שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    טעות טראגית של השמאל הרדיקלי
    הפעילים אמנם מפגינים, יוצאים נגד "פשעי" המדינה היהודית. אך מה שמניע את הפעלתנות הזו, שעשויה להיתפש כמעורבות עמוקה במרחב הציבורי, הוא דווקא השאיפה להתנתק מהחברה הישראלית. מכאן הסרבנות, הקריאה להחרים את ישראל ולבודדה

    פעילותו של השמאל הרדיקלי מושכת לאחרונה תשומת לב תקשורתית רבה, ועמה גם גל של ביקורת ציבורית המטיחה בו האשמות שונות. למרבה הצער, טיעוניו אינם זוכים לבחינה היסודית שלה הם ראויים. בחינה כזאת הייתה מוצאת בהם לא מעט נקודות למחשבה, שצריכות להטריד גם את הציוני האדוק ביותר. היא היתה חושפת גם השקפת עולם מבהילה, המעודדת פסימיות וניתוק במקום מעורבות.

     

    טעות רווחת ממקמת את השמאל הציוני ואת השמאל הרדיקלי על אותו קו רצף פוליטי, משל הסתכם ההבדל ביניהם רק בעוצמת תמיכתם ברעיון כזה או אחר. אלא שבין שני המחנות פעורה תהום אידיאולוגית עמוקה. נקודת המחלוקת העיקרית נוגעת כמובן לזיהוי המשגה הטראגי שהביא לכאורה לזיהומה המוסרי של ישראל.

     

    מנקודת המבט של השמאל הציוני, המשגה הזה הוא כיבושי 1967, השליטה המתמשכת באוכלוסייה הפלסטינית החיה בשטחים ומפעל ההתנחלויות שהוקם בהם. השמאל הרדיקלי, לעומת זאת, מאמין כי הבעיה נעוצה ביסודות הבניין הציוני עצמו. המדינה היהודית, כך הוא גורס, נולדה בחטא הקולוניאלי והיא מוסיפה להתקיים כישות נפשעת, המושתתת מבחינה אידיאולוגית ומבנית על הקיפוח ועל הניצול השיטתיים של כל אלה שאינם נמנים עם העילית היהודית, הגברית, האשכנזית והבורגנית, השולטת בה בפועל.

     

    אבל הקרע בין הציונות ובין מתנגדיה הרדיקליים אינו מתמצה בפולמוס על נראטיב היסטורי כזה או אחר, או בוויכוח על היקף זכויותיהן של הקבוצות והקהילות השונות החיות תחת שלטונה של מדינת ישראל. הקרע הזה משקף גם הבדלים אידיאולוגיים יסודיים יותר, שחשוב להכירם כדי להבין מקצת מן התופעות שלהן אנו עדים בימים אלה.

     

    ואמנם, אי אפשר לפענח את התנהגותו של השמאל הרדיקלי מבלי לעמוד על התמורה הדרמטית שחלה בדרך בה הוא תופש את מעמדו של האדם ואת מקומו בעולם.

     

    מאמצים פסימיות עמוקה

    כזכור, לאורך תקופה ארוכה יחסית השמאל חרת על דגלו את המאבק לשחרור האנושות מכבלי הדעה הקדומה, הדיכוי הפוליטי והניצול הכלכלי. מתקני העולם הרדיקלים טיפחו חזון אוטופי של כינון גן עדן עלי אדמות: חברה אידיאלית שתנכש את העשבים השוטים של הלאום, המעמד, המגדר, הדת והגזע ותשכין שוויון מלא בין בני האדם. אלא שהחלום הזה נקבר בגולאגים הקפואים של העריצות הסובייטית, בשדות הקטל של קמבודיה, בבתי הכלא של צפון קוריאה ובסדנאות היזע של סין.

     

    נוכח סירובם העיקש של הקפיטליזם הגלובלי ושל הלאומיות השנואה להסתלק מבמת ההיסטוריה, הפנה השמאל הרדיקלי עורף למשיחיות הפוליטית של ימים עברו, ואימץ עמדה המתאפיינת בפסימיות עמוקה. הוגי הדעות שלו מציירים מציאות דכאנית שבה האדם אינו ברייה אוטונומית, בעלת תבונה ורצון משלה, אלא קורבן פאסיבי של כוחות כבירים – המדינה, התאגידים, ה"שוק", תרבות הצריכה – המושלים בכל היבט של החיים.

     

    בתנאים כאלה, האקטיביזם הרדיקלי לצורותיו הוא לא יותר ממיצג מחאה רעשני; במקום לחתור ל"שחרור" או ל"גאולה" – מלים גדולות שחנן סר מעיניו, הוא מסתפק ב"התנגדות". הוא עלול לנקוט אמצעים חריפים, אולי אפילו אלימות, כדי לחבל בפעילות הממסד. הוא עשוי להסתפק בניתוח אקדמי תיאורטי של עוולות הסטאטוס קוו; אך בכל מקרה, הוא אינו יכול או אפילו מעוניין לתקן דבר וחצי דבר.

     

    השמאל הרדיקלי בישראל נתון אף הוא בצבתות של ייאוש. נכון, פעיליו אינם שוקטים על השמרים: הם מפגינים, מוחים, כותבים, מייצרים אמנות מגויסת ובכלל יוצאים בכל הזדמנות נגד "פשעי" המדינה היהודית וכוחות הכיבוש. אלא שיש משהו מטעה בפעלתנות הזו; אף שהיא עשויה לעורר רושם של מעורבות עמוקה במרחב הציבורי המקומי, הדחף המניע אותה
    כיום הוא השאיפה להתנתק מן החברה הישראלית. מכאן הסרבנות, הקריאה להחרים את ישראל ולבודדה בזירה העולמית, ואפילו פנטזיות על התערבות צבאית בינלאומית, שתשים קץ לכוחנות הציונית. דבר אחד על כל פנים נגרע בהדרגה מן השיח הרדיקלי: התקווה, או הנכונות לפעול לשינוי מבפנים.

     

    השמאל האנטי ציוני גאה בטהרנות שלו, בעובדה שאינו מוכן להתפשר על עקרונות, אולם היסחפותו אל מחוץ למערכת שאת סיאובה הוא מוקיע עושה אותו לבלתי רלוונטי מבחינה מוסרית. אם ה"כיבוש" למשל מייצר עוולות – וגם אנשי ימין מובהקים יודו שהשליטה הצבאית בפלסטינים מסבה סבל רב לחפים מפשע – כי אז יש לפעול ללא לאות כדי להפחיתן ולצמצמן. זוהי עבודה מוסרית יומיומית, כפוית טובה ושוחקת, אבל הכרחית מאין כמותה.

     

    אלא שהרדיקלים כנראה אינם רוצים לטבול את אצבעם בתבשיל המבעבע; הם מעדיפים לעמוד מן הצד ולדרוש את החלפת המתכון.

     

    אסף שגיב הוא העורך הראשי של כתב העת תכלת . המאמר המלא התפרסם בגיליון האחרון

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים