    אבל כעבור שבוע הם נפגשו במקרה ברחוב. "רביע ביקש לדעת מה שלום אמא שלי ואיך היא מרגישה עכשיו. עניתי לו, ואז הוא שאל עוד משהו ועוד משהו והתפתחה שיחה. קצת התפלאתי שהוא זכר אותי, אבל הוא כנראה שם לב אליי באמת‭."‬


    "התערבות רפואית". (צילום: דורון גולן)

     

    עכשיו אחרי חצי שנה, דואהרי מספרת שאמה מרגישה מצוין ושהיא ורביע עומדים להינשא. "אמא שלי מאושרת ומתרגשת שהיא עומדת להפוך לחמות. רביע תמיד אמר שבזכותה הכרנו ושבזכותה יש לנו קשר מיוחד" .איוב נבוך במקצת. "אני די בטוח שחמותי לעתיד אוהבת אותי, אבל זה קצת מוזר שככה התחיל הקשר שלנו. בכל מקרה, זה סיפור נחמד לספר לחברים ולאנשים חדשים, זה תמיד מפתיע אותם‭."‬

     

    היית מעדיף לפגוש אותה בנסיבות אחרות?

    "לא. ראיתי אותה מדי פעם בכפר ולא ניגשתי אליה באותן הזדמנויות. כנראה שהיינו צריכים קצת התערבות רפואית".‬

     

    נפגשנו בבית החולים

    כשסוזי מדיאנו, ‭,26‬ עובדת בנק הדם במד"א וסטודנטית באוניברסיטת חיפה, פגשה לראשונה את בן-זוגה אלעד גטינו, ‭,25‬ הוא לא נראה כל-כך טוב. "הוא שכב בשלולית של דם וכל הזמן ניסיתי לדבר איתו, להשאיר אותו בהכרה: 'איך קוראים לך? מאיפה אתה בארץ‭'?‬ מלמדים אותנו להישאר סופר מקצועיים, לתקתק עבודה, אבל מצאתי את עצמי אומרת לו, 'אתה גיבור, אתה בבית, זה נגמר‭.'‬ הייתי על סף דמעות. כל הדברים שאני בדרך-כלל שומרת לעצמי, יצאו אליו. לחצתי לו את היד, והוא לחץ לי אותה בחזרה. זה ריגש אותי ברמה מטורפת‭."‬

     

    בקיץ 2006 מדיאנו הוצמדה לאמבולנסים שפינו פצועים ממלחמת לבנון השנייה לבית החולים רמב"ם בחיפה. "זו הייתה התקופה השחורה שלי‭,"‬ היא מודה. "כל לילה הגיעו עוד ועוד מסוקים עם פצועים בינוניים וקשים. לא היו סיפורי ניסים, הרוב היה שחור‭."‬

     

    בדרך לבית החולים, מספרת מדיאנו, נחקקו תווי פניו של אלעד בזיכרונה. במיון היא לא הרפתה ממנו עד שווידאה שיקבל טיפול הולם. "הייתי חייבת להמשיך בעבודה, לקבל עוד פצועים והרוגים. עבדתי במשמרות של 12 שעות, וכל הזמן החייל הזה לא יוצא לי מהראש. חזרתי לתחנה בסוף המשמרת והתחלתי לבכות כמו ילדה. הייתה איתי חברה טובה שדובבה אותי וקלטה שאני מדברת רק עליו. היא השביעה אותי שאנחנו הולכות לראות מה קרה לו. זה משהו שלא עשיתי בחיים, כי זה לא בריא לנו לדעת מה קרה עם הפצוע שלך, בטח לא מי שהוגדר פצוע אנוש. אבל הרגשתי שאני צריכה לדעת‭."‬

     

    מדיאנו חזרה לבית החולים ומצאה את משפחת גטינו בהרכב מלא. "את באת לאלעד‭,"‬ איבחנה אחותו והזמינה אותה להתקרב למיטתו. "מאלעד צהוב, חיוור, הוא שכב שם ורוד, מנופח מהתרופות, עם מיליון צינורות. הוא כמובן לא זיהה אותי. הצגתי את עצמי בתור החובשת שפינתה אותו. אמרתי שאני כל-כך שמחה שהוא בסדר, וזהו‭." ‬

     

    איך הוא הגיב? 

    "הוא היה אדיש לגמרי‭,"!‬ היא צוחקת. "לא שהיה אכפת לי. הייתי פשוט מאושרת שהוא בחיים והלכתי משם‭."‬

     

    אלא שבזאת לא נותק הקשר. להפך. "נורא רציתי להגיד לחיילים, לחברים שלי, לאלו שעובדים איתי 'וואו' על כל העבודה המדהימה שהם עושים, אבל לא יכולתי לבכות להם מול הפרצוף, כי זה לא מקצועי. במקום זה כתבתי לאלעד מכתב, שהוא מייצג עבורי את כל החיילים ושאני מעריצה אנשים כמוהו, ושאם הוא או המשפחה שלו מבאר-שבע צריכים מקום לישון, הבית שלי פתוח לפניהם. השארתי טלפון, נתתי למשפחה שלו את המכתב, וזהו‭."‬

     

    גטינו סירב להגיב, אבל אחותו זיהתה את הפוטנציאל הרומנטי וחיברה בין השניים. "היא הציעה שאבוא אחרי שעות הביקור, כשהכל קצת נרגע, ועשיתי את זה. היה לנו לילה מעלף, טעון רגשית. ישבתי מול אדם זר, ששאל אותי מה אני רוצה לדעת עליו, והדבר הראשון ששאלתי זה איך מרגישים כשעומדים למות. הוא סיפר לי את כל הסיפור והתחיל לבכות. בכיתי איתו והמשכנו עד 4 בבוקר‭."‬

     

    הלילה החד-פעמי התחבר ללילות נוספים, עד שלבסוף ליוותה מדיאנו את גטינו אל מחוץ לבית החולים. כיום הם גרים ביחד בחיפה ולומדים יחד באוניברסיטה. "אם הייתי פוגשת אותו בדרך אחרת, אולי זה לא היה מתפתח ככה‭,"‬ היא מודה. "הקשר שלנו התחיל בצורה כזו אינטנסטיבית וחשתי כאלה עוצמות, שאולי זה מה

    שנתן לי את הכאפה להבין כמה אני צריכה להיות איתו‭."‬

     

    אילו תגובות אתם מקבלים לסיפור שלכם? 

    "היום אני יכולה להגיד שהסביבה תומכת. אז היו הרבה פחות פתוחים לרעיון. אמרו עליי שאני איתו מתוך רגש אמהי, מתוך רצון להגן עליו, שזו לא באמת משיכה, שהוא מרגיש חובה כלפיי, שאני פוגעת בו ובעצמי. היום, אחרי כל הזמן שעבר, אני מרגישה שהוכחנו לעצמנו ולכולם שהנה, הקשר מחזיק מעמד מעבר לזה‭."‬

     

    ההיכרות המיוחדת יצרה גם מערכת יחסים מיוחדת? 

    "אנחנו כן מתווכחים מי עושה את הכלים ואני לא מוותרת לו, אבל לפעמים כשאנחנו רבים, אני נזכרת איך הקשר התחיל ומה אני מרגישה כלפיו. יש לי רגש הערצה אליו. הוא מחזיר אותי לקרקע, מסמל עבורי את הדברים הטובים שיש בעולם הזה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סוזי ואלעד גטניו
    צילום: אלעד גרשגורן
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים